בשנת המאה לקיבוצנו ערכנו גיחה ל”מערת הפורעים” / יהודה גולני, אפריל 22.

בשבת, ה-23 באפריל, יצאנו לקשור את ארועי העבר של האזור למסכת חיינו כאן, לרגלי הגלבוע. אסכם כאן את שראינו ושחווינו.

דרך הים. אנחנו נמצאים על דרך שהיתה עורק תחבורה עיקרי במשך אלפי שנים וחיברה בין דמשק והצפון, למרכז הארץ ולקהיר. (המרחק בין דמשק לקהיר הוא בערך 700 ק”מ. אם ביום יכולה שיירה לעבור כ-40 ק”מ אזי המסע יארך כשלושה שבועות. ראוי לשים-לב ששיירה כזו צריכה מזון לאדם ולבהמה וגם הגנה מפני שודדים… לכן היו אכסניות {חְאָנִים} במרחקי מסע של יום-הליכה). על דרך זו עברו שיירות של גמלים, סוסים, פרדות וחמורים ועליהן מטען לשווקים. בתנ”כ (בראשית ל”ז: 25 ואילך) מסופר על מכירת יוסף על-ידי אחיו לישמעלים שעברו בעמק דותן, לא הרחק מפה, בשיירת-גמלים מהגלעד למצרים. בעמק עצמו היתה התנועה קשה  בקיץ ובלתי אפשרית בחורף.  את עמק יזרעאל חצו שתי דרכים: האחת לרגלי הגלבוע. דרך שהובילה מבית-שאן לג’נין ומשם התפצלה ליפו ולחיפה. דרך זו היתה בשימוש עד 1938. עקב “המאורעות” (1936-1939) וההתנכלות לתחבורה העברית והמנדטורית (בעיקר מהכפרים נוריס וזרעין) – הוחלט על העברת הדרך למרכז העמק. (ידיעות על כך מופיעות בעתון “דבר”, 1936).

מצב הבטחון שהיה באזור בשנים (1920-1940). ככלל לא היה אפשר לנוע בחופשיות בעמק מחשש להתנכלות. ההתגוננות נגד פגיעה מצד המתנכלים היתה פסיבית, כלומר הסתתרות בזמן ירי מהגלבוע, שמירה מעמדות-בטון שנבנו במיוחד לשם הגנה, או בריחה… המשטרה המנדטורית לא אפשרה לשאת נשק או לרדוף אחרי המתנכלים. גם לא פטרול-חמוש על מורדות הגלבוע. רק בסוף “המאורעות”, בעדודו של אורד וינגייט התארגנה הגנה-התקפית של סיורים חמושים באזורים המועדים לפורענות.

המערה. זוהי מערת-קבורה בת כאלפים שנים. בעבר, בתקופה הרומית, היה נהוג לטמון את הגופה ולאחר שנה לאסוף את העצמות ולשמרן בכד או שק. מכאן הבטוי “נאסף אל אבותיו”.  ברבות הזמן נעזבה מערה זו ונשכחה. לימים שימשה את הרועים הבדוים שבסביבה. כמו במערות אחרות, חולית “היד השחורה” השתמשה בה כבמקום מסתור זמני. (בטבע קיימות מערות רבות. חלק מהן הועמקו ועוצבו בידי תושבי המקום  לשימושים שונים (מגורים, מחסנים, דירי מקנה, קבורה וגו’).

עז-א-דין אל קאסם. נולד בסוריה ולאחר לימודי-דת באוניברסיטת “אל-אזהר” שבקהיר שב לכפרו. בזמן למודיו הפך לקיצוני בדעותיו והטיף למרד נגד השלטון הצרפתי הזר שהיה בסוריה. בעקבות פעולות חבלה נידון למות שלא בפניו על-ידי השלטון הצרפתי וברח לחיפה דרך לבנון.  בחיפה נתמנה לאִמָּאם של המסגד הראשי בואדי סליב (אִל-אִיסְתִקְלַאְל) ולרשם הנישואים באזור כפרי הצפון וכך היה עובר בכפרים ומטיף להתנגדות לשלטון ולמתישבים החדשים. אליו נצטרפו מספר מועט של מעריצים והתארגנו לקבוצות חבלה וטרור נגד הבריטים והיהודים.

