נולד בראשון-לציון
ב – 6.6.1897
נפטר ב – 10.12.1972
היה נשוי לדורקה
אב ליורם, מאיר (גדיש)
ורחל (מינה)

מוסה גדל במושבה ולמד בביה”ס “מקווה-ישראל”. במלחמת העולם הראשונה התגייס ל”גדוד העברי” ועבר עימו את כל תלאות המלחמה. בתום המלחמה הכיר מקרוב את חלוצי העלייה השלישית, התקשר עם הנוער השומרי, והצטרף לקיבוץ א’, ששכן אז בצידי כביש חיפה-ג’דה, ואתם עלה להתיישבות בבית-אלפא. היה בין החבורה הקטנה שנשלחה לאתר את המקום להתיישב בו.
הודות לניסיון החקלאי שלו, היה מוסה עמוד-התווך של המשק החקלאי הצעיר. כן שימש מוכתר וייצג את המשק כלפי השלטון הבריטי. מוסה שלט בערבית והכיר את מנהגי הערבים והיה ממונה על היחסים עם ערביי הסביבה, תושבי בית-שאן ושבטי הבדואים. הערבים כינו אותו “חווג’ה מוסה” והעריכו אותו מאוד.
אליעזר סקלרץ: “מוסה, יליד הארץ, ידע להכיר יפה את דרכי השכנים ונימוסיהם ושלט בשפתם. רבות נפגשתי עימו בשמירה על שדותינו ואף לימדני כיצד להתהלך עם שכנינו הערבים, על בסיס של יחסים תקינים והוגנים. לנו, בני חוץ-לארץ, היתה נטייה לזלזל בשכנינו הבדווים, אבל מוסה עמד בתוקף על כך שנמצא דרך אנושית בפגישותינו וביחסנו אליהם”.
הקרן-הקיימת גייסה אותו למשימת רכישת אדמות בעמק בית-שאן, לקראת התיישבות “חומה ומגדל”. פעל במחיצתו של חיים שטורמן, ולאחר שזה נהרג – קיבל את המשימה על עצמו.
בבית-אלפא שימש שומר שדות וסיכן חייו לא פעם במאבק עם אנשי הסביבה שניסו שוב ושוב לגנוב ציוד ויבול. אברהם קפלן: “מוסה גאל את עמק בית-שאן והעבירו לידיים יהודיות. עם זאת, מוסה לא נישל ולא גירש אף ערבי; מוסה לא הונה ולא רימה איש”.
באותה תקופה היתה למוסה מכונית, מכונית הנוסעים הראשונה בקיבוץ. ייחודה בכך ששימשה להעביר יולדות לבית-החולים, גם בעת מאורעות, כאשר הנסיעה בעמק היתה מסוכנת. רבים מילדי בית-אלפא זכו לצאת לאוויר העולם בזכות מכוניתו של מוסה… תולדות חייו ועלילותיו כתובים בספרו: “והקרן עודנה קיימת”.
באוגוסט 1971 פקד אותו אסון קשה: בנו מאיר ומשפחתו היו מעורבים בתאונת דרכים קטלנית ב”כביש הנפט” ברמת-הגולן. מאיר, שרקה אשתו, בנם תומר ועוד שני קרובים – ניספו. בניהם-נכדיו – אייל ודורון – נפצעו קשה. מוסה נאבק עם האסון, אך כעבור יותר משנה נפטר מהתקף-לב.