נולד ב-29.11.47
נפטר ב-27.6.11
היה נשוי לאיריס ז”ל
אב לחן, מור, טל ושי.

דברים על הקבר
אנחנו עומדים פה היום ולא מאמינים. כבר למעלה מחודש שאתה מתנדנד בין חיים למוות. הזיכרונות עולים עכשיו בערבוביה, הסיפורים שסיפרת לנו על הילדות שלך, שתמיד נראתה לנו לא שפויה, על שלושה אחים מופרעים, שעושים מה שבא להם.
אבא שתמיד מוקף במלא חברים, מהצבא, מהלימודים ובעצם מאיפה לא. אבא שבימי הקיץ החמים, כל השכונה מתאספת אצל על הרחבה, על תירס או אבטיח. אבא שמארגן טיולים עם החברה מהצבא בסופי שבוע, ומחכה להם כאילו הם אויר לנשימה.
אבא, שמאז גילוי האינטרנט, לא מפסיק לשלוח בדיחות ותמונות, ומפוצץ לחברים שלו את המייל. אבא, שכבר שלושים שנה גר בבית-אלפא, אבל ממשיך לקרוא לאיילת-השחר בית, ובית-אלפא היא “אצלכם” ומופיע באירוע התנועה עם שרוך אדום, ומבסוט עד השמיים. אבא שלנו עם הבדיחות שחוזרות על עצמן, ומצחיקות את כולם, חוץ מאשר אותנו.
אבא שאוהב את הלהקות הצבאיות. אני זוכרת את הטיולים שלנו בשבתות בברירות הדגים, ואיך היית לוקח אותי כל יום על האופניים למזבלה, לחפש גורים של חתולים. אני זוכרת איך היית לוקח אותי למעבדת הצילום לפתח תמונות, ואני בחוסר סבלנות מוציאה את התמונה מהחומר הרבה לפני הזמן, ואתה נקרא מצחוק.
אבא שלוקח אותי לארוחת צהריים בשבת בחדר האוכל, ושואל מאה פעמים מה אני רוצה לאכול ולא מקבל תשובה. אבא שמשבץ בהקמות בפעוטון ונרדם בצהריים ולא מתעורר כדי להעיר אותנו. או בלול, בבוקר אוסף ביצים, ואנחנו באים לבקר אותך. אבא, שכאשר סוף סוף נולד שי, הבן הראשון אחרי שלוש בנות, שמח כל כך, עד שחגיגות הבשר נמשכות כמה חודשים טובים.
אבא שמכיר אנשים בכל מקום, ובכל מקום תמיד יש לו קומבינה, או ככה לפחות הוא חושב.
אבא שתמיד התגאה בכך שהוא נראה צעיר, מרגיש צעיר, ומתנהג כמו צעיר, שמסרב להכיר בבגידת הגוף, שבאה עם הגיל. כנראה, שרצית ככה להישאר לנו בזיכרון – צעיר, עצמאי ובריא. ובאמת בחרת ללכת מאיתנו ביום יחיד ומיוחד, שהוא יום ההולדת של אימא, שבעצם אף פעם לא התגברת באמת על המוות שלה, וכל כך התגעגעת אליה, שהחלטת להצטרף אליה. אנחנו מקווים שבאמת נפגשתם שם למעלה, ושאתם עושים חיים ומשלימים פערים. מסור לה ד”ש מאיתנו, ושמרו אחד על השני.
צילום: דוד עינב
מאיתנו: חן, מור, טל, שי – הילדים שלכם.

דברי בני קבוצת “נרקיס” איילת-השחר
שאולי היקר! ידיד נעורים ובעיקר ידיד של בגרות. כשהיית ילד, היית מהשובבים העליזים, עסוק בעיקר במעשי קונדס, בבילויים בטבע, בעיקר מחוץ לבית הספר. תמיד צוחק, תמיד שמח, תמיד אופטימי… לאחר בית הספר נפגשנו מעט, עד ששמעתי ש”שאולי התחתן עם איריס” איריס הייתה אתי בטירונות בצבא וזכרתי ממנה , שהיא בחורה שמחה, צחקנית ואופטימית. אני זוכרת שאמרתי לשאולי, שאינני יודעת איך נפגש עם איריס, אבל אין מתאימים מהם כזוג.
שוב נפרדנו להרבה שנים, ולאחר שאיריס נפטרה יצרנו מערכת יחסים הדוקה ושיחות נפש, שבהן גיליתי איש אחראי, שאפתן, ואפילו מצליחן בלימודים, בעבודה, במשפחה ובאהבה. בכל פעם ששמעתי את המילה “הלו” קודם כל פרצנו שנינו בצחוק, ואז קיבלתי תיאור של מצב הילדים, מצב הקיבוץ ומצב האהבה. אלה היו שיחות של רצינות ואחריות, מלוות תמיד בצחוק ושמחה.
אחר כך הגיעו המפגשים של ימי ההולדת הבוגרים של הכיתה: 50, 55, 60, ו… 65 שיתקיימו אולי, אבל בלעדיך. דחפת אותי ליזום, לארגן והעיקר להביא את כולם, כולל החברות מחו”ל, וכולנו נהנינו להיפגש מחדש. היום רוב התלמידים, שהקדימו לסיים את ביה”ס, כולל אותך, הם בוגרי אוניברסיטה, מצליחנים כלכלית, ובעיקר מכבדים את הייחוד של כל אחד מאיתנו כאדם. שאולי, הענקת לנו זכות גדולה במפגשים אלה, זה הזמן והמקום להודות לך על כך.
שאולי חברנו היה שמח, מצחיק, ומלמד להיות איתך, וחבל לנו, ובעיקר למשפחתך, שכך נגמר לפני הזמן. בטוחה שכולנו נזכור עוד שנים רבות את שמחת החיים שלך, ואת האהבה שהענקת לכולם, ואולי בכך תהיה נחמה. או כפי שמא אלפרד ויטהד: “החולמים הגדולים אינם מגשימים את חלומותיהם, הם פשוט מתעלים מעליהם… אוהבים ומתגעגעים
בני קבוצת “נרקיס”

