נולדה בברודי, גליציה
ב – 24.9.1901
נפטרה ב – 8.5.1977
היתה נשואה לאנשל
אם לתמר (בינימוב) וראובן
אביה היה חזן בבית-כנסת. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, נאלצה המשפחה לברוח מפני הצבא הרוסי לעיר הבירה וינה, שם למדה בפנימיה לנערות. כאשר חזרה המשפחה עם סיום המלחמה לברודי, הצטרפה גינקה לתנועת השומר-הצעיר. יחד עם כמה מחברותיה הצטרפה להכשרה ועלתה לארץ עם ראשוני החלוצים בנובמבר 1920. הן מעידות כי “היתה בה תחושת מולדת עוד לפני שדרכה בה”.
בארץ הצטרפה למחנה “גדוד העבודה” שהוקם ליד כביש טבריה-מגדל ועסק בסלילתו. עם קבוצה של אנשי השומר-הצעיר מבין חברי הגדוד, הגיעה לקיבוץ א’ (“שומריה”) בק”מ ה5- ועימם עלתה להתיישבות בבית-אלפא. בנימין דרור: “לא משה מזכרוני דמותה של גינקה בשנים הראשונות של הקיבוץ. בחורה יפהפיה, בין היפות שנתברכנו בהן, התאמצה להסתתר מעיני רואיה. נחבאה בקרן-זווית בלוויית שתיים-שלוש חברותיה. אפילו את ארוחותיה היתה אוכלת בפינה במטבח הדחוס. קמעה-קמעה אילצה עצמה להתחבר לקהל החברים בחדר-האוכל בעת שיחת הקיבוץ”.
בהספד על קברה נאמר: “שקטה, מופנמת, מדברת ללא הגבהת קול, לא נמנית עם הדוברים בפומבי, אך תמיד ערה למתרחש ונוקטת עמדה כלפיו. מרבה לקרוא ספרים ומתחלקת עם הקרובים אליה ברשמיה. אלו מידות של צניעות וענווה שאינן מכריזות על עצמן, אבל יש בהן יותר משמינית ממותר האדם”. מאירה הכהן: “בתוך חבר האמהות היתה יוצאת דופן. מהלכת היתה זקופה, צווארון לבן ומטפחת צבעונית שהדיפה ריח זר בנוף האפור של התלבושת הקיבוצית. גם בדירת המשפחה – עם כניסתך הרגשת מיד את החוש המובהק ליופי, לדקות הטעם, לשיווי משקל בצורה”.
במשך שנים עבדה בחקלאות ועם התערערות הבריאות, עברה לענפים אחרים. בעת ה”טראנספר”, כאבה את הפילוג בקיבוץ ואת הפרידה שנכפתה מחבריה הטובים. מאירה: “לא הצליחה לעכל את הרעיון שבגלל אמונה פוליטית פגעו אנשים קשות ביחסי אנוש – לא השלימה עם קנאות קיצונית”.