נולדה ב – 27.01.1924
נפטרה ב – 8.3.2010

בת לבנימין ויולקה דרור

הייתה נשואה לדודה הדס

אם למיכה , אפרת מיטל וחגי

כתבה אפרת

אמא יקרה,
יום ראשון, 7 למרץ. אני יושבת ליד מטתך בחדרי חולים ויודעת שזה הסוף. הקרב נגמר. גם הגיבורים והאמיצים ביותר – בסוף כוחם לא עומד להם עוד. את, שכוחך היה במילים – לא מצליחה להוציא מילה. את, שדעתך היתה בכל דבר – דבר לא מעניין אותך עוד. את, שהכל היה אפשרי בשבילך – אין באפשרותך לעשות דבר. את אוספת איתך 86 שנה, שראשיתם בסוס ועגלה וסופם בשיא הקדמה.
ילדותך כבת יחידה לזוג חלוצים אידאליסטים שבחרו להקים יש מאין, תלווה אותך ואותנו משפחתך כל החיים. הרגשתי תמיד כי היית נחושה לתת לנו את מה שאת לא קיבלת מהורייך ויותר מאשר את ה”מה” – את ה”איך”.
לאמא שלך קראת בשמה הפרטי – אוקה. אמא זו היתה מילה שביטאה יותר מדי רגש באותם ימים. אבא שלך אהב אותך כבבת עינו. יחסו אליך ביטא את השילוב בין הצורך והרצון ליישם את החזון הקיבוצי, לבין היותו עמוק בפנים אדם רגיש ורגשן, שגם בהיותך כבר אמא לשלשה ילדים – היה עומד ומחכה על מרפסת חדרו כדי לראות ולודא כי שבת הביתה מנסיעה כלשהי. ה”אין” של אותם ימים, הצמיח בך את ה”יש” הגדול שאפיין אותך בחייך. הוא נטע בך את יצר הסקרנות לעולמות אחרים, סקרנות למקומות ולאנשים.
הפלאת לקיים תקשורת מהירה עם כל אדם שניקרה בדרכך – תוך דקות הוא הפך לאיש שיחך. יכולת לפתח שיחה עם כל אחד, על כל דבר ובכל מצב. הנוקשות בה גדלת גירתה בך את הצורך לפרוץ את המסגרת ולעשות דברים אחרת.
כבר אז הלכת במסלולים בו הולכים נכדייך היום: הלכת להיות קומונרית בירושלים וברחובות, נסעת לבדך לאנגליה הרחוקה לנשום ולהריח עולם, ובשנות ה-40 לחייך לקחת את משפחתך ויצאת לחיות באיטליה היפה – אך על כך עוד אספר.
ידעת כבר אז כי העתיד טמון בהשכלה. חלומך היה ללמוד ארכיטקטורה, אבל היה זה שוב התנגשות עם העקרון הקיבוצי ואביך הטיל על זה וטו. קורס “אחות תינוקות” – זה המקסימום לאותה עת, ואכן בית התינוקות בקיבוץ היה מקום עבודתך ומבצרך הרבה הרבה שנים.
את התסכול הזה נשאת איתך כל חייך ואת הויתור שאת עשית, לא נתת לנו לעשות. העברת לנו מסר ברור למה שאת מצפה ומה שייחשב בעינייך כבסיס להצלחה. היצר שלך לחבוק עולם יחד עם היכולות המקצועיות של אבא, לקחו את המשפחה לשליחות באיטליה. חגי ואני יצאנו אתכם. מיכה נשאר חייל בצבא. על ההחלטה הזו שילמת מחיר שנשאר כפצע פתוח עד יומך האחרון.
השנים באיטליה הטביעו את חותמם בהמשך חיינו כמשפחה. ההתנסות בחיים שהם כה אחרים מחיי הקיבוץ העלו בך הרבה ספקות להמשך חייך. טעמת את טעם גידול הילדים בבית, טעמת את טעם העצמאות הכלכלית – ורצית מהכל עוד. אבל אבא הכריע – חוזרים לקיבוץ. הקיבוץ, על אף כי ידעת להסתכל גם מחוצה לו, היה צרוב עמוק בדמך והוא חלק מה-DNA שהורייך הטביעו בך.
ברבות השנים כאשר בגרנו, ובחוג המשפחה היו עולים ויכוחים על מה שטוב ועל מה שפחות טוב בצורת חיים זו, יצאת להגן בחירוף נפש על הטוב והורוד שבקיבוץ – ויש הרבה. לא אהבת לשמוע על קשיים, לא אהבת לשמוע ביקורת (מי אוהב?), ואם אלו נשמעו – היית עוטפת אותם ברוח אופ-טימית וורודה וסידרת לך אותם למציאות שנוחה לך – איזו תכונה נפלאה !!.
לילה – אני יושבת ליד מיטתך, נשימותייך כבדות, ואת לוחשת לי בשארית כוחותייך שאת מרגישה שזה הסוף, שאת לא יכולה יותר. ואני רוצה עוד קצת אמא, אני רוצה שלא תלכי ממני, שלא תעזבי אותי ואת אבא, את חגי ואת מיכה ואת כל המשפחה הנפלאה שעומדת מאחורייך. אני רוצה שתחזרי לעמוד על הרגליים ולנהל את העולם כמו שעשית תמיד, שתחזרי להיות כה נוכחת בחיינו וכה משמעותית.
הבוקר עלה, יום שני, 8 למרץ. השארתי אותך שוכבת נקיה ומסודרת בין הר של כריות שריפדו את שעותייך האחרונות. אמרתי לך שלום, נישקתי אותך, עדכנתי אותך מי יבוא ומתי – והלכתי.
צהריים – עצמת את עינייך. נויה ביתי אמרה לי: “תראי אמא כמה סמלי שסבתא בחרה להיפרד מהעולם בתאריך המציין את יום האשה”. לא חשבתי על כך, ואת בטח היית מזלזלת בצירופים שכאלה. היית אשה גדולה, אמא למופת, חברה אמיתית ודוגמא אישית לילדייך, נכדייך ונינייך שיגדלו. שלום לך אמא, נוחי על משכבך בשלום ושלווה, אוהבת, שלך,
אפרת

