נולדה 12.7.1933

נפטרה ב-29.1.2023

הייתה נשואה ליעקב שמר

אמא של רונית, תמיר, דלית, עמית ותמנע.

 

לזכרה של רעיה שמר

הרבה פעמים חשבתי להתייעץ עם אימא על מה אכתוב עליה בהספד.

האמת היא שכאשר מדובר באימא, הייתה צריכה להיות מסיבת הספדים עוד לפני כן. אימא בטח שלא אוהבת לא להיות חלק פעיל של החלטות, או להחמיץ אירועים.

אז איך מספידים אישה שהיא עולם שלם? שהיא היסטוריה של המדינה? של ההתייש-בות העובדת והבית הקיבוצי? שהיא אשת-חיל, שהיא האימא-הכי-אימא? והמשפחה שהיא מגדלת היא עמוד התווך של חייה.

אימא נולדה לרגלי הגלבוע בשנת 1933. למרות הקרקע העקשנית, היתושים והחום, הוריה – גוסטה ובוניק – ממקימי בית אלפא, שהיו עוד יותר עקשנים מהקרקע, הפריחו את השממה ובנו בית יהודי במוסכמות חדשות.

אימא ספגה עקרונות קיבוציים של שיתוף ואחווה, של צדק חברתי ושוויון.

את אבא הכירה בצבא בשנת 1952, והוא, המאוהב, הלך אחריה בעיניים עצומות וקיבל עליו את מרות חוקי הקיבוץ כאילו נולד להם.

אימא היא כוח בלתי ניתן לעצירה, ומאגר אנרגיה בלתי נידלה. במשך חייה הספיקה לצאת לקורס לחינוך, להיות תופרת, אקונומית, מטפלת בבית תינוקות, מנהלת עסק, פעילה בוועדת תרבות. במשך שנים תפרה תחפושות לפורים לכל ילדי הקיבוץ, ותלבושות להצגות, שבהן גם לקחה חלק פעיל.

לארח ולאמץ מתנדבים, להיות חברה טובה, לטייל בעולם ובמיוחד להיות אימא.

אימא של חברים מכל הגילאים.

בארון יש לה בגדים בכול הגדלים.

היא עומדת מול המקרר הפתוח ולוגמת ישר מן הקנקן. כשאנחנו פותחים את המקרר היא צועקת: “לסגור את המקרר, הוא לא טלוויזיה”…

בימי הולדת השולחן העגול מכוסה במפה שפעם חשבנו שהיא רקומה ועליו עוגת יום הולדת, ממתקים ומתנה.

בימי חמישי של לפני הסרט, אבא ואימא רוחצים את הבית, ובשישי אימא אופה עוגה.

היא הולכת “רק לרגע” ומגיעה שעה אחרי כי מדרכות הקיבוץ מרוצפות בידידות.

ביום קיץ מזיע היא פותחת את החלון לרווחה ומודיעה: “איזה אוויר”, למרות שהרוחות כבר מזמן שכחו להגיע.

בהופעה של יוסי בנאי הגורילה, אימא ושושקה בהריון יושבות בשורה הראשונה והן מתפוצצות מצחוק. את אימא אפשר לשמוע “עד חפצי בה” – ביטוי שמרי לאלה ששותים את המרק ברעש לא מנומס…

אימא ממשיכה לטייל בעולם גם אחרי שאבא כבר לא. היא לא מחמיצה טיול קיבוצי ומספרת לי בהתלהבות על ביקור בתעשיית שמן זית או על העגורים בחולה.

אימא מאמינה בחינוך המשותף, אבל כשיש לי פחדים, אימא דואגת שישבו לידי בלילה ונלחמת בתקנות.

עם אימא קראתי את “הנסיך הקטן” ו”פו הדוב”, ולמדתי לאהוב סיפרות.

אימא לימדה אותי לרקום ולסרוג במסרגה אחת.

עם אימא עקבנו אחרי קינון הצופית ליד החלון, ואחר הסנונית במסדרון.

