נייר עמדה בעניין שיוך פירות נכסים:
בשעה טובה החלה הנהלת הקיבוץ לקדם מהלך לקבלת החלטה בעניין שיוך פירות נכסים.
בשלב הראשון מבקשת הנהלת הקיבוץ לקבל החלטה בעניין נושא הירושה בלבד, ובשלב הבא יידון ההסדר עצמו. בהתאם לכך הגישה הנהלת הקיבוץ מסגרת של הצעה על השולחן.
נושא שיוך פירות הנכסים הוא נושא טעון ובעל משמעויות כלכליות לחברים, ולכן יהיה זה נכון שיתקיים בקהילה דיון פתוח ומקיף לגביו. בהתאם לכך אני מביא פה את הפרטים למיטב ידיעתי, ואשמח לקבל תיקונים באם יש.
אדגיש פה כי לי אישית אין אינטרס כלכלי בדברים: אין לי וותק מלפני יום השינוי, וכמו כן, למרות שהורי היו כאן לפני יום השינוי, נראה שהמודל שמקודם היום בוועדה דווקא ייטיב איתי ועם משפחתי יותר מאשר ההצעה שלי.
עיקרי ההצעה שלי:
הסדר שיוך פירות נכסים הוגן – צריך להיות מבוסס על העקרונות הבאים:
- רוב הרווחים הניתנים לחלוקה (לאחר הוצאות פנסיה, סיעוד וצרכים מיוחדים) צריכים להיות מחולקים לפי וותק, כאשר מספר שנות הוותק אשר הצטברו עד תאריך השינוי (מרץ 2005) צריכות לקבל משקל גבוה יותר ממספר שנות הוותק לאחר מועד זה (המודל המוצע – לפיו לא תהיה תקרה לוותק נותן מענה מסוים בעניין ההתייחסות לוותק).
ייתרת החלק השיוויוני יוכל לשמש את הקהילה להשקעות עתידיות ולכל שימוש משותף אחר. - צריכה להיות הורשה בדיעבד של הזכויות (אפילו אם מוגבלת), בדומה למה שמתקיים במודל שיוך הנכסים. אם לא תתבצע הורשה כזו תהיה זו פגיעה אתית וכלכלית בזכויות החברים אשר הלכו לעולמם מאז תאריך השינוי. מדובר בחברים אשר תרמו כל חייהם לכלכלת הקיבוץ המשותף. הפגיעה הזו תהיה בחברים האלה, ובמשפחותיהם אשר חיים היום, בין אם בקיבוץ או במקום אחר.
- למעט הוצאות בגין הקיבוץ הישן (פנסיה, סיעוד, צרכים מיוחדים, וכדומה), מימון הקהילה הקיימת אמור להתבצע בעיקר ע”י הקהילה הקיימת. אין הצדקה אמיתית לכך שכספים מעסקים שנבנו על בסיס כספם של החברים מתקופת הקיבוץ המשותף ישמשו בעיקר את מי שחי היום על פי כלכלה של קיבוץ מופרט.
בהתאם לכך אני מציע להביא כלכלן / אקטואר אובייקטיבי אשר ייבצע הערכה מקצועית של משמעות ההסכם המוצע, וכיצד עתידים להתחלק הכספים בין שכבות הגיל. חישובי האקטואר צריכים להיות מוצגים לציבור באופן פתוח לפני קבלת החלטה בנושא.
מעבר לכך – ובשביל שיהיה זה גם אטרקטיבי לקהילה הנוכחית והעתידית של הקיבוץ – אכן כדאי שיהיה מוסכם שלאחר העברת סכום מסוים שיוסכם לאחר קבלת המלצתו של אקטואר אובייקטיבי (/כלכלן שזה תחומו), כל הרווחים העתידיים של העסקים יהיו שייכים לקהילה אשר תחיה כאן.
הסיבות :
‘מהלך השינוי’ בו עברנו בבית אלפא ממודל של קיבוץ שיתופי למודל של קיבוץ מתחדש, החל בחודש מרץ 2005.
עד למועד זה חברי הקיבוץ קיבלו תקציב חודשי אחיד ומוגבל ולא משנה באיזה תפקיד עבדו ובאיזו משרה (התקציב היה כ 1,500-2,000 ₪ לחבר בשנים שלפני השינוי). פרט לאותו תקציב, כל ההכנסות של החברים, הלכו לקופה משותפת שמימנה את כל ההוצאות של הקיבוץ ועסקיו, כך שחבר קיבוץ ממוצע לא היה מסוגל לחסוך סכום משמעותי כדי לתמוך בילדיו למרות כל שנות עבודתו בקיבוץ.
כפי שדובר רבות, במשך שנים אפילו לא הפקידו לחברים כסף בקרנות פנסיה אישיות ולכן עדיין לקיבוץ יש ‘חוב אקטוארי’ לקרנות הפנסיה של החברים.