כתבה סוניה
אני נפרדת ממך רבקה, חברתי כאחות לי. שאלת אותי פעם: איך זה להרגיש כשיש אח או אחות? לא הייתה לי תשובה, אלא, אולי זה מה שאנחנו אחת לשנייה – זה הקרוב ביותר. אני מכבדת את רצונך לא להאדיר, לא לרומם, לא להחמיא. היית אדם, ככל האדם, ולכל אדם ולחברייך קצת יותר. חברה בכל עת, בטוב ובקשה. זכרונות הם דבר יקר, אני מקווה שראשי לא יבגוד בי, ואזכור.
שלום לך, יקירתי.
סוניה

כתבה נויה
זו פעם ראשונה בחודשים האחרונים בה אני נדרשת לומר מילות פרידה. כנראה היה לי נוח וקל יותר להיפרד כשיש חריץ קטן של ספק המבקש להאמין שאת עוד תחזרי. הרי כל כך הרבה נאמר בין שתינו. שתינו אף פעם לא חסכנו במילה, ועדיין הרבה דברים מונחים על הלשון, מבקשים להיאמר, את אינך.
חיכיתי לרגע הנכון, לזמן בו אבין שזו הזדמנות אחרונה לומר לך עד כמה את אהובה. אך כשזה בגיע נכשלתי לאחוז בו בשתי ידי ופי היה רפה.
למדתי, סבתא, למדתי את שאת עשית היטב. תמיד התבוננת קדימה, אך השכלת גם לפנות מקום לכל הקורה בזמן הווה. הקסימו אותך והצחיקו אותך כל הרגעים הקטנים ביום, שלעיתים חולפים על פנינו מבלי שנעצור ונתבונן. לא הספקת ללמוד, אך היטבת יותר מכל אחד מאתנו להפוך את החיים, היום יום, השגרה לספסל הלימודים הפרטי שלך. וכך עם הבערה והסקרנות, הכה טבעיים לך, ליקטת מכל אחד שנקרה בדרכך פיסות מידע שהעשירו את עולמך.
לא התפלספת, גם לא אהבת לעסוק בתאוריות גבוהות, המציבות שאלות שכרגע אין לך עליהן מענה. ידעת כי בסופו של דבר החיים נפרטים לדברים הכי פשוטים, הכי יום יומיים, וכך גם נהגת בנו – משפחתך.
אי של יציבות, ביטחון, חום ואהבה. שמרת על כולנו ביחד כמשפחה, אך דאגת והיית גם עבור כל אחד מאתנו לחוד. לא נתת מקום לאגו, היינו חשובים ויקרים לך. לכן כשהתגעגעת ורצית לשמוע את קולנו לא חיכית שנתקשר, ידעת להביא אותנו אליך, להשאיר אותנו קרוב קרוב.
סבתא יקרה, אני מצטערת שרק עכשיו,פה אני פונה אליך ואומרת תודה.
תודה שהפכת את ביתכם לביתי, תודה שאימצת אותי חזק לחיכך מבלי להרפות או לשאול מדוע. תודה על שגם אם הייתה דעתנו חלוקה (הרי זה קרה לא מעט) עמדת מאחורי כסלע איתן מבלי לנסות להוכיח. תודה על ששמרת והגנת, על שאהבת ללא תנאי, על הידיעה שתמיד יש לאן לחזור, ועל כך שהאמנת, כי לא פעם שאבתי מאמונה זו את הכוח.
נפרדת פה לצידו של סבא, שהיה לך שותף ואהוב נפלא לדרך ולצידה של כל משפחתנו שאהבת, וגם ברגע זה חסרה נוכחותך.
אוהבת, נויה

