נולד ב – 23.8.1923

נפטר ב – 10.6.2015

היה נשוי לנדיה

אב לרני גוטמן

סב ללליב, צוק ורום.

סיפור חייו של יהודה גוטמן, כפי שהוקרא ע”י צוק בעת המסע לפולין ב-2005
נולדתי ב-22.8.1923 בצ’כוסלובקיה, בעיר נוביזמקי. היו לי אחות ושני אחים: שושנה, יעקוב ואברהם. שמה של אמי אידה ושמו של אבי משה. אימא הייתה עקרת בית ואבא סנדלר. הרמה הכלכלית הייתה בינונית והחיים היו די קשים, מפני שאבי הסנדלר היה צריך לעמוד בתחרות עם בתי-חרושת מפותחים שסיפקו נעליים לכל העולם ואפילו לארץ-ישראל.
העיר נוביזמקי הייתה מאוד חמה, ציונית וגדולה מאוד. הנוער היה מאורגן בתנועות ציוניות, כמו “השומר הצעיר”, “מכבי הצעיר” ו”מזרחי”. בתור ילדים המשחקים ששיחקנו היו משחקים כמו כדורגל מגרביים, ובחורף החלקות בשלג עם מגשים מעץ. למדתי יחד עם אחי בבית ספר יהודי, ומעט מאוד נוצרים למדו שם. לאחר הלימודים היו לנו פעילויות חברתיות ענפות מאוד, אחד העונשים הקשים היה לא ללכת לפעילות בקן.
למדתי את מקצוע הפחחות, ואז, ב-1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים נכנסו לצ’כוסלובקיה ואספו את הוריי אידה ומשה, את אחי יעקוב, את אחותי שושנה, בעלה, ושני ילדיה.
עברתי להונגריה יחד עם אחי אברהם ועוד משפחות יהודיות רבות, וגרנו בבודפסט. במשך המלחמה השגתי תעודות מזויפות, לא יהודיות.
עבדתי בבניין, ותיקנתי בתים לאחר שהאמריקאים והאנגלים הפציצו אותם. במשך כל הימים הקשים האלו לא הפסקתי לחשוב על משפחתי, ולשאול את עצמי מה עלה בגורלם.
מזוני היה מוקצב, התחלקתי בו עם אחי אברהם, שלא היו לו תעודות נוצריות.  בשנת 1944, בחודש נובמבר או דצמבר, בדרכי לדירתי בערב, הייתה אזעקה. נכנסתי למקלט של דירתי, ובתוכו ישבו דיירי הבית, שרובם היו אנשים זקנים, אימהות וילדים. האימהות שישבו שם בכו מאוד ודאגו לגורל ילדיהן.
היו מוציאים ילדים מבית היתומים היהודי והורגים אותם ליד נהר הדנובה. ילד אחד הצליח לחמוק לדירה שבה גרתי. יכולתי להחביא אותו, אבל שומר הבית לא הסכים שהילד יישאר, מפני שהיה צריך להודיע לשלטונות על כל כניסה נוספת של מישהו זר, ואם היו מגלים שהחבאתי ילד, גורלי היה אחד – מוות.
עד עצם היום הזה יש לי ייסורי מצפון קשים על שלא הצלתי את הילד הזה.
ב-13.1.45 לקחו אותי למחנה שבויים, ושוב נשאר אחי אברהם לבד. במחנה השבויים שהיתי עד חודש מאי. היחס היה סביר והחיים היו די טובים, אני עבדתי בפחחייה. במחנה היו גם שבויים גרמנים, איטלקים והונגרים.
