נולד בבית-אלפא – 7.2.1947
נהרג בתאונה מבצעית
בסיני ב – 19.9.1967
בן לרבקה וצבי.
אח לעליזה גורן וחנה לימור

התחנך בקבוצת “תומר” במוסד החינוכי גלבוע. חנה, אחותו: “אני זוכרת אותו כילד חכם, שידע המון, בתחומים שונים, ובעיקר התעניין בפיזיקה, מתמטיקה ומכונות. בעל ראש מצויין שעזר לו להמציא המצאות, ומוח שידע לנתח היטב ולחשוב באופן מקורי. לא היה חברתי במיוחד, אך גם לא הסתגר; למרות שבלט בחוכמתו – לא התנשא. היה מאוד אנושי, אדם שאהב אנשים ואהב לעזור”.
בין סיום הלימודים לגיוס לצבא, הספיק אפרים לעבוד במידגה. הנאתו הגדולה היתה בנגריה, בה עבד אביו צבי. מרדכי פלטנוביץ, מן העובדים הוותיקים וחבר של אביו צבי:
“היה נכנס לנגריה, תמיד עם חיוך על השפתיים, מבט טוב בעיניים ומברך את כולם בשלום אדיב. היו לו ידיים חסרות מנוחה, ידיים עסקניות, שתמיד היו צריכות לבצע משהו. אבא קירב אותו למחרטת-העץ והיתה אווירה מיוחדת של שותפות-יצירה בעומדם ליד המחרטה. יום אחד, כאשר אפרים כבר חרט באופן עצמאי, עמד האב מן הצד, חייך בגאווה ואמר: ‘תראה אותו, כזה קטן וכבר עושה עבודה של ממש’.”
אפרים התגייס לצבא והוצב בקורס-טייס, אך נופה ממנו כעבור חודשיים, בלי שידע על מה ולמה. הכאב על-כך לא הירפה במשך כל השירות, ונשאר כצלקת שלא נרפאה. אפרים הוצב בחיל-ההנדסה והחל מסלול חדש, בו טיפס מקורס אל קורס. אפרים ממשיך בקורס מש”קים ואחר-כך בקורס הקצינים, אותו סיים סמוך למלחמת ששת-הימים. במלחמה עצמה פעל בסיני ומשימתו היתה לפרוץ דרכים שיאפשרו לכוחותינו להגיע בשטח החולי מניצנה למיתחם אום-קטף.
כחודש לאחר תום המלחמה נפטר אביו צבי ממחלה. אפרים לא הצליח להגיע להלוויה, אך בימים הבאים תמך ככל יכולתו באם ובשתי אחיותיו, בעדינות-נפש ובגבריות, משמש להם משענת. לאחר תום האבל שב ליחידה ויצא לאיזור הג’יראדי, ממזרח לאל-עריש, כדי לחפש גופה של טייס ישראלי, שנפל עם מטוסו בתוך שדה מוקשים מצרי. אפרים הגיע במסוק, עם רופא, רב צבאי, הורי הטייס ועוד חבלן. לאחר חיפוש ממושך, שבו לא מצאו את הגופה, יצאו מהשדה, כאשר לפתע החליט אפרים לחזור אל תוך השדה, ואז גילה מוקש-קופץ, ובעת הטיפול בו התפוצץ המוקש ופצע אותו אנושות. לחבריו שחילצו אותו, הספיק לומר: “תדאגו לאמא”.