כתבה אורנה
סבתא,
הזקנה הכי צעירה שהכרתי. בת 16 נצחית – תאבת חיים, נמרצת, דעתנית ובקרניתץ אומרת כל אשר על דעתך, ואין בנפשך לפגוע באיש אלא פשוט כזאת את. ובעצמך לעולם אינך נפגעת ולא שומרת טינה, הלא הזמן קצר, ויש דברים חשובים מאלה! עוד לא ביקרת בכל הארצות, עוד לא דובבת את כל האנשים, עוד יש פינה בחייך שלא מיצית עד תום.
מעולם לא שמעתי אותך מתלוננת. כשהייתישואלת לשלומך היית פוטרת אותי בכמה מילים, אם בכלל, ועוברת לנושאים אחרים “חשובים” באמת. כמו המצב בארץ, שהדאיג אותך כל-כך או חידוש טכנולוגי זה או אחר שזכה לכיסוי בחדשות אמש. בכל שיחה זכיתי לטעום מההומור האופייני לך, מיכותך לראות את הפן המבדח בכל סיטיואציה. צחקתי מתאוריך את האנשים והמצבים, וצחקתי גם מצחוקך.
הצחוק הזה, שהורשת לכל נכדותיך, שלא צריך הרבה כדי שיתחיל, אב אין כו בעולם שיעצור אותו. כשכולנו ביחד ואת בסיפורייך, אחת מתחילה והאחרות אחריה, דומעות ומשתנקות. זר לא יבין זאת.
חשבתי שתהיי אתי לנצח, הרי מעולם לא הזדקנת. הייתי בת 12 כשהוריך נפטרו, וקיוויתי שאיה, בכורתי, תהיה לפחות בגיל זה כאשר נצטרך להיפרד ממך. אני מתנחמת בקשר המיוחד שנוצר ביניכן בזמן המועט שביליתן ביחד, קשר כל-כך לא מובן מאליו בין רב-סבתא לנינה. אהבה ממבט ראשון, לקחת אותה לסיבוב בקלנועית וחזרתן מלאות חוויות. בביקור הבא כבר זכרה לבקש לראותך למפרע, לבתי נשאר זיכרון ממך.
לא נדב עוד לעולם. כרגע זוהי ידיעה שאין בצידה הבנה. הגעתי עם נעמה בספטמבר, להכיר לך את איתי ולהיפרד. ובכל זאת לא הבנתי.
נוחי בשלווה באדמת בית-אלפא אשר אהבת.
אוהבת ומתגעגעת,
אורנה

בתום תקופה בה ליווינו את אמא במחלתה, שבסופה נפרדנו ממנה בעצב רב, אנו מבקשים לומר תודה גדולה ולהביע את הערכתנו הכנה לכל מי שליווה אותה בימים קשים אלו. זכינו להכיר את בית “רב-גיל”, ממנו קיבלנו חיבוק גדול, חם ואוהב, ותמיכה מקצועית בכל צרכינו. אשרי המקום הסועד כך את חבריו.
משפחת הדס