ב-9.5.45 נגמרה המלחמה. שוחררתי בתור אזרח צ’כוסלובקי וחזרתי לארץ מולדתי. חיפשתי את משפחתי, אך לא מצאתי אותה. ידעתי שלקחו יהודים והשמידו אותם, אז חששתי שהגרוע מכל קרה. בכל זאת המשכתי לחפש, ולבסוף מצאתי את אחי יעקוב בפראג, בבית חולים, מצבו היה גרוע ביותר.
בינתיים הגיעו עוד כמה יהודים צעירים לעיר מולדתי, וכולנו ביחד התארגנו בעיר הבירה של סלובקיה (ברטיסלבה) תחת הנהגת השומר הצעיר, ונשלחנו להכשרה בקארלסבד. אחרי כמה חודשים היינו קבוצה גדולה שמוכנה לעלות לארץ-ישראל, אחי אברהם נשאר בהונגריה, ואילו יעקוב בצ’כוסלובקיה.
נסענו מפרג לפריז, מפריז לבלגיה, ובבלגיה עלינו על אניית מעפילים ששטה דרך מיצרי גיברלטר לארץ-ישראל. שמה של האנייה היה “החייל העברי”.
לארץ-ישראל הגענו ביום ראשון לפנות בוקר, לאחר “השבת השחורה”. מרחוק ראינו את אורות חיפה וההתרגשות הייתה גדולה. הנפנו את דגל ישראל ושרנו את “התקווה”, דמעות זלגו מעיניי, סוף סוף עזבנו את הגולה לאחר שדם יהודי כה רב נשפך. הצלחנו להיכנס לנמל מבלי להיתפס, פתאום הגיעה סירה ובתוכה שוטרים אנגלים, יהודים וערבים. הם שאלו מי אנחנו, ואמרנו שאנחנו מארץ-ישראל. אמרנו להם שחיכינו שבועיים ליד שובר הגלים, והם אישרו לנו להיכנס לארץ. זו הייתה האנייה האחרונה שהאנגלים נתנו לה אשרת כניסה. אחרינו באו עוד אניות, שאותן כבר לקחו לקפריסין.
אחרי שהורידו אותנו מהאנייה העבירו אותנו למחנה המעצר “עתלית ב'”. במחנה עתלית עשינו פעילויות חברתיות, באו חבר’ה מהקיבוצים מעפיל ומעברות כדי להדריך אותנו. שמנו בקבוצה היה “לוחמי המחתרת” והיינו שייכים לשומר הצעיר. אחרי כמה זמן עברנו ל”עתלית א'”, שם התנאים היו טובים יותר, גרנו בצריפים ולא באוהלים. השתחררנו ב-7.10.46 והיינו בקיבוץ מעברות בתור גרעין במשך שנה. עבדתי חצי שנה כרפתן וחצי שנה בבניין.
אחרי שנה יצאנו להשלים את קיבוץ “היוצרים”, היום קיבוץ שמרת. ב-1948 פרצה מלחמת השחרור, גייסו אותנו לצבא, השתתפתי במלחמה בחזית הצפונית ושוחררתי בסוף 1949.
בתום המלחמה עזבתי את הקיבוץ ועברתי לגור בנהריה, שם עבדתי בתור טייח. במשך הזמן הגעתי לבית-אלפא בתור פועל שכיר. בבית-אלפא הכרתי את אשתי לעתיד נדיה ז”ל, התחתנו ונולד לנו בן ב-1956, בזמן מלחמת סיני. לאחר כשלוש שנים נפרדנו, אני נשארתי עם בני רני בקיבוץ, ונדיה ז”ל עברה לגור בתל אביב.

