נולדה בצ’נסטחובה, פולין – 4.8.1901
נפטרה בבית-אלפא – 10.11.1980
היתה נשואה לקובה
אם לדן וגדי

החברות בקן השומר-הצעיר בעירה היתה מרכז חייה ועיקר חוויותיה. שרה הצטרפה לקבוצה שעלתה לארץ והיא עדיין תלמידת גימנסיה, בין כיתה י”א לי”ב. בקבוצה 13 איש והיא הבחורה היחידה. הקבוצה עולה ללא ניירות מסודרים, ללא אמצעים, בלי הסכמת ההורים.
בראשית דרכה בארץ מצטרפת שרה לקבוצת-עבודה השוכנת במחנה העוסק בחציבה וסלילת כביש חיפה-ג’דה. שרה משמשת עוזרת לחובשת ועיקר האחריות היא טיפול בחולי הקדחת. העוני והדלות גרמו לכך שלא היו אוכל ומים לסעוד את החולים. שרה מתקשה לעזוב אותם במצבם, אך בסופו של דבר היא נענית להפצרות חברי קיבוץ השומר-הצעיר א’ ומצטרפת אליהם.
שרה מקובלת על החברה, אך עוזבת את הקיבוץ בעקבות אירועים חברתיים ותהליכי מיון, ומצטרפת למושבה שרונה בגליל התחתון. רק לאחר עזיבת מאיר יערי היא חוזרת, ומקימה משפחה עם קובה.
עלתה להתיישבות בבית-אלפא, היתה חברה נאמנה, עבדה בכל מקום שהוטל עליה, גידלה את משפחתה, עסקה בתחביביה. שרה עבדה שנים רבות ברפת, לעיתים עד שעות מאוחרות בלילה. ילדיה היו נשארים ערים ומחכים לנשיקת “לילה טוב” שלה.
שנים רבות עשה קובה בשליחויות מסוכנות: בצבא הבריטי, בשמירה בשדות בית-אלפא, בעלייה הבלתי-ליגאלית – ושרה נשארה בודדה עם פחד וחרדה, אך תמיד ידעה כי עבורה החיים בבית-אלפא הם עוגן חזק.
כתבו בניה: “לאמא היו שלוש אהבות: אהבת הארץ, אהבת הקיבוץ ואהבת המשפחה. בשנים הראשונות לאחר העלייה ארצה, כדי להמשיך ולהיאחז בארץ, לא היה די באידיאולוגיה בלבד. רק אהבה וקשר עמוק יכלו להתגבר על פיתויים, מכתבים וגל העזיבות בחזרה לתרבות האירופית.
אהבת הקיבוץ של אמא, התבטאה באופן שבו קיבלה והצדיקה כל דבר וכל מעשה שיסודו בקיבוץ.
אמא היתה אי של שקט ושלווה בתוך משפחת דברנים, וכחנים, שוחרי הרפתקאות וחסרי מנוחה. את כל מרצה וזעמה השקיעה בעבודות-יד שהקיבוץ מלא בהן: בובות לכל יולדת, כריות סרוגות, צעיפים לכל דיכפין ושאר מעשי אמנות”.