דרור בהט

נולד ב-15.7.1993

נפטר ב-7.10.2023

בן לאלה ועידן בהט

אח של עדי זיו וגיל

הספד על דרור – מאבא עידן בהט
דרור שלנו איננו
לא נתפס המשפט הזה, לא הגיוני, לא יכול להיות.
טרפת את החיים. ידעת לחיות, ידעת להנות ממה שיש ולמצות אותו עד תום.
הרעפת חום, אהבה, רעות, טוב לב ונתינה לכל עבר כאילו היה לך מזה מלאי בלתי מוגבל.
כל כך הרבה חברים יש לך. ולא חברים רגילים – כאלה כמוני. יבש כזה, צנון. כזה שנזכר אולי פעם
בשנה להתקשר או לשלוח ברכה או לשאול מה נשמע. חברים בלב ובנפש. וכמה .. .
מאיפה יש לך את כל הטוב הזה? זה אתה וזה מי שאתה וזה שלך לגמרי. לא ממני למדת את זה.
רק לראות ולשמוע ולחבק את כל החברים והחברות שמגיעים לכאן, לקרוא את הפוסטים שעפים
עליך ברשת ולהבין שנגעת בכל כך הרבה. הותרת חותם, נכנסת ללב של כל כך הרבה אנשים. אני
לא מצליח להבין איך זה בכלל אפשרי.
אהבה טהורה הרעפת לכל עבר. אהבה ללא תנאי, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה נקייה מכל
אינטרסים. רק רצית לתת ולשים כתף ולעזור, ולא לאחד ולא לשניים. לכל כך הרבה. זה בלתי
נתפס.
ואני ידעתי את זה. ראיתי את זה קורה, אבל רק עכשיו אני מתחיל להבין עד כמה זה משמעותי.
מה שאתה הספקת ב- 30 שנה אנשים לא מספיקים בחיים שלמים.
אני רציתי שתלך ללמוד, תרכוש מקצוע, תעבוד, תתקדם, תפתח קריירה.
אבל אתה יש לך כיוון אחר. לא זה. לא הרגיל. לא המוכר והידוע והבטוח. חיפשת עניין ומשמעות
בכל דבר וזה היה חשוב לך הרבה יותר מכל מיני טייטלים והסמכות וכיבושים וקריירה. אמרת לי
פעם – “אבא, אני לא אהיה חמור כמוך. אני לא אקרע את התחת שלי כמוך כל הזמן . בשביל מה?”
חיפשת משמעות, חברות, שמחה, ביחד.
כל הזמן היית עם חברים וחברים היו אתך. לרגע לא היית לבד.
והחברים שלך חכמים. הם הבינו מי אתה.
אתה כל כך מוכשר. ידי זהב, ראש פתוח וחושב ויצירתי. אם רק היית רוצה – לאן יכולת להגיע.
בלימודים – לא זוכר מילה רעה או איזה חוות דעת ממורה בנושא לימודי כלשהו שצריך לשפר. תמיד
שמענו רק טוב עליך, ולא רק בלימודים. בעיקר בצד החברתי. כמה אתה אהוב ומקובל ומסייע ועוזר.
זה אתה מגיל אפס.
שנתיים ויום אחריך נולד עדי. גדלתם ביחד. כמו תאומים כמעט. ואיזו אהבה. איזו חברות. איך
טיפלת בו. מעולם לא כעסת עליו, לא הרמת יד, לא רבת איתו לעולם. זה לא רגיל. אחים רבים,
כועסים, מקנאים. לא אתה. רק חום ואהבה נתת. חיבקת אותו ושיחקת איתו ואהבת אותו מהרגע
הראשון. ואחר כך האחיות שבאו – אותו דבר. רק אהבה ונתינה. זה לא מובן מאליו ובלתי נתפס, כל
הטוב לב והלב הענק הזה שלך.
התחלת ללכת מאוד צעיר. אבל אני אדייק את זה. התחלת לרוץ לא הלכת. מיד רצת. ואיזה שיווי
משקל. יש לי סרטים שלך בגיל 11 חודש הולך על בול עץ ולא נופל. ואני מצלם. במקום לתפוס אותך
ולהוריד אותך משם כי זה מסוכן – אני מצלם אותך. גם כי נדהמתי וידעתי שאני צריך לצלם ולתעד
כל רגע שלך, גם כי הוקסמתי כל כך ממך מהרגע הראשון, וגם כי סמכתי אליך שלא תיפול.
אני זוכר שאחרי שנולדת נפגשנו קבוצה של חברים טובים שטיילנו ביחד בהודו ונפאל והיה לי סרט
שלך והראיתי אותו וכל כך התגאיתי ואז חבר שלי שם לי יד על הכתף ואמר לי ככה בשקט לאוזן –
“חמוד כן, אבל רגע, בוא נודה – די קוף..”. והסתכלתי עליך לרגע ואמרתי לעצמי – וואלה באמת