מהלך השינוי לא קרה בן לילה, אלא התמשך על פני מספר שנים, ובהכללה ניתן לסמן את סיומו באזור 2010.
כבר ב 2005 החלו החברים לקבל את המשכורות כנגד עבודתם ובהתאם לתפקידם, אך בשנים הראשונות הקיבוץ הקפיד שלא ייווצרו פערים גדולים בין המשכורות של התפקידים השונים, וככל שהשכר עלה היה נדרש לשלם אחוז מס גבוה יותר שבמשכורות הגבוהות היה גבוה מאוד (‘המס הפרוגרסיבי’).
הסדר השינוי כלל בתוכו גם התחייבות לבחון בהמשך חלופות של שיוך נכסים (שיוך נכסים ו/או שיוך פירות נכסים ושיוך דירות) ונקבע עיקרון לפיו לפחות כ 66% מהכספים המיועדים לשיוך יחולקו לפי וותק.
ההיגיון בהסדר הזה היה פשוט:
היות והחברים השאירו לאורך כל השנים את המשכורות שלהם בתוך הקיבוץ, והכסף הזה מימן את הקמת המפעלים והעסקים (ויוזכר פה שוב, שכסף זה גם לא הופקד לקרנות פנסיה אישיות של החברים), החברים יקבלו זכויות בתוך חלק מהמפעלים, וככל שיחולקו רווחים או שניתן יהיה לממש את המפעלים / העסקים הנ”ל, הם יהיו זכאים לקבל את חלקם.
‘לרוע מזלם’ של חברי הקיבוץ הוותיקים, במסגרת הדיונים על הסדר השינוי לא נכנסו לפרטי הסדרי השיוך השונים, והשאירו אותם להסדר מפורט שיקבע בהמשך.
כמו כן, הניסוחים בחוברת ההסדר לקו בחוסר בהירות, למשל מסעיף 8.1.5 בחוברת הצהובה:
‘…ההחלטה בדבר היום הקובע, הזכויות הנובעות ממנה והקשורות בה, תחול על כל מי שהינו חבר הקיבוץ במועד קבלת החלטה זו…’.
אפשר להבין מהדברים שכל מי שהיה חבר ביום הקובע יהיה זכאי ליהנות מהזכויות לשיוך נכסים ו/או פירותיהם (למשל גם אלו שהלכו לעולמם), לחלופין אפשר להבין שרק מי שהיה חבר ביום הקובע יהיה זכאי ליהנות מהן, ז”א שמי שהצטרף לקיבוץ אחרי היום הקובע אינו זכאי.
למרות חוסר הבהירות, ובניגוד לחלקים גדולים מההסדר השינוי – ההחלטה הזו בדבר עקרונות שיוך הנכסים הוגדרה בחוברת השינוי (בסעיף העוסק באפשרות לשנות את ההחלטות) כהחלטה שלא ניתן יהיה לשנות בעתיד.
בפועל, לאחר השינוי, האחראים בקהילה לא מיהרו לממש את ההחלטה ולקדם הסדר מפורט. כשבהמשך, נאמר לחברים שבמקום שיוך נכסים יבוצע הסדר של שיוך פירות נכסים, ז”א שבמקום בעלות ישירה בעסקים לפי הוותק שלהם, יקבלו החברים דיבידנד מתוך רווחי העסקים ללא בעלות ישירה. כשהסיבות העיקריות היו סיבות של מיסוי, והחשש לעתיד הקהילה. זו הסיבה שבגללה עוסקים כיום במודל לשיוך פירות נכסים.
כבר באותן השנים היו ניגודי אינטרסים בתוך הקהילה שהקשו על מימוש ההחלטות הנ”ל, היו חברים שחששו שקבלת החלטה על שיוך פירות נכסים תפגע בהם, והעדיפו לדחות את העיסוק בכך. כך אפשר יהיה ‘לתת לזקנים למות’ ואח”כ יהיה יותר מה לחלק… (אני כותב בצורה מעט בוטה, אבל דברים דומים נאמרו), בנוסף – התחושה שגם ככה אין מספיק כסף לחלק ושצריך אותו לפנסיה – גם גרמה לדחיית קבלת החלטה בעניין.
עם השנים, הוותיקים, שחיו כל שנותיהם בקיבוץ השיתופי התמעטו, ולעומת זאת, נקלטו יותר ויותר צעירים בקיבוץ המתחדש שחלקם מעדיפים לדחות את המהלך מסיבות דומות.
מאז השינוי יותר מ 80 חברים וותיקים הלכו לעולמם (כמעט שליש מחברי יום השינוי), והם לא יכולים להצביע ולהשפיע על ההחלטות שנוגעות לזכויות שלהם רק בגלל שלא הזדרזו לממש לאחר השינוי את ההחלטה שהתקבלה על שיוך הנכסים או לקבע מיידית מודל אחר כפי שהיו צריכים (זה היה כאמור אחד מעקרונות השינוי).
