נולדה בליטא
ב – 1.4.1914
נפטרה ב – 10.9.2001
הייתה נשואה ליוסף
אמא למאיר
ולבת-שבע שווארץ

דניאל יפה, בן-אחיה: דודה שלומית שלנו הלכה מאתנו לבלי שוב, והשאירה לנו בנים, נכדים וסיפור חיים יפה מאין כמוהו. אנו ניצבים כאן היום למראשותיך, שלומית: בנים, נכדים ורבים מחברייך וידידייך, אשר קשרת את גורלך בגורלם.
מרגיש אני חובה, בשני ובשם בני משפחתנו, לומר לך מילות פרידה ולספר בכמה ראשי פרקים את סיפורך המופלא – אשר עובר ויעבור שנים רבות בינינו, לבנינו אחרינו.
שלומית הייתה הצאצא השישי למשפחת בתיה ומאיר יפה. אביה היה סוחר גרעינים ואמה עקרת בית כריזמטית, שעיצבה בעקשנותה ובאומץ לבה את נתיבות משפחתה, בעת הנדודים במלחמה ובשנים שלאחריה.
שלומית, יחד עם אחיה, למדה בשנות נעוריה בגימנסיה העברית ודיברה עברית צלולה בין כתליה. במקביל נטלה חלק בפעילות תנועת “השומר בצעיר”. היא הגיעה לארץ ב1933-, יחד עם חבריה לקבוצת ההכשרה “פלנטי”. הקבוצה שייכת לשומר הצעיר ומנהלת את חייה במשותף ובשוויון, מתפרנסת מעבודה חקלאית ומבקשת להתיישב בקיבוץ. לימים מתקשרת הקבוצה עם קבוצה שיתופית אחרת – “קבוצת הצפון”, שהקימה קיבוץ חדש בשם רמת-יוחנן, ומצטרפת אליה, כשווים בין שווים עם ותיקי המקום. שלומית ויוסף אוהבים ונישאים ברמת-יוחנן.
בשנת 1940 עוברת שלומית מרמת-יוחנן לבית-אלפא. וכך היא מספרת: “באנו מאקלים נהדר לחום שכזה. קשה היה להשתלב בחבורת הותיקים, וגם מזג האוויר לא עזר. היו המון ילדים חולים ולא הייתה אנטיביוטיקה. במשך שנים רבות עבדתי עם פעוטים, ואחר-כך עם ילדי בית-ספר. ריכזתי את מחסן המוסד, ועבדתי במועדון לחבר”.

עדי, נכדתה: “סבתא’לה שלי – ישבתי אתך יומיים לפני שנלקחת, ואת כבר לא היית את. רצית כבר להשתקם, תמיד אמרת: ‘בשביל מה בן-אדם צריך לחיות כל-כך הרבה’?
בתיאוריה אני יודעת שזה נכון ושנגאלת מייסורייך, אבל בלבי אני לא מצליחה לקבל את הפרידה הזאת. אבל אני יודעת, סבתא’לה שלי, שאם שמשת לי כמלאך שומר בחייך, תמשיכי לשמש לי מלאך שומר גם במותך.
ופה אנחנו עומדים כולנו, כל מי שאוהב אותך כל-כך,
והרי הגלבוע נושקים לשמיים, ונשמתך מרחפת מעל.
והרי הגלבוע נושקים לשמיים, ורק בכיינו מפר את הדממה.
והרי הגלבוע נושקים לשמיים, וסבתא: לעולם לא תהיי בודדה.
אני אוהבת אותך סבתא שלי, מאוד”.