נולדה ב – 21.9.1936
נפטרה ב – 12.1.2011
בת לחנה ואברהם דודק
הייתה נשואה לאפרים
אם לעופר, צופית(הרבסט)
רחל (ידן) ויעל

כתבה צופית:
לאימא כבר חמישה חודשים אני מנסחת את ההספד הזה, בכל מקום, בכל מצב, בכל פעולה שאני עושה, ודווקא עכשיו, כשהגיע זמן האמת, המילים מסרבות להסתדר על הדף, כאילו גם הן כמוני ידעו שהרגע הזה יגיע, אבל כל כך מתקשות לקבל.
אימא, מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו את תמיד שם בשבילנו. בילדות, כמובן, כמו כל אימא דואגת לכל מה שנחוץ לנו, ועוד נשארת מאוחר בלילות כדי להכין איזה מאפה מפנק. בתקופת הנעורים את זו שאפשר לחלוק אתך את הסודות והלבטים, ולבקש עצה בבעיות הכי מציקות. וגם בהמשך כשהתלבטנו בסוגיות של בני זוג, מקום מגורים או מקצוע. ועם השנים, נראה, שבמקום שנשתחרר ונלמד קצת לתפקד לבד, אנחנו דווקא זקוקים לך יותר ויותר. ואת, כמו שרק את יכולה, מתזזת לך בקלילות של בת עשרים, בין 11 נכדים, שמאוהבים בך בלי גבולות.
את כל הדברים החשובים באמת בחיים למדנו וקיבלנו ממך: למדנו לקבל כל ילד כמו שהוא, ולראות בו את כל הדברים הנפלאים, שהם רק שלו. למדנו, שאם אתה תיתן את כל הלב בעבודה, היא תמיד תהיה מתגמלת ומספקת יותר. למדנו להיות סקרנים, ולרצות תמיד להבין וללמוד עוד משהו חדש, ולא חשוב באיזה תחום ובאיזה גיל. למדנו לאהוב את הפשטות ואת הטבע, ושאפשר להיות מאושרים מכל פרח שפרח בגינה. ובעיקר למדנו, שמה שגורם לאושר אמיתי, אינו כסף או רכוש, אלא משפחה חמה, אוהבת ותומכת.
חלפה בדיוק שנה, וביום הולדתך ה-74 , לפני כמה חודשים, נפלה עלינו הפצצה, והמחלה הארורה התגלתה בגופך. בחודשים אלה הפנמנו עוד יותר לעומק מה ערכה של משפחה גדולה, ובעיקר של משפחה מלוכדת, אוהבת ותומכת. הבנו פתאום, כי הדבר המופלא הזה, שקוראים לו אימא, אינו תמיד מובן מאליו, ולמדנו להעריך ולהודות לך על כל רגע יקר. נדהמנו לשמוע סיפורים מאנשים רבים, עד כמה היית משמעותית בחייהם, כמעט כמו בחיינו, ובעיקר רצינו להידבק באופטימיות שלך, ולהאמין ביחד אתך, שכמו תמיד תצליחי להתגבר על המכשול הזה.
לצערנו, למדנו שיש משימות שהן גדולות אפילו עליך. אז זהו, אימא, עד אתמול עוד דאגת לכולנו, ועכשיו הגיע הזמן להרפות ולנוח. אנחנו מבטיחים, שנמשיך לדאוג זה לזה כמשפחה גדולה ומלוכדת, בדיוק כמו שהיית רוצה.
צופית

כתב אמציה:
עברה יותר מרבע מאה מאז נכנסתי לראשונה לבית שלך ושל אפרים. תקופה קצרה בה נבנתה בינינו מערכת יחסים, שמהר מאוד חרגה ממערכת יחסים עם חותנת, והתקרבה למערכת יחסים עם אימא. מערכת יחסים של התחשבות, הערכה, דאגה ואמון הדדי. החלק העיקרי בה, שהיה קשור ליחס עם חותנת היה מנהג של שנינו לספר בדיחות על חותנות, ולעדכן אחד את השני על בדיחת חותנת חדשה.
תמיד ידעת לתת מעצמך ולעזור לנו בכל דבר, גם על חשבון הדאגה לעצמך ולבריאותך. דאגת לכולנו, והדבר בא לידי ביטוי בצורה בולטת בתקופת מחלתך בכלל, ובשבועות האחרונים בפרט. תמיד זכרת לשאול מה שלום אימא שלי, ומה קורה עם בעיות הבריאות שלה, גם כאשר בקושי היה לך כוח לדבר. תקופה ארוכה ביקשת מאתנו להביא לך תמונה עדכנית של כרמל, ואנחנו לא עשינו זאת. לפני מספר שבועות, כאשר כבר נמצאת בבית הסיעודי, החלטתי שאני חייב לסגור את החשבון הפתוח הזה. הבאתי לך תמונה של כרמל, אותה תלינו מעל מיטתך, ולא הייתה מאושרת ממך. יותר מפעם אחת אמרת, שהתמונה נותנת לך כוח, וגם היה אפשר לראות איך חיוך מתפשט על שפתייך בהביטך בה. קירה, תחסרי לנו דור ילדייך ובני זוגם, אבל במיוחד תחסרי לנכדייך, שהיו כה קשורים אלייך. ידענו שהפרידה מתקרבת. ידענו שכך יחסך ממך סבל רב וכאב, אבל הפרידה קשה , ותחושת האובדן כבדה.
יהי זכרך ברוך!
אמציה

מה שהיה – היה טוב, דברי פרידה מ”גיל-עד”
כתבה דליה צ’יזיק
עברו הרבה ימים והרבה מאמצים מאז החלה קירה, בערך ב – 1984 לעבוד עם מבוגרים ומוגבלים בחדר קטן אחד, (בבית הדירוניות ליד רב-גיל) ומשם זה התפתח למרכז התעסוקה לקשישים “גיל-עד” בשלב מסוים הצטרפה שולה גנז, ובמשך השנים הפעילו מבוגרים הן ביצירה ובעבודות יד מוקפדות, והן בעבודות ידיים תעשייתיות מחוללות הכנסה.
האנשים שבאו לכאן ביצעו עבודות גימור למפעלים עד שאלה נסגרו, לצערנו: נרות מקיבוץ מירב, מפעל ניר מבית שאן. קירה הייתה נוסעת ומביאה עבודה ממגדל העמק, בדידים מכפר רופין.
הרבה סחיבה ועבודה פיזית מאומצת, בצד התאמה אישית של סוג העבודה או העיסוק.
ב – 1997 מצטרפת גם אני, וצוללת לעשייה המשותפת. לפני די הרבה שנים התחילו קירה ושולה ביוזמה חדשה – ייצור כריות חימום, כריות שרבים מכירים ונהנים מהן. היו ימים שבהית נתן עבודה ליותר מ -12 אנשים.
בשנתיים האחרונות ירד מאוד מספר האנשים שבחרו לעבוד ב”גיל-עד” בין היתר מפני שליות בפנסיה הפך לעיסוק מלא. לא רצינו לוותר על מקום כל-כך מיוחד וחיובי, אז חיפשנו מתכונת חדשה, שתתאים יותר לצרכים ולרצונות העכשוויים של האנשים. וכך נפתח בהובלת טל “שזיפים” מרכז לעשייה יצירתית לכל הציבור, ורבים נהנים לבוא ולהשתתף בפעילויות שלנו. אז על השקעה של שנים, תשומת הלב לאנשים מבוגרים וצרכיהם, המלחמות מול הממסד להשגת תקציבים, אבזור מעולה של המקום, השמחות שנחוגו, על המשמעות שידעו לתת לאנשים דרך עבודה ויצירה, וכמובן על עצם הקמת המקום – תודה תודה לקירה ולשולה גנז, שלא יודעות “אי-אפשר” מהו עד היום.
בהוקרה רבה מאוד
דליה צ’יזיק.