אני בטוח שחלק מילדיהם היו רוצים להיעזר בהכנסות נוספות (כמו כולנו).
האם הגיוני לנצל את המצב הזה ?
אם נהיה ישרים עם עצמנו – מה שקורה כאן בפועל זה ניצול מצב שבו אנשים אינם יכולים להגן משפטית על הנכסים שבכל מקום אחר היו נחשבים כקניין מובהק שלהם.
בהצעה שמקודמת ע”י ההנהלה מרכז הכובד התהפך לחלוטין בלי שום הסבר והיגיון למעט הצורך להצליח להעביר אותו בקלפי (אחוז קטן בלבד יופנה לחלוקה לפי וותק, סימן שאלה גדול לגבי ההורשה).
לבסוף, בשיחות שהיו לי בשנים האחרונות עם צעירים בקיבוץ, לעיתים קרובות נזרקות לאוויר טענות מוזרות כדי להסביר מדוע לחברים של יום השינוי אין זכויות מיוחדות. אחת מהטענות האלו מפריעה לי במיוחד – הטענה שבכלל לא היה ערך לעסקי הקיבוץ ביום השינוי – ועובדה שהקיבוץ היה בחובות…
- בחיים הכלכליים של עסקים ישנם הרבה מצבים שבהם העסק יכול להיות בחובות. עסקים נדרשים לקחת הלוואות בכדי לפתח את העסק, וכמעט כל עסק בשלב כזה או אחר יכול להיות עם ‘חובות’ ואפילו גדולים – זה לא אומר שהערך שלו שלילי, או שהוא לא יוכל להחזיר את ההלוואות מתוך רווחיו העתידיים.
- העובדה היא שבפועל כל ההלוואות שהיו לקיבוץ ביום השינוי הוחזרו לבנקים ע”י עסקי הקיבוץ בתוך פחות מעשור (והרבה הוצאות נוספות של הקהילה מומנו ע”י הרווחים הנ”ל ב 15 השנים האחרונות).
- עובדה גם שאחרי השינוי, חברי הקיבוץ לא נדרשו ‘להביא כסף מהבית’ כדי להחזיר את ההלוואות שנטל הקיבוץ, כדי לממן חובות או כדי לפתח את העסקים. יותר מזה – מאז השינוי, בפועל לא הוקם בבית אלפא שום מקור הכנסה נוסף שהקמתו מומנה ישירות על ידי החברים.
- לגבי המאזן של הקיבוץ ב 2005 – עתודות החומר של המחצבה אינן נרשמות כ’נכס’ במאזנים ולכן לא חושבו אף פעם כחלק מהנכסים של הקיבוץ, למרות שבפועל – לאורך 15 השנה האחרונות שמאז השינוי, הן היוו את מקור ההכנסה הגדול ביותר של הקיבוץ (ובכל מקרה, ערך הנכסים בדוחות הכספיים משקף ערך היסטורי, ולא את ערכם הכלכלי באותו מועד).
- לבסוף – צריך להוקיר תודה לחברי הקיבוץ השיתופי שלאורך שנים ארוכות חיו בצמצום רב ועשו ‘קיצוצים’ רבים, על מנת לאפשר לקיבוץ להמשיך לשרוד במציאות הקשה ולהחזיר את ההלוואות לבנקים, תוך שהם לוקחים סיכון אמיתי שבסופו של דבר גם יישארו בלי פנסיה ובלי כלום.
כפי שהתחלתי – הנושא הזה מורכב וטעון, והבאת הצעה הוגנת שגם תוסכם על כל הקהילה איננה דבר פשוט. למרות זאת, צריך לעשות מאמץ אמיתי כדי ליצור שיח מכבד ופתוח ולהביא הצעה שמצד אחד תשמור על הקהילה הצעירה והתוססת שנמצאת היום בקיבוץ, ומצד שני תכיר באמת בזכויות של אלו שתרמו כל כך הרבה לכך שיש לנו היום מקום כזה נעים לחיות בו, ושתכבד גם את אלו שכבר אינם אתנו.
הבסיס האתי של הקיבוץ תמיד היה ערבות ההדדית וכבוד ההדדי.
ישנם הרבה מודלים הוגנים ומאוזנים שבעזרתם נוכל גם אנחנו לחיות בכבוד.
עלינו לקבל מודל הוגן, להסדיר את חובות העבר ובכך הקהילה תהיה יותר ערכית, הרמונית, בריאה וחזקה.
חן
תגובה אחת
תומכת בדבריו של חן שיש לתת לוותק של עד היום הקובע יותר משקל.