הגבולות להונגריה וצ’כוסלובקיה היו סגורים, ורק בשנת 1966 הצליח אחי יעקוב לבוא לביקור של כשלושה חודשים, ולאחר מכן שוב ב-1974. ב-1983 נפתחו הגבולות למעבר ישראלים, וסוף סוף יכולתי לנסוע להונגריה להיפגש עם אחי אברהם. ב-1989 נפתחו הגבולות לצ’כיה, ונסעתי לביתו של אחי יעקוב. שני האחים כבר נפטרו. כיום אני פנסיונר בן 84. הקמתי במסגרת יזמויות של הקיבוץ בית מלאכה למסגור תמונות. עברתי את מלחמת העולם השנייה, איבדתי את רוב משפחתי, שליש מהעם היהודי נכחד וכיום יש לנו מדינה. עברתי את מלחמות ישראל ואני גאה להיות בה יחד עם משפחתי, ואני מקווה שבעתיד יהיה שלום אמיתי עם שכנינו ויתקיים המשפט “וגר זאב עם כבש””.

קרא בהלוויה: צוק גוטמן

סבא יהודה היקר, יש אנשים שהשנים מיטיבות עמם, ויש כאלו, כמוך, שהזקנה קשה להם.

הכרתי אותך ככלה צעירה לרני, אבי ילדיי.

בכל שבת בארוחת ארבע המסורתית, הייתי כמלכה, מגיעה בתחילה עם רני, לפעמים חברים מהכיתה ועוד אורחים, ואחר-כך התווספו הנכדים.

ידעת לארח אותנו כיד המלך – שלוש מנות בצלחות שונות, ולבסוף לפתן.

בסוף הארוחה לא נתת לי לפנות או להדיח את הכלים, באמתלה שאתה אוהב את הסדר שלך.

“סבא יהודה”, כך קראתי לך עד סוף ימיך. היית סבא למופת.

כשלליב הייתה קטנה בגן, היא הייתה יוצאת כל יום ב-10:00 ומחכה לך שתעבור עם הווספה. במקום לבכות “אמא, אמא” היא הייתה בוכה וקוראת: “סבא! סבא!”.

בחגים ובימי הולדת לא חסכת מתנות לרוב. אולי היית סבא מנדנד, אבל רצית לדחוף את הנכדים, הנצר שלך, קדימה ורק קדימה, שילמדו באוניברסיטה, שיהיו קצינים, ויביאו כבוד למשפחה. כשעבדת בבניין, היית שומר מכל משמר שהחשבונות יהיו מדויקים, שכל מטר צבע ייחשב. טיפלת יפה בעובדים, בצַבָּעים, ואף יצרת קשרים נהדרים עם הילדים והמשפחות שלהם. הרבה חברים זוכרים אותך בבית שאן, נצרת, נעורה והסביבה. כשיצאת לפנסיה היית מאוד עצוב והפרידה הייתה קשה, אך מייד קמת על הרגליים, ובנית לך חדר עבודה למסגור תמונות. הלך לך טוב, ואנשים צבאו על דלתך, עד שהסינים שברו את השוק עם מסגרות מוכנות.
ידעת להיות שכן טוב, לשושנה טוכמן ולמלכל’ה. יצרת קשרים נהדרים עם רחל זיו, שבזכותך הייתה לי לסבתא, ועד יום מותה ביקרת אותה ועזרת לה. הייתי מתארת אותך כאגוז שהקליפה שלו קשה, והתוכן רך וטעים. אני חושבת שברוב השנים ידעתי לפצח את הקליפה הזאת. נולדת וגדלת בבית דתי חרדי, אך אחרי המלחמה הנוראה, שבה איבדת את כל משפחתך, החלטת שאין אלוהים. לקראת סוף ימיך ביקשת להתקרב למקורות ולשורשים היהודיים שלך. שמעת בצמא את סיפורי התנ”ך מפי הגי, ושאלת שאלות את הבנות הדתיות. אפילו ביקשת שנתקין מזוזה בחדרך בבית הסיעודי. לכן החלטנו שראוי שתקבר בהלוויה יהודית.
סבאל’ה, ניצחת את הנאצים, הקמת משפחה לתפארת, הבאת לעולם בן, ארבעה נכדים וזכית לראות שני נינים. כשכבר חלית וסבלת, פחדת להיכנס לבית הסיעודי, אבל כשלא הייתה ברירה, נכנסת ושם קיבלת מלוא החופן אהבה. כששכבת בבית החולים, העובדים סעדו אותך, ישבו לידך יומם וליל, וצוק הנכד אמר שיש כאן אנשים שסבא שלי אוהב כמו את בני משפחתו. אני רוצה להודות לאנשי הבית הסיעודי ולעומדים בראשם, ללאה סלע, מיטל, מיכל, מאיה, ד”ר עברי, ולשרי שאהבת להיות במועדון שלה. ניצה, שרה שובל, אחמד, וכל אחד ואחת מהמטפלים המסורים. אני רוצה להודות גם לצוות המרפאה, שושי, לנה, אילת. כולם מלאכים המהלכים בינינו, ואני מקווה שלא שכחתי אף אחד. תודה לכם על השנים, השעות והדקות שהנעמתם לסבא שלנו.
מאיתנו, רינה, רני, הנכדים והנינים לבית גוטמן.