אימא לימדה אותי את ערך העבודה, ההתמדה, לויאליות וחברות.

לאימא יש ליפסטיק אחד שמשמש לה לימי שישי, בו כולם מתלבשים יפה לארוחת ערב של שניצל ואורז בחדר האוכל. אני גונבת לאימא את הליפסטיק. איך היא ידעה שזו אני?

אימא מבינה עניין. היא יודעת עוד לפני, שאני מאוהבת במתנדב המאומץ… היא מקבלת את שורות הבחורים כמובן מאליו.

לידידות שלי הבית פתוח.

אנחנו מבינו אחת את השנייה וכשאני מודיעה על הנסיעה לארץ רחוקה, היא מקבלת את הבשורה בכאב, אבל בהבנה.

אבל הנטישה שלי, עם כל ההבנה, לא הייתה פשוטה לאימא. לא רק כי גדלנו להיות דור ההמשך.

פשוט כי אימא הייתה אימא אוהבת, חובקת בכל רמ”ח איבריה.

עם הזמן המרחק נעשה חלק של המציאות שהיא קיבלה. כי הרי ממנה ומאבא למדנו לאהוב, להקים בית ולגדל משפחה.    

רונית

* * * * *

 

סבתא שלי היא המון דברים בשבילי. היא התופרת של קיבוץ בית אלפא, שנוסעת לבזארים באוטו גדול עם שולחנות ורגליים מתקפלים.

היא חג פורים, ומחסן התחפושות ששם בוחרים את התחפושת השנה, ובדרך כלל לוקחים יותר מאופציה אחת.

היא אופנת איריס, שזה המקום עם הרגשה מיוחדת, ריח מיוחד, ויש שם כל מיני דברים שאין באף מקום אחר, ומחכה לי שם עוגיה שאין באף מקום אחר.

היא נהגת הקלנועית הראשונה בעולם, ובכל תקופה יש לידה ילד אחר רכוב, או כמה ילדים בנסיעות ברחבי הקיבוץ.

היא חדר האוכל של הקיבוץ, שעבר הרבה טבחים, אבל סבתא אחת תמיד שם, לוקחת מרק ודואגת שכולם יהיו מסודרים כשהיא הולכת עם הדבר הזה, שאין לו שם, אבל הוא שם בשבילה, ויש לו גלגלים והיא שמה עליו את המגש וחצי נשענת עליו.

היא האישה החרוצה בעולם שסביב שעה חמש בבוקר, כשהעצלניות מגיעות לבריכה, היא כבר דוהרת לעבודה באופנת איריס, אחרי סשן שחיית הבוקר.

סבתא היא דמות מוכרת אצל החברים שלי, וכמובן אצל כל אחד מהצוותים ביחידות של הנכדים. אחרי הכול, כמו שהחברים אומרים, מדובר בתאגיד חמצווארים שמגלגל מיליונים – אותם חמצווארים שעשית באהבה והם היו פיסת פליז חמה במסע לפולין, או במארב לילי.

סבתא היא מילים שרק סבתא אומרת ונדמה שרק אנחנו מבינים, כמו – וושינגטון, כחול הפועל, וכמובן פטנט, שלימים התברר לי שמדובר בהמצאה, אבל בשבילי זו בסך הכול שאלה על איך אני מעדיף את סוף השרוול בבגד.

סבתא היא דברים שאוכלים רק פה – אורז עם רוטב מיוחד בחדר האוכל, נקניק שוקולד, פרוסה עם אנשובי משפורפרת צהובה שאין להשיג בשום מקום אחר, וכמובן “משהו”, שזה שם קוד לממתק.

סבתא שלי היא הדרך לבית אלפא, היא הר הגלבוע עם הביס של המחצה, היא סרט בוידאו שכולם שוכבים על שמיכה שפרסה לנו. היא המדדה הכי נמרצת שיש, היא הקייטנה של סבתא בקיץ, היא סבתא רעיה והטרקטורים עבור הילדים שלי.