כתבה נורית הרספלד
שאולי, דוד יקר שלי, מלווים אותך היום בדרכך האחרונה. מוזר, לא נתפס, לא הגיוני – לא מתאים י שאתה כאן ולא דוחף הלצה. שאולי, כפי שכולנו קראנו לך, שאולשין, הכינוי של סבא מרדכי שדבק בך, שמסמן אולי את המעמד המכובד והאהוב לו זכית, בזכות, בהיותך הבן הצעיר מבין בני משפחת אגוזי. כן שאולי, בשבילי תישאר תמיד הדוד הזה, מלא חיים, עם חוש ההומור המיוחד, הציני לפעמים, הבוטה אפילו, שלהימצא בחברתו זה המון שטויות, צחוקים, פרצופים והלצות. תמיד תישאר הדוד הזה עמו היו לי אין סוף שיחות על מהי משפחה, ועל יחסים בין אישיים ועל מה צריך ונכון ועוד ועוד. נולדת בתאריך היסטורי, כ”ט בנובמבר 1947, היום בו החליט האו”ם על הקמת מדינה יהודית. זו הייתה שמחה גדולה להוריך יהודית ומרדכי, ולשני אחיך הגדולים ממך גבי וגרא, לקיבוץ ולארץ. גדלת באיילת-השחר, כאח צעיר של האחים אגוזי, שהיו שם דבר למעשי קונדס ושובבות, שם שדבק גם בך ובצדק כנראה. כשנולדתי היית בן 15, נער מתבגר, ואני הייתי סוג של שעשוע עבורך. מאז הרגשתי שיש בינינו קשר מוצק, ברור ובטוח, שנמשך שנים ארוכות, וגבר על מרחקים. כשבגרתי, ובמיוחד לאחר מותה של איריס רעייתך ואם ילדיך, היינו משוחחים ארוכות בנושאים הכי אישיים ורגישים שיש במשפחה שלנו. כשהיה לך קשה מידי עם נושאי השיחה היית מתגדר בבדיחה טובה וסוגר עניין.
החיים לא ממש חייכו אליך. בסיפורי הילדות שלך היה שזור הקושי מול הוריך ה”יקים” המתקשים לקבל את תעלוליך ברוח טובה. גם הימים המאושרים עם איריס היו קצרים מידי. ההלם, האבל וההתלבטות סביב גידול הילדים, וגם הבדידות והצורך להישאר גיבור נתנו בך סימנים. תמיד ציינת בפני את העזרה והתמיכה שהעניקו לך סוניה ואהוב הוריה של איריס.
עצב גדול מציף אותי מאז התאונה. על אף הידיעה שמהמקום שאליו הגעת אין דרך חזרה, ניסיתי בביקורי בבית החולים לטלטל אותך, להעיר אותך, כי יש עוד עניינים לסגור. אתה מובא לקבורה ביום שהוא יום הולדתו של גרא אחיך, יום שהפך באחת ליום אבל כבד. אהבתי להסתכל מהצד בקשר המיוחד בין שלושתכם – האחים. שלושה גברים שמתקשים לתת מילים לאהבה ולחום שמרגישים זה לזה… עצובה מאוד ואוהבת, ומבטיחה להיות כאן בשבילכם – חן מור טל ושי. אנחנו האגוזים מאיילת-השחר רוצים אתכם כמה שיותר קרוב, באבל וגם בשמחות שעוד צפויות לכולנו. קבלו חיבוק חזק ומחזק מהדודים שרה, גבי וענת שמעבר לים.
נורית הספלד
מדברי מנחם חבר מהפלוגה

… מאז התאונה אתה מלווה אותי וחסר לי. אני מחפש במחשב ואתה לא שם, אתה שאפשר היה למצוא בכל שעה משעות היום איזה מייל מצחיק ממך, כשאני שומע את צחוקך הרועם, או איזה סרט טבע מדהים… באחת נוכחותך התחלפה. במקום מיילים משאול, מיילים על מצבו של שאול, וכולם מתפללים לשלומך. ואתה הלכת מאתנו. מ1965 אנו יחד במילואים, עברנו רגעים של התרוממות רוח, משברים, מלחמות. וכאשר גמרנו עם הצבא, שום דבר לא נגמר, כי חברות שנרכשת בדם, נשארת לעולם. נשארנו הפלוגה שהפכה עבורנו למשפחה המורחבת, שבה היית אתה הציר המרכזי.
השם ,אגוזי” או “שאולי” הפך לשם קוד אצלנו. קוד לצחוק מתגלגל של החבורה הסובבת סביב דמות במרכז, שאינה מפסיקה לשעשע, לספר בדיחות ולהפגין מומחיות תיאטרלית בתנועות גוף ובאצבעות עדינות כשל פסנתרן.
המוות המטורף הזה בכלל לא מתחבר אליך, אל שאולי שאהב עד כלות את החיים ואת החברים. אנחנו נמשיך להיפגש “הפלוגה” וניקח אותך אתנו לכל מקום. בשבילנו אתה פה, אתה חי!