קצת קוף.. כי עוד היית קופיף קטן שרק נולד. אבל מיד נהיית ילד כל כך מתוק ויפה תואר, וכל היופי
הזה שהיה חיצוני, מ one day גם קרן ממך יופי טהור מבפנים.
לקחת חד אופן והתחלת לנסוע ואיזה שיווי משקל, ואיזה ביצועים. לא רק נסיעה, קדימה, אחורה, על
הבטן, קפיצות על מדרגות, שיחקת כדורסל עם חד אופן, העלו אותך על חד אופן ג’ירף – כזה
שיושבים בגובה של שני מ’. כמו קרקס, ונסעת. מדהים. וטסת עם אמא לאליפות העולם בחד אופן
בשוויץ.
ואחרי זה לקחתי אותך ואת המשפחה לניגריה. בית ספר אמריקאי. ואתה כבר בכיתה ט’. לא ילד.
לא פשוט. לא קל. שפה חדשה שבקושי ידעת. כל החברים והסביבה המוגנת נשארו מאחור. צלחת
גם את המבחן הזה. לימודים בשפה זרה, בית ספר עם מדיניות שונה, ומיד היו חברים חדשים. מכל
העולם.
וחזרנו לארץ ושוב לא בעיתוי טוב. לא קל. עשית י”א שם וחזרת לי”ב כאן. הצלחנו לשכנע אותך
להישאר כתה ולעשות י”א וי”ב כאן בגאון הירדן כדי שתהיה לך בגרות. שוב , לא פשוט – שכבה
חדשה, לא החברים הוותיקים איתם גדלת ואליהם רצית לחזור . ועשית את זה.
סוף י”ב. אתה ספורטאי מצטיין בבית ספר. יש מסורת לבתי הספר באזור – מצטרפים למרוץ חצי
מרתון עמק המעיינות כמרוץ שליחים שבו הילדים מעבירים מקל לאורך המרוץ וכל אחד רץ 2-3
ק”מ. לקחו אותך ושמו אותך ראשון כי רצת טוב ריצות ארוכות. קצת רימו כי כבר סיימת י”ב אבל
היית קטנצ’יק )טוב ממי תהיה גדול?(. התחלת מהר ונדבקת לרצים הראשונים. רצת 3 ק”מ – עד
בית אלפא, והעברת את המקל לחניך הבא מהבית ספר כאשר הקצב שלך 3 וחצי דקות לק”מ. למי
שמבין – זה מהר! אחרי שהעברת את המקל החלטת להמשיך לרוץ עוד קצת כי הרגשת שעוד יש
לך כח. אולי כי ידעת שגם אבא שלך במרוץ. אחרי 7 ק”מ הרגשת קצת קושי ושקלת לפרוש אבל אז
חזר לך הכח והמשכת לרוץ וסיימת בזמן פנטסטי וזאת מבלי להתאמן אפילו יום אחד לריצת חצי
מרתון. אני הגעתי איזה חצי שעה אחריך.. ואז נתפסו לך השרירים ככה שלא יכולת ללכת וחבר טוב
שלי הביא אותך אליי הביתה על הידיים. זהו, אמרתי לך אז שאני לא מסכים לך יותר שתרוץ ככה
בלי להתאמן לפני.
ואחר כך צבא – הנתונים מתאימים לטיס. ורצית טיס. הלכת למבחנים ראשוניים. סיימת, אספו את
הטפסים, ואמרו לך תודה ושאתה משוחרר. אין התאמה. רגע לפני שעזבת את המקום כשאתה כבר
בדרך החוצה רצה אחריך פקידה ושאלה אם אתה דרור בהט וזאת טעות וכן עברת.
אבל במבדקים הרפואיים גילו לך משהו בלב, אז אמרו שאתה צריך ללכת לבדיקות בתל השמור.
שאלנו מה זה וסיפרו לנו משהו נורא מפחיד – שהולכים לעצור לך את הלב כדי לבדוק אם יש לך
מערכת קוצב לב כפולה. אם יש – אתה פסול טיס. נסענו אתך לתל השומר. נתנו זריקה וחיברו אותך
למוניטור . סיפרת שהקו במוניטור נהייה ישר. עצרו לך לרגע את הלב. ומיד החזירו. אמרת שהיה לך
גל חום קטן אבל שום דבר רציני. אז עברת גם את זה . מה חשבו? עם לב כמו שלך?..
ואז המשכת לגיבוש טיס. רק התחלת את הגיבוש ובריצה הראשונה במעלה הגבעה בווינגייט נקעת
את הרגל. אמרו לך שאם תרצה תוכל להמתין שתחלים ולגשת שוב לגיבוש. המתנת, ניגשת שוב
אחרי מספר חודשים ועברת את הגיבוש. התחיל הקורס ואחרי זמן לא ארוך במהלך מד”ס בבית
ספר לטיסה פתאום כל החברים לקורס נבהלו ושאלו מה יש לך ולא הבנת מה הם רוצים. ואז
התלבשו עליך שני רופאים של הקורס ודחפו לך אדרנלין והעיפו אותך באמבולנס לסורוקה. מסתבר
שעברת שוק אנאפילקטי. זה מין התקף אלרגיה חריף מאוד, כזה שהגוף במטרה להגן מפני משהו
בעצם תוקף את עצמו. אם עוד רגע היו מחכים הנשימה הייתה נעצרת לך וזה עלול היה להיות
הסוף. אז הצילו אותך. ולאחר מכן ניסו להבין מה גרם לזה. וכשלא מצאו הורידו לך פרופיל ושחררו
אותך מקורס טיס והדודים הטייסים ניסוי לשנות אבל שום דבר לא עזר. את שארית הצבא עשית
בבית מלאכה בחיל אוויר שגם בו עשית נפלאות כרגיל ואהבו אותך והעריכו אותך, אבל אתה שכל
כך אוהב חופש, סבלת שם וחיכית לשחרור.

אהבת מסיבות, אהבת חברים, החיים שלך היו מסיבה אחת גדולה. טרפת את החיים. היית בהודו
ונהנית מכל רגע. וכמות החברויות וההיכרויות שרכשת שם ובהמשך גדלה למימדים לא נתפסים.
ולכולם עשית טוב, ועל כולם השפעת לטוב, ולכולם נכנסת ללב באופן שאני לא מצליח להבין אותו.
כמו שאמרתי בהתחלה – פוסטים שאני קורא בפייסבוק מחברים שלך – זה מדהים.
השארת כל כך הרבה טוב אחריך וזה רק מגדיל ומעצים את האסון הזה שהוא בלתי נתפס וכבד
מנשוא.
מתנה ענקית קיבלתי ממך שאני אודה עליה עד יומי האחרון, היא הטיול שעשינו רק לפני שבועיים
בנפאל. החלטנו לצאת כמעט כל המשפחה ביחד עם גיל לנפאל. לעשות טרק ביחד איתה וככה
להתחיל את הטיול אחרי צבא שלה. ביחד. מתוך קבוצה של 7 נשארו מסיבות שונות 3 – גיל, אתה
ואני.
זה פשוט היה טיול מושלם. עשינו ביחד במשך שבועיים את הטרק של הלנגטנג והאגמים הקפואים.
שבועיים של כייף ותענוג צרוף. פשוט היה נפלא. ואתה היית נפלא. כל הזמן דואג לי ולגיל וב ודק
שאנחנו בסדר. ומתרגש ונפעם מהטבע והטיול והנופים, ואומר שת עשה עוד טרקים , והתחלנו לדבר
על דרום אמריקה. זה כבר לא יקרה.
אני אנצור את הטיול הזה בליבי וזאת המתנה האחרונה שזכיתי בה ממך.
אבל המתנה היא אתה ומי שאתה וה- 30 שנה שהייתה איתנו.
נוח על משכבך בשלום ילד יקר. נגעת בכולנו ועשית כל כך הרבה טוב והספקת כל כך הרבה.
אני רק מקווה שלא סבלת ברגעייך האחרונים ושזה היה מהיר.
נוח עכשיו ותעשה טוב שם למעלה. תמשיך לנגוע בכל מי תפגוש שם ולעשות טוב כי זה מי שאתה
ומה שאתה.

הספד על דרור – מאמא אלה בהט

30 שנות דרור
30 שנות אור
דרור – אור שכבה לעולמים
דרוריק שלי אהוב ליבי, אתה הענקת לי לראשונה את התואר הנכסף אמא.
לימדת אותי אהבה שהלב לא יכול הכיל
לימדת אותי אין ספור תחושות ורגשות מעורבים, אחרים, טוטאלים, קושי, תסכול,
שמחה, גאווה, דאגה עד אין קץ. וכעת את כאב האובדן שאין הלב יכול להכילו. אתה
הענקת לי את התואר המקולל אם שכולה.
דרור – כשמך כן אתה. הסתובבת בעולם כרוח חופשיה אשר גם אם היא כבולה
במסגרת שאינה אוהבת היא יודעת לפרוץ את הגבולות בדמיון בעוד הגוף ממשיך
לעשות תמיד על הצד הטוב ביותר את מה ש”צריך”.
תמיד הלכת בדרכך הייחודית בלי לעשות חשבון לאף אחד, החל מלבישת גלימה וקרני
שור מבד במשך שבועות מבוקר עד ליל בגיל הגן, דרך טיפוח השיער בשלל תסרוקות
לאורך השנים – ארוך, חצי מגולח, רסטות – העיקר שיהיה מיוחד .
עיטרת את עצמך בשלל תכשיטים, עבודות יד שבחרת בקפידה, תמיד תוך פירגון ענק
ליוצריהם, וכלה בבגדים המיוחדים, האיכותיים והיקרים שלבשת.
הצטיינת תמיד בשלל תחומים. את צעדך הראשון עשית בריצה ב גיל 11 חודש
והמשכת להיות אצן מהיר וספורטאי מצוין בכל תחום.
בבית ספר למרות ששנאת ללמוד הצלחת להצטיין במקצועות רבים ובמיוחד בציור-
תחום שפיתחת ב זמן שיעורים משעממים.
את הצבא ממש שנאת ובכל זאת מפקדיך לא הפסיקו להלל ולשבח את עבודתך וכך
גם בכל מקום עבודה – ליקקו ממך את האצבעות.
אתה ניחנת בהרבה תחומי אינטלגנציה אך הבולט שבהם – אינטלגנציה רגשית
וחברתית.
דרור אתה היית גאון חברתי ויעידו על כך אין ספור החברים שמלווים אותך היום
בדרכך האחרונה.
בכל מקום אליו הגעת ובכל אדם שפגשת ידעת תמיד לגעת במקום הנכון, לאמר את
הדבר הנכון שיאיר לאדם את יומו. לילדים, לזקנים, לבעלי צרכים מיוחדים ולכל אדם
באשר הוא
הלכת עד קצה העולם כדי לעזור לחברים בצרה, והם הלכו אחריך להרבה קצוות
אליהם הגעת כדי לחלץ אותך – והיה ממה – פה תאונה קטנה, שם נהיגה בגילופין,
פה שימוש בחומרים אסורים ועוד כהנה וכהנה – שטויות ממינים שונים.
בעבודה חיפשת משהו שיביא לידי ביטוי את היצירתיות שבך עם עבודת כפיים, וכך
כשפגשת את לירז והקמתם יחד את העסק, הרגשת שאתה מתחיל להגשים חלום

ולהרכיב פאזל שיחבר יחד את כל הדברים – בניית תפאורות ייחודיות למסיבות טבע
שכה אהבת.
ביום חמישי האחרון נכנסת הביתה לרגע “לזרוק” אצלי את ריידי כלבך האהוב משוש
לבך, מספר עם אור בעיניים שיש מסיבה בדרום שמכניסה המון כסף ובעיקר תקפיץ
קדימה את העסק. התחבקנו כמו תמיד, אמא’ לה אני אוהב אותך, נתראה בראשון…
בשבת בבוקר מתחילים להגיע ווצאפים מודאגים שהולכים ונעשים מבוהלים ונואשים
יותר ויותר. עירבנו את המשטרה אבל בשעה 09:19 דקות נותק הקשר.
יומיים שלמים אבא הסתובב וחיפש אותך בכל בית חולים ומרכזי חללים שאפשר ואני
פה בבית שמאז ומתמיד ,לילות רבים, קיננה בי התחושה שאתה איתנו בהשאלה לזמן
קצוב, יודעת שאתה כבר איננו ופרשת את כנפיך לחופש בפעם האחרונה..
אני לא יכולה לתאר את הכאב והשבר שלנו.
אני בטוחה שכל מי שנגעת בו אי פעם לא ישכח אותך לעולם.
בדרך כלל אני אדם מאוד פרקטי, אבל הפעם לא יכולה להתעלם מכמה סימנים –
7/10 יום נפילתך הוא יום ההולדת של רב-סבא שלך דוד שאהב והעריץ אותך.
11/10 יום קבורתך הוא יום פטירתו של סבא שלך גדעון שגם הוא העריץ אותך.
בטיול שעשו עדי ומיכל בנורבגיה, מיכל העלתה סטורי שהם שותים קפה וציפור
הצטרפה אליהם. הציפור הייתה ציפור דרור ואני עניתי למיכל שזו לא סתם ציפור, זה
דרור, זה אח, אולי זו הייתה דרכו להיפרד מכם.
בשבת עפת גבוה , גבוה מידי.
אוהבת אותך לנצח אהוב ליבי המיוחד, אמא