סבתא היא שמחת חיים, פשטות, חריצות, משפחתיות וצחוק גדול שמלווה את המפגשים אצלה בבית.

השארת מאחור משפחה, משפחה שאמנם איבדה את עמוד התווך שלה, אבל כל כך מחוברת ומאוחדת ובצלמך. אני גאה להיות הנכד הראשון שלך.

הספקתי להגיד לך בשבת כמה אני אוהב אותך. היה לך קשה, אבל התאמצת ופתחת עיניים בשבילי, ככה את אישה חזקה שיכולה הכול.

שנינו ידענו שאת לא רוצה להיות במצב הזה.

אז היי שקטה סבתא, עכשיו הכול בסדר.

בטח סבא נוסע שם על הטוסטוס האדום ושר – על כל איילה. תחני את הקלנועית לידו ותני לו חיבוק מכולנו, וספרי לו שנשאר בכל אחד מאיתנו משהו מכם. אוהב וכל כך מתגעגע.

גולן

* * * *

 

רעיה, את המודל לכולנו של אדם שהינו תבנית נוף ילדותו.

בת קיבוץ פטריוטית השרופה לקיבוצה, בת לגוסטה ובוניק, דמויות חלוציות משמעותיות בקיבוץ, מוותיקי הקיבוץ. אחות לעמוס דגן, וסוניה נהוראי היא בת דודתם, שבט גדול וגדל מאוחד בקיבוץ.

עברת בילדותך את טראומת הטראנספר, עם סימני שאלה זועקים, שלא קיבלת עליהם תשובה מתאימה. כל-כך הרבה פעמים סיפרת את הסיפור שזעק מתוכך כילדה. ורק לאחר מאה שנים ניתנה לכולם תשובה בסיפרו של עומר, ויכולנו להבינך.  

רעיה בשבילי דוגמא לאישה פעלתנית ללא הפסקה… כמטפלת תינוקות, כתופרת תחפושות, כתורמת בתרבות, תופרת בגדים, ומקימה, יחד עם סוניה ורבקה, את “אופנת איריס”.

רעיה השחקנית בהצגות, ובמיוחד זכורה לטוב בדמויות המיוחדות בהצגות ילדים.

בת קיבוץ עם זכרונות וידע רב על הקיבוץ של פעם, המשתפת בזכרונותיה ילדים הצמאים לשמוע… ולהודות.

וכמובן אשת משפחה ליענקלה, המורה לספורט, ואימא לילדיה שתמיד שם חיבה מצחיק מלווה את שמותיהם.

הערכתי אותך רעיה כנערה צעירה, כאם וכמטפלת לצידך, וגם פחדתי לפעמים ליד דמות דומיננטית כמוך.

כאבתי את ימי זקנתך, קשה היה לי לראותך כעץ הנובל לאיטו בגינת ילדותו, למרגלות אותו ההר שלידו גדל וצמח. רציתי לדובב אותך, להוציא ממך את מה שהיית – ונכנעתי, הבנתי. תחסרי לי בנוף בית אלפא ביתנו.

אסיים במילות השיר של “האירוסים”:

אומרים האדם הוא תבנית אדמתו,

אומרים האדם הוא כנוף ילדותו.

ילדותי מתרפקת על צלע ההר בביתי…

תודה רעיה על היותך חברה וידידה.

תנחומיי לכל המשפחה ולבית רב-גיל.

זיוה עורי

* * * * *

רעיה יקרה!

היה לנו בחיינו פרק ארוך משותף, מלא שמחות, עשייה, ויצירת יש מאין.

אני הצטרפתי לזוג הקוסמות – סוניה ורעיה – שלקחו על עצמן תפקיד שאיש לא מינה אותן למלא אותו – ליצור תלבושות!

בחיי התרבות העשירים של בית אלפא, נוצרו מסורות רבות שנים, כמו הצגות סיום של כיתות ו’, בהשתתפות כל ילדי החברה.

