נולד ב- 24.1.1924

בעיר קובל בפולין

נפטר ב- 16.2.2003

בן לזליג ואסתר- בלה אייזנברג

היה נשוי ללאה בינשטוק

אב לאודי, אבינועם,ארנון ותרצה.

בראשית מלחמת העולם השנייה נמצאה העיר קובל תחת שלטון רוסי, והחיים בה היו שלווים למדי. ביוני 1941 תקפה גרמניה את רוסיה, וכוחותיה להתקדם מזרחה במטרה לכבוש אותה. הצבא הרוסי החל לסגת והעמיד רכבות לאזרחים שביקשו לנוע בעקבות הצבא. חיים ואחיו הבכור נחום, שהיה מגויס לצבא במסגרת עבודתו ברכבת, החלו לעשות דרכם לתוך רוסיה, ולאחר תלאות הגיעו לפרס. שם הצטרפו ליחידה פולנית, במסגרת הצבא הבריטי, וכך הכיר את מנחם בגין, שהיה נציג בית”ר בפולין. הם הפכו לידידים ולא נפרדו לאורך כל המסע.
היחידה עשתה את דרכה לארץ-ישראל חצתה את נהר הירדן בגשר נהריים, ומשם נסעה למחנה קסטינה בדרום הארץ. חיים ונחום ברחו מהיחידה. חיים הופנה לעליית הנוער ושובץ בקיבוץ בית אלפא. כעבור זמן נשא לאשה את לאה, חברת השלמת ה”שדה” מקן צפון תל אביב של השומר הצעיר, והם הקימו משפחה בבית אלפא.
עמליה חברת ההשלמה מספרת שחיים ולאה יצרו את המשפחה הראשונה בגדוד שהצטרף לבית אלפא. חיים פילס מהתחלה את דרכו העצמאית בתוך החבורה האינטלקטואלית והמתנשאת של גדוד השדה. הוא עשה זאת הודות לאישיותו המיוחדת בכוח התמדתו, אחריותו, דבקותו בעבודה, והאינטיליגנציה הטבעית שלו.
חיים עבד במשך שנים בפלחה ואחר-כך בנגריה. כעבור שנים עבר לקב-קור והיה שותף להקמת מחלקת הציפוי, שהפכה כעבור שנים למפעל עצמאי – וחיים מנהלו. היה מנהל קב-קור ומילא עוד תפקידים רבים: רכז קניות של הקיבוץ, סדרן עבודה וחצרן.
לאחר מכן עבד במפעלי “תכן” של הקיבוץ הארצי, וריכז את את ארגון הקניות של התנועה. בשנותיו האחרונות הקים חיים במסגרת החשמלייה פינת תיקונים למכשירי חשמל. את מלאכתו זו עשה במסירות ובאהבה. תמיד ענה במאור פנים, והיה מוכן להשקיע כל מאמץ לתקן מכשירים מקולקלים ולהחזירם לשימוש לשמחת בעליהם, ולמנוע את השלכתם לגרוטאות.
לחיים היה תחביב – גידול קקטוסים ובו הגיע למומחיות רבה. האוסף שלו כלל מאות סוגים, אותם הציג בצורה אטרקטיבית על המדרגות המובילות לדירתו. הקקטוסים נתנו לו טעם נוף לחיים וכוח להתגבר על מחלותיו ומגבלותיו.

1966 1974 חים ולאה 1972-ארנון, תרצה, אבינועם, אודי, חיים, לאה, אילנה ושחר
במשך שנים רבות היה חיים חולה במחלות רבות: מחלת לב, מחלת עור קשה, מחלות פרקים, שגרמו לכך שלא היה יכול ללכת ונזקק לקלנועית. חיים עבר ניתוחים רבים, ובאחרון שבהם נוצר סיבוך שגרם למותו. חבריו ניסו לשכנעו להימנע מהניתוח ולהשלים עם נכותו. חיים לא השלים ומר: “אני לא אחיה על כיסא גלגלים”
רעייתו לאה סלע אמרה עמדת על דעתך לעשות ניתוח להחלפת שתל מפני שכל כך רצית לחיות ללא סבל, ללא כאבים- לא היית מוכן להיות נכה. מותך היה לגמרי מיותר – הניתוח הצליח , אך הזנחה פושעת גרמה למותך, ואני לא יכולה להשלים או לשכוח.
מספרת לאה, אשתו של ארנון: סבא חיים – זו חריצות ומסירות, וגם כשהגוף התייסר, לא נכנעת לו, וכל יום עבודה הוא יום חשוב ואין להחמיצו.
סבא חיים זו התאווה לחיים, אהבת האוכל הטוב, המשקה החריף וגם הבדיחות הגסות.
סבא חיים זו חברות וזה אושר וחיבוק ענק, ונשיקות הרבה נשיקות.
מיכל גיל – ” האיש חיים היה נכס. הייתה לו דרך מיוחדת לעודד, בעזרת הקסם האישי הבלתי נלאה שלו וחכמתו, הוא הרגיע, יישר הדורים והתיר פלונטרים. גם כשהמבוי נראה סתום לחלוטין, הוא ראה את האור בקצה המנהרה, את התקווה. תמיד יצאת ממנו עם חיוך כלשהו, עם הרגשה חמימה. לא יכולת שלא לספוג מהחום שלו, מאהבת החיים שלו, מאהבת האדם שבו.