כנופית “היד השחורה”. (הכנוי “היד השחורה” מופיע לראשונה בשנת 1911 במחתרת סרבית שנאבקה בשלטון האוסטרו-הונגרי). ב-1929, עם התגברות ההתנגדות הערבית למדיניות הבריטית ולרכישת הקרקעות על-ידי היהודים – הקים עז א-דין קבוצה קטנה (הם מנו 11 לוחמים באזורנו).   של לוחמים מאזורי הצפון. הפעילות שלהם נתמכה בידי תושבי האזור ומהם קיבלו אספקת מזון. הם נעו ברגל ממקום למקום והסתתרו במערות.  הם היו מובטלים עניים ואריסים חסרי השכלה שפעלו מדי-פעם (לא באופן קבוע) בפעולות רצח, חבלה וגניבות נגד הישובים היהודיים, נגד ערבים אוהדי הישוב היהודי ונגד הבריטים. (חלק מפעילותם בשנים אלה היו: הצתת  הגורן בבית-אלפא (1929), ב-1931 רצחו שלושה חברי קבוץ יגור ששבו מהעבודה בשדה. וגם חקלאים מבלפוריה ומכפר-חסידים. ב-1932 זרקו בנהלל רמון-יד לבית והרגו אב ובנו). לאחר הרצח בנהלל החלה חקירה מאומצת של המשטרה. בעקבותיה התגלו שנים מהרוצחים  והם הוצאו להורג. בזמן משפטם נחשף אירגון “היד השחורה”.

משה רוזנפלד נולד במנחמיה לאחת ממשפחות המיסדים. לאחר לימודיו בבית-הספר-החקלאי “מקוה-ישראל”.
התנדב ל”חיל-הספר” ואחר-כך ל”המשטרה הארץ-ישראלית” בה שרת 12 שנים. באותן שנים החלו מעשי גניבה וחבלה בכלים ומכונות של הישובים באזורנו. המשטרה לא השתלטה על המצב וגילתה חוסר-אונים מפתיע. משה רוזנפלד, ששרת כסמל במשטרה ביקש לקבל על עצמו את ניהול המאבק נגדם. לבקשתו (ב-1934) בהיותו בדרגת סמל, הופקד על משטרת שאטה שבעמק-חרוד ועבר עם משפחתו להתגורר בקבוץ תל-יוסף הסמוך. (מבנה המשטרה היה אז על יסודות מצודה צלבנית. את מבנה משטרת-טיגארט הידוע לנו – בנו רק ב-1940). רוזנפלד שם לעצמו מטרה להשליט חוק וסדר באזורנו. במסגרת תפקידו ייסד קבוצת רוכבים שבמסגרתה ניתנו שעורי רכיבה ונערכו תחרויות בבית-אלפא.    מספר חודשים עבד במאמץ עליון והיה מחסום רציני לפעולת הפורעים.   בסתיו של שנת 1935 החליטו אנשי השודד שייך-פרחאן לחסל את האיש וטמנו לו מלכודת. הם חיבלו וגנבו ממחסן הפרדס בתל-יוסף ותוך השארת סימנים בדרכם – טיפסו עם השלל למערה בגלבוע.  כשנתגלו הסימנים לפריצה – לא היסס הסמל רוזנפלד ויצא עם שוטר-גשש נוסף לפי העקבות שהיו ברורים למדי. משהגיעו לנקודה זו למעלה ההר – השאיר רוזנפלד את השוטר שהיה עמו והמשיך לבדו. משהתקרב למערה הנסתרת מן העין, תקפו אותו השודדים ורצחוהו באופן אכזרי.

(תאור הארוע מופיע בחוברת זכרונותיו של אליעזר סקלרץ ובספרו של מוסה גולדנברג: “והקרן עודנה קימת” בעמוד 133 ואילך).

   בחוברת “הֲיֶקֶה מהעמק”, (זכרונתיו של אליעזר סקלרץ איש בית-אלפא) : (שִׁכְתּוּב) – – – בקיץ 1935 התחילה הסתה גדולה נגד הישוב היהודי והמצב נעשה מתוח מאוד. הייתי אז רכז-הבטחון בקבוצנו. יום אחד בא אלי שוטר (ערבי) וסיפר לי שקרה משהו. רכבתי איתו והלכנו אחרי העקבות עד שהגענו לואדי שהסוסים לא יכלו לעלות. החלטתי לנהל את החקירה בעצמי לפני שתגיע המשטרה. הלכתי עם הערבי והגענו למערה פתוחה על הגלבוע. מצאנו שם שיירי פיתות וזיתים, כדורים וסימן לבהלה המעידה על בריחה חפוזה מהמערה. מצאנו גם מחברת ובה שמות שונים וביניהם גם בית-אלפא – – –

מוסה גולדנברג כותב בספרו “והקרן עודנה קימת” (בעמוד  ואילך 133. כנראה שהוא לא היה נוכח במקום בעת גלוי הגופה, אלא רק כשהגופה הובאה לבית-אלפא…) : עלינו עם אלונקה והורדנו את גוויתו לקבוץ בית-אלפא. קצין מבית-שאן הוזעק עם כמה שוטרים לערוך חקירה ולפי יחסו האדיש ראינו מד שלא תהיה תועלת בזה. דרשנו שתינתן לנו האפשרות לטפל בגוויה ולהביאה לקבורה.