הצגות חנוכה, שמכינים המבוגרים לילדים כדמי חנוכה. וכמובן חג הפורים.

כך נוצר לו בית מלאכה קטן, שהלך והתרחב, וגם עבר ממשכנו הראשון לכמה מקומות במשך השנים. כל מה שהיה בו – בגדים ישנים שהביאו חברים – ולפעמים כמה מציאות, כמו מעילים ושמלות מפוארות מאמריקה.

בתקציב זעום קנינו מיני סרטים לקישוט זהבים ונוצצים מכל מיני כפתורים ושאריות מקב-קור. גם עמי הביא לנו מידי פעם “מציאות”.

זה היה מקום קסום: מעבדה ליצירתיות ודמיון אין סופיים, תוך שיתוף פעולה נפלא.

רעיה הייתה אומנית של כובעים. תפר ועוד תפר יצאו מתחת ידיה – תרבושים, כתרים, וגמדים, נסיכים ונסיכות וגם חיות. וסתם יצורים משונים.

עבודה קשה – ואיזה כיף וסיפוק.

אך לא רק לתפור רעיה ידעה. היא הייתה שחקנית נהדרת והשתתפה כמעט בכל ההצגות.

רעיה הייתה גם מקור בלתי נלאה לסיפורי העבר. זיכרונה הנהדר סיפק לנו מידע על אירועים רבים בתולדותינו. כשהייתה מספרת הייתה עושה זאת בצורה מרתקת.

גם בתרבות שיתפנו פעולה, כשהיא כיהנה כרכזת וכשאני שימשתי במשרה זאת.

אכן היו לנו שנים יפות וכך אזכור אותך – מלאת חיוניות, בלתי נלאית וחברה טובה.

הגי שיזף

* * * * *

 

רעיה – כל כך הרבה דברים עולים לי – מנסה לעשות סדר.

גרנו באותו הבניין – בית קיבוצי, שתי קומות, ארבעה חדרים.

החדר של ההורים שלי היה בקומה העליונה, משפחת שמר גרה מתחתינו.

לא זוכרת בנות כמה היינו – דלית, רונית ואני – כשעברנו לשם, משהו בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, או חברת הילדים כפי שזה נקרא במקומותינו.

אצלנו בבית דיברו בשקט, קראו וכתבו הרבה, קצת גם ציירנו ושיחקנו, הרבה שיחות ברומו של עולם.

אצלנו בבית היו שני הורים הוגים, עורכים וכותבים, קצת אנשי העולם הגדול, נכון לאותה תקופה, וילדה אחת.

בקומה התחתונה התקיים עולם אחר – המון ילדים, רעש, שם שיחקו הרבה, דיברו הרבה ובקול רם, המון רעש, היה גם הפטיפון עם התקליטים, ולמרות כל זה הכול איכשהו היה תמיד מסודר ובמקום. הדלתות היו פתוחות רוב הזמן בין הבית של עמוס, שגר ממול לבית של רעיה ויענקלה, היה שם משהו – זורם רועש וחם. דיברו הרבה על כאן ועכשיו, על מה שקורה עכשיו, בבית, במשפחה, בקיבוץ וגם במדינה, הקומה למטה הייתה החיים עצמם.

על הכול ניצחה רעיה – אישה אחת גדולת גוף, אמא אדמה, לב ענק, קול חזק, וידי זהב, שלצידה יענקלה – איש ישר, הגון, נעים הליכות ואוהב אדם.

