נולדה בסטאשוב, גליציה
ב – 11.6.1911
נפטרה ב – 24.3.1989
היתה נשואה לדוד
אם לנטע (יצחקי),
נורית ומשה

גדלה במשפחה מהמעמד הבינוני, אחות בכורה לשישה ילדים. בגיל שמונה התייתמה מאביה וקיום המשפחה הוטל על האם, שהתפרנסה מתפירת-בית עבור סוחרים. לתנועה נכנסה פנינה בת 15 והיתה מדריכה. את זמנה חילקה בין עזרה בבית לפעילות בקן.
פנינה עלתה לארץ ב1934- עם קבוצת פלנטי ועברה עמם את תחנות-הדרך בארץ. בכך נותק הקשר עם משפחתה, ממנה נותר רק אח אחד המתגורר באוסטרליה.
בתקופת חייה ברמת-יוחנן עבדה כפועלת תעשייה במפעל “אתא” ועשתה זאת מתוך הכרה, למען הגשמת חלום חלוצי. בב”א עבדה במשך שנים בלול, אותו גם ריכזה, וצברה ידע רב. בתקופתה היה הלול אחד הענפים המצליחים והרווחיים במשק. ב1957- עברה פנינה לענף ההלבשה והתפירה ומילאה בו מספר תפקידים: מחסנאית בגדים, רכזת המתפרה המרכזית שלה וקניינית.
לאחר מכן קיבלה על עצמה את ריכוז הסנדלריה.
משה, הבן: “אשה חזקה היית. גם מי שחלק עלייך, לא יכול היה שלא לכבדך. בזקיפות ובנחישות חיית, ובאצילות ובכבוד האופייני לך הלכת לעולמך. חיית חיים ארוכים, עשירים ומלאי משמעות. לפני 17 שנים חלית בסרטן, כשנה-וחצי לאחר מותו של דוד. במקום לדאוב ולהמתין למלאך-המוות, בחרת לראות את המחלה כאתגר לחיים. לאורח חייך הוספת דיאטה קפדנית ותרגילים פיזיותרפיים, שחייה וטיולים בטבע. המשכת בעבודתך ובחרת בעבודה שיש בה אתגר ומגע אנושי עם הציבור. כל חייך היית אשת עבודה. שנאת בטלה וטיפשות. אני מאמין שבדוגמא האישית שלך לימדת את כולנו שיעור מכריע בחיים.”
נורית, בתה: “אשה גאה וחזקה היתה אמא שלנו ואת מכאוביה שמרה לעצמה. סקרנית וחיונית עד יומה האחרון. “רק שלא אעשה לכם בושות”, אמרה. מילותיה האחרונות היו מילות תודה ועידוד לסובבים אותה.”
נטע, בתה: “במשפחתנו הקטנה היה לך מקום מרכזי. את המחליטה, את המבצעת, היוזמת והדוחפת. תבשילייך, שאין כמותם בשום מקום בעולם, היו ממלאים אותנו. לפלא היה בעיניי, איך במחסן הקטן של הלול, על גבי פתיליה פרימיטיבית, היטבת כל-כך לבשל. איך ידייך, החזקות והמעשיות כל-כך, מצליחות להוציא רקמות זהב וכסף בריקמה תימנית יפה, או צלבים עדינים, המצטרפים לריקמת חולצה יפה עבורנו. החיים לא תמיד פינקו אותך, אך בתבונתך וחוזקך, לא נתת אף פעם לאיש סיבה לרחם עלייך”.
משה, במכתב שכתב יום לאחר מותה: “באבלי, אני מבקש לאסוף כל פרור מידע על הימים האחרונים בחייך, וכן על תקופות שלא הייתי שותף בהן. ואכן, באו לספר: עזה – על הקניידלעך שהכנת לה; מישה וזהבה – על טיפולך בי כזאטוט; דודה – על עבודתך בלול; שרה שבת – על השכנות”.