נולד בבודפשט
ב – 26.11.1934
נפטר ב – 22.11.2012
היה נשוי לזיוה שבדרון
אב לענבל כהן דני וניר עורי

דוד איש יקר שלי

אני יושבת לידך מחזיקה בכף ידך – ידך רועדת …כמו תמיד ומחזירה אותי אחורה בזמן לדוד הג’ינגי המעשן, האנרגטי המחייך אותך הכרתי בסמינר באורנים. נדלקתי על ההומור והטוב שקרנו ממך. ואתה אהבת אישה ששמחה אתך וממך. חיפשת משפחה שתיתן לך את החום והאהבה שנלקחו ממך בתקופת השואה. וקבלת!
שרדת את מלחמת העולם השנייה בעיר הולדתך בודפסט. אמך נלקחה לברגן בלזן ומשם לא חזרה. יחד עם אביך הפקח הצלחתם לשרוד ולהקים שוב משפחה, עליתם לישראל לאחר מסע ייסורים . וביום הולדתך ה- 12 ראית את הכרמל מאוניית המעפילים “כנסת ישראל” ואמרת: “זו המתנה הכי יפה שקבלתי בחיי” הגעתם לארץ לאחר תקופה של הסגר בקפריסין שם נולדה אחותך לאה.
ספור ילדותך בשואה מסופר כבר שנים רבות בגנים רבים ובבתי ספר בארץ .
ידעת לשתף פעולה עם הילדים ולתת להם את התקופה הקשה הזו בתמונות עם חיוך ממבטו של ילד, כך הצלחת לרתק את הילדים.משפחתך התמקמה באזור תל אביב ואתה בגיל ההתבגרות מגלה את עולם המוזיקה דרך קירות אולמי הקולנוע והקונצרטים.
לאחר 7 שנות שירות בצה”ל בחיל הקשר, כשהמורס הופך להיות כמקצבים מוסיקאליים בשבילך, אתה מגיע לסמינר “אורנים” ומתקבל להיות תלמיד במכון למוזיקה. מתבלט בכישרונותיך, בייחודיות ובהומור האופייני לך כל כך.ואני תלמידה באורנים נתפסת ברשת הצלילים הבוקעים מן הפטיפון שבחדרך, ומתאהבת. אותם הצלילים עוברים אתך לעמק שלנו ואנו בונים משפחה בבית אלפא שנולדים לנו דן ,ענבל וניר. כאן מקבלים אותך בזרועות פתוחות המשפחה וכל המוזיקנטים המחכים לכישרונות צעירים .
ואכן תרמת רבות מכישרונותיך המוזיקאליים לכל האירועים והחגים בקבוץ ובסביבה.דוד אתה אבא מסור ודואג ממלא ומעשיר בידע עולם, בצלילים בשטויות ובצחוקים. וכשנולדים הנכדים: אדם, סתיו, בר, סער, גל, רויה, קרני, עידו וטל אתה סבא גאה אוהב דואג ושומר משחק קונה וגם מצחיק.
ולי אתה חבר ,אוהב, עוזר ומפנק , מתרגז ומחייך. וחבר קבוץ מעורב משתתף תורם. ואמן יוצר בצליל וזמר בהצגות לילדים ביצירות על פי הזמנות לסרטים ומופעים בקבוץ ובארץ. ובעקר אתה מורה וחבר המביא את עולם המוזיקה והקולנוע לרבים, ילדים , נערים, חברים וקשישים. ותורם לחנוך המוזיקאלי במפעל הגילבוזמר במוסד גלבוע, בניצוח תזמורות, בדאגה למוסדות החינוכיים בתנועה הקיבוצית ובעמק שלנו בחומה ומגדל וגיל עוז. וגם דואג למלחינים וליוצרים בקבוצים.
דוד עשית ותרמת רבות , אך על בריאותך לא כל כך שמרת, בשארית כוחותיך רצית להעשיר בצלילים בצורה מרתקת את החברים בבתים סעודיים בסביבה עד שהשלמת עם המוגבלות ונכנסת ל”רב גיל ” ולאט לאט השתתקת. במוזיקה לשתיקות יש משמעות רבה, ובה אתה בחרת. שעות רבות ישבנו ושתקנו, ואני ידעתי והבנתי אותך “כי יפה השתיקה מאלף מילים”.
תמכנו בך באהבה ומסירות כל בני המשפחה והנכדים השמחים עם כל חיוך ומילה שנתת ויד שהושטת .אנו מודים מעומק הלב לצוותי הבית הסעודי במשך כל השנים בהם דוד שהה בבית זה והפך לחלק משמעותי בבית. תודה לכן מטפלות , אחיות, מנהלות, מעסיקות ומרפאים שונים . בזכותכם יכולנו להיות שקטים בטוחים ולהמשיך בשגרת יומנו. נתתם לנו בית חם דואג ותומך.
ותודה לכל החברים, הידידים והחניכים של דוד אשר הבינו כמה חשוב לבקר לחייך , ופשוט לא לשכוח
22.11.2012 זיוה

לאבא – 23 לנובמבר 2012 כתב דן
פינק פלויד, שנת 2001 אודיסאה בחלל, סיורים בתל אביב ובשווקים בדרום תל אביב, משא ומתן עם רוכלים, הראשון לשמוע כל תקליט חדש שיוצא לשוק, עיבודים, הופעות, מוסיקה, אנליזות לסרטים, יצירתיות, חדשנות, גלישה עם הקדמה.
אבא ! זה אתה. ואיך לא, בכל מצב שהוא, עם הומור, והרבה הרבה הומור ! לא חסכת מאתנו תכנים ואתגרים. נתת לכל אחד להתפתח בכיוונים שלו. בלי ללחוץ, בלי לכפות. ידעת לזהות ולהשלים עבורנו פעילות מעולמך. עולם התרבות והיצירה. מי שאהבת, אהבת. מי שלא אהבת- לא אהבת! ולא חסכת בלהראות זאת.- היית אמיתי. פיך וליבך תמיד היו שווים וישירים !
באזור גיל 5 ניסיתי למשוך אותך לעולמי. “עולם הסוסים”, זה נגמר לפני שהתחיל! רכיבה של 3 דקות על הסוסה כוכבא ערבבה לך את הקפה עם הטוסט. ירדת מהסוסה והבהרת לי : “בן- זה לא!”
זיהית אייקונים בהיווצרם ומיד שיתפת אותנו ואת תלמידך בהם.
לא פחדת משינויים וקידמה. הלכת איתם עד הסוף. כל פעם גילית משהוא חדש. דרך כתיבת מוסיקה לסרטים נשאבת לעולם הקולנוע וידעת לפרש כל תנועה בכל סרט.
בגיל 50 גילית את ההגה לראשונה ! נהיית חולה הגה ! לא היה מקום שלא נסעת אליו, עצמאותך התרחבה בלי גבולות.
משפחתיות, תמיכה ונתינה, אהבה לנו ולנכדים – בלי גבולות. אבא, לא ניתן לתאר במילים את כל מה שעשית וכל מה שנתת. בשנים האחרונות של חייך עסקת בלשרוד. לא בשום דבר אחר. כמו בילדותך, בגטו. שחיכית לפת לחם שאביך אמר שהוא יביא לך. והוא תמיד עמד במילתו והביא לך.
תודה על מה שהיית ומה שהענקת לנו. ואין לי ספק שאם יש איזו שהיא פעילות במקום אליו אתה הולך, אתה תמצב את עצמך במקום טוב שם. חבל לי רק על האחרים, שירטיבו במכנסיים שתשתף אותם במאגר הבדיחות שלך. נוח על משכבך בשלום.
שלך באהבה דן.

כתבה ענבל

אבא שלי יקר!
יושבת ומתלבטת מה לכתוב. מקשיבה לשיר “אבא” של שלומי שבת. שיר שאני מאוד אוהבת ויחד עם זאת חושבת, כמה היה שונה הקשר ביננו לעומת השיר. איך זכיתי באבא כה קשוב, אמפתי, חם, מפרגן ותומך. אבא של צלילים ומנגינות. אבא של אופרות ובדיחות. אבא של נתינה אין סופית ודאגה אמתית. אבא – מוזר אבל זיכרון הילדות הראשון שלי הוא ממלחמת ששת הימים עת חזרת מהמלחמה ובאת לקחת אותנו מבתי הילדים. הגעת במדים עם שער פרוע וזקן כשאתה אוחז בדן אחי הגדול. ואני שהייתי כבת שלוש לא הסכמתי להתקרב אליך, מעט חששתי והלכתי כמה מטרים מאחוריך. תמונה זו חרוטה בראשי כאילו היתה אתמול. ולצערי מתנוססת בראשי
תמונה נוספת של בני – נכדך, כשהוא לבוש במדים והימים שוב כמו אז, ימי מלחמה – של המדינה וגם שלך: אתה נלחם על חייך, נושם את נשימותיך האחרונות ולבסוף נכנע. וכשאתה נכנע נכנסת גם הפסקת האש לתוקפה ובלבי תקווה שלא תהיה עוד מלחמה. התמונה הזו כמו בשיר “אבא”, כה הפוכה מטיב הקשר שהיה ביננו, שטמן בחובו, כפי שהזכרתי, המון חום, קירבה ואהבה. אבא – אתה עיצבת את אישיותי. תמיד ידעת בדרך המיוחדת שלך להעמיד אותי על טעויותיי ולכוון את דרכי. היית לוקח אותי לטיולים, בורר מילים ומשפטים ובדרך בלתי שיפוטית מספק לי תובנות והסברים. כזה היית : אבא מדהים בחכמת החיים שלו, חיים שעוצבו בנסיבות מאוד לא פשוטות וקלות. וכמו שהיית אבא מדהים, כך היית סבא מדהים עוד יותר לנכדיך. מלא הומור ומשחקים. צחוקים וסרטים. השקעת בהם ככל שיכולת ובעצם קטפת את פירותיך.
אבא – היום קיבלנו בדואר את מסמכי האפוטרופסות החתומים שעשינו עבורך. כמה סמלי. אבל אלוהים החליט שהוא רוצה את החסות עליך. אני בטוחה שכבר תתבדח אתו שם למעלה על העניין ועל עוד הרבה דברים אחרים. אבא שלי, הייתה לי זכות גדולה להיות בתך. נוח בשלום על משכבך. אוהבת ענבל שלך – 22.11.12

לסבא שלי אהבתי אותך ממש רב הפעמים ביליתי בבית הסעודי בבית שלך ובכל מקום אפשרי רציתי גם לבקר אותך גם בבית חולים עכשיו היה מי שאשמור אלינו מלמעלה שזה אתה כולנו אהבנו אבל גם יכול להיות שנפגוש אתך בגלגול הבא היו רגעