נולד בבית-אלפא – 22.6.1945
נהרג בתאונה ליד שכם – 28.8.1967
בן לשולמית ושלמה
אח לאבנר ואמיר

על חוויית ילדות, המאפיינת את אוריאל, מספר גיורא אלוני: “אני מבוגר מאוריאל ב3- שנים ולמרות זאת היינו חברים טובים וקרובים במשך כל השנים. היו לנו אוספים משותפים ונפגשנו באופן קבוע מידי יום, לפעמים יותר מפעם ביום. באחת השבתות – אני בכיתה ו’ והוא ב-ג’ – עלינו לגלבוע, לסביבות הכפר הערבי פקועה. רק שביל סימן אז את הגבול, לא היה אף יישוב למעלה. מעבר לגבול הגיע חמור ואוריאל הציע: ‘בוא ניקח אותו ונרכב’. הוא לא חשש כלל מכך שבקירבת מקום הסתובבו ערבים. אני בכלל פחדתי שיראו אותנו, אבל אוריאל צחק: ‘מה יעשו לנו? נרכב קצת ונשחרר את החמור. אם נתגלה, נברח מהר’. הוא לא נהג להתייעץ עם מבוגרים ממנו, בשל הביטחון העצמי הגדול שלו”.

התחנך במוסד החינוכי “גלבוע” בקבוצת “שבלים”. אהב מוסיקה והיה ספורטאי מצטיין. בצלחות באו לו בקלות, בכל תחום בו עסק.
התגייס לצבא ושירת בנח”ל. התקדם בסולם הפיקוד ולאחר שסיים קורס קצינים היה מפקד היאחזות הנח”ל בקציעות. שם עסק בגיבוש החברתי של הגרעינים שנמצאו במקום, ביצע תרגילי כוננות ואימן את האנשים לשפר את רמתם הצבאית. כתבה חדווה, חיילת בקציעות: “אוריאל אהב משמעת, לא חיבב מסגרת והיה חייל למופת. אהב מאוד את קיבוצו והיה גאה על בית-אלפא. כל תוכניות העתיד היו קשורות לבית-אלפא. תמיד אמר שישוב הביתה ויעבוד בפלחה. כבר חיכה לכך מאוד”.

במלחמת ששת הימים שירת בחטיבה הירושלמית. מעיד אשר דרייזין, מג”ד: “הוא בא אלינו ביום השני של המלחמה. בימים כאלה ניתן לשפוט אדם רק לפי טיב עשייתו. אוריאל עשה כל אשר הוטל עליו על הצד הטוב ביותר. עם תום הלחימה הוצבנו כחייל-מצב בבית-לחם וניהלנו את החיים בעיר. אני זוכר קצין צעיר נחמד בעל ארשת ביישנית במקצת, שאינה מסתירה את השובבות הצברית הרגילה. כאשר סיימנו את השירות, דרשנו שיישאר עימנו, שכן קורץ מאותו חומר-של-מפקדים, אשר צה”ל זקוק להם”.
בקיבוץ עבד בענף הציוד הכבד. יומיים לאחר שיחרורו מהצבא, יצא לבצע עבודה במחנה צבאי ליד שכם, ונספה בתאונה שאירעה לטרקטור אותו הפעיל.