רינה גוטמן

 מהנכדים
סבא, קודם כל תודה לכל מי שהגיע לחזק אותנו ותת לסבא כבוד אחרון.
סיפור החיים של סבא, כפי שהקראתי, אולי מסתיים בעלייה פסטורלית לארץ, אבל כל מי הכיר אותו יודע שהעניינים לא היו כל כך פשוטים. יש משפט האומר: “ככל שאתה אוהב יותר – אתה יכול לדרוש יותר” – בדרך כלל סבאים אמורים לדאוג לחלק הראשון של המשפט, אבל סבא שלנו מילא שני החלקים בדייקנות היקית שלו. כל שבת היה מכין “ארוחת ארבע” – והיינו חייבים לגמור הכול בצלחת. בסוף יש גלידה – אבל אסור לערבב ולעשות מילק שייק, מייד לאכול. באזני המן ובסלון תמיד יש פקאנים, שאותם היינו מתייצבים לאסוף בשבת בבוקר. והרשימה עוד ארוכה…
בתור ילדים לכולנו היה קשה עם החלק של הדרישות – אבל היום כולנו מבינים את האהבה שהסתתרה מאחריהן.
סבא היה קנאי לעצמאותו, התעקש לעשות הכול לבד, ובנה לעצמו כל מיני פטנטים כדי לגרוב גרביים, למשל, ונתן שיעזרו לו רק כשממש לא הייתה לו ברירה. לפני שנים ספורות הוא החליף את הברך וקנה מתקן ריצה למרפסת, ורק ליתר ביטחון היה מבקש שנהיה לידו שאם חס-וחלילה ייפול. שהחלה הידרדרות במצבו, לאחר שהתהפך עם הקלנועית, לא רצה להיכנס לחדרי חולים. התהליך היה ארוך ורצוף ריבים וכעסים, כשעם הזמן הוא התאהב במקום, בדיירים, במטפלות ובפעילויות. אולי זה היה גם הגיל והזמן שריככו אותו, אבל מה שלגמרי המיס אותו זה דוד, הנין הקטן – “צ’וצ’ו” – שלדעתי הוציא ממנו הכי הרבה חיוכים והתלהבות! ביום השואה האחרון הדלקתי נר לזכר כל משפחתו, והדמעות העידו עד כמה היה הדבר חשוב לו מאוד והיווה סגירת מעגל חשובה. לפני כחודש, באשפוז האחרון, היה במצב קשה, והרופאים ביצעו בו הנשמה. הרבה אנשים יגידו שזה לא היה הכרחי, אבל באשפוז שלאחר מכן, הוא אמר לנו ללא הרף כמה הוא אוהב אותנו, את המשפחה, ופעם אחת אפילו צעק בכל המחלקה: “אני מאושר! אני מאושר!”, עם דמעות בעיניים. אמנם “מילים לא אומרות מאום”, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד תודה מיוחדת לאימא ולכל צוות חדרי החולים, על הדאגה והטיפול האינסופי שהרעפתם והענקתם לסבא. הענקתם לנו שקט, וידענו שהוא בידיים טובות. לפני כשבוע הרופא המליץ לאשפז אותו, אבל הוא החליט להישאר כאן, ולמות בקיבוץ, שלמרות הכול, אותו אהב.
מהנכדים והנינים.

פסוק שאהרון (רני) קרא מספר הזוהר