אהבתי לרדת למטה ולהיבלע בהמולה הכללית – הייתי ילדה חולמנית ומפוזרת. דלית הייתה זריזה ומעשית, זוכרת את רעיה יושבת לצד השולחן העגול בפינה, חותכת משהו, מכינה איזה גבינה עם מיטבל, או לשה בצק, והעיניים הטובות שלה בכל מקום. בקיץ ישבנו כולנו בחוץ, כל אחרי הצהריים התקיימה שם ארוחת הארבע המסורתית, עם קפה בוץ ועוגה שרעיה הכינה. רעיה ויענקלה, עמוס וגינה, ילדי דגן ושמר ואני-אנחנו הילדים, לפעמים הקשבנו, לפעמים דיברנו ולפעמים שיחקנו – לרעיה הייתה שפה משלה, עשירת ביטויים כמו: “מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים” (ביטוי שנאמר לי באופן אישי הרבה, כנראה בצדק), או: “את נראית כאילו יצאת מפה של פרה” או: “זה ממש סיפור מהתחת”…. היו גם הרגלי צאן ברזל, שכל מי שהסתובב בבית, היה מחויב להם, כמו: לשפוך את הבוץ של הקפה ישירות לביוב ולא על כל הכיור, או להוציא את השערות מהמברשת אם במקרה הסתרקת, ועוד כהנה וכהנה, שחלקם נשארו איתי עד היום.

ואז…. כשהייתי בכתה ו’ אבא שלי מת, ואחר-כך בסוף כתה ז’ אמא שלי התחתנה ועזבה, וככה יצא שמצאתי את עצמי מסתובבת בתל אביב… עצובה ומנותקת מכל מה ומי שהכרתי ואהבתי.

לקחו אותי לרופא, כי הפסקתי לגדול, לא עליתי במשקל, לא גבהתי ולא קיבלתי מחזור, כמו צמח שניתקו אותו משורשיו. כתבתי מכתבים נוגעים ללב ואומללים לחברותיי שנשארו בקיבוץ, ואחד מהם התגלגל לידייך רעיה – ואת, שלא סיימת תואר בפסיכולוגיה וגם לא אף תואר אחר, ובתקופה שהמילים טראומה או פוסט טראומה, עוד לא היו שגורות כל כך בחיים של אף אחד, ובטח לא בחברה הקיבוצית המחוספסת, את הבנת בהיגיון הלב החכם והענק שלך, את הבנת והתגייסת. אני מעריכה שכל אחד היה פעם בחייו במצב פגיע כזה, שהכול נראה שחור וללא מוצא – בהובלתך, משפחת שמר בכללותה, הושיטה לי יד, החזרתם אותי הביתה. עברו הרבה שנים מאז ועדיין אני זוכרת את הרגע הזה שהבנתי שאת ויענקלה מציעים לאמץ אותי, שאתם נותנים לי בית ומאפשרים לי לחזור.

הרגע הזה קשר בינינו קשר לחיים, ביני ובינך וביני לכל המשפחה. קשר שנמשך מאז לאורך שנים של ביקורים אצלך, שתמיד שתינו בהם קפה בוץ ממגדן עפולה, ואכלנו עוגיות טחינה, עוגיות ספרדיות, מה שלא אפית, ותמיד הרגשתי את ההרגשה הזאת של לבוא הביתה. תמיד ידעתי שאני מוזמנת ושתשמחי באמת לראות אותי וכשאני מסיימת לשתות את הקפה להקפיד לשפוך אותו ישר לביוב ולא ללכלך את הכיור.

לא היית מלומדת גדולה מרובת תארים, ולא כתבת ספרים, למרות שידעת לספר באופן מופלא ואפשר היה להקשיב לך שעות, אף פעם לא משעממת, אבל הכי – הייתה לך את חוכמת הלב שלך, היגיון בריא ושכל ישר, בתוספת לידי זהב שלא התעייפו ולא נחו גם כשכבר התכופף לך הגב ובקושי עמדת ובקושי ראית.

למדתי ממך הרבה על אחריות, טוב לב, ניהול משפחה, עזרה לזולת, יצירתיות ושמחת חיים.

את ויענקלה השארתם מאחוריכם משפחה מופלאה, מלוכדת ומגובשת לדורותיה.

אולי זאת הזדמנות אחרונה לומר לך תודה, תודה רעיה לך ולכל משפחת שמר המופלאה.

דיתי דנן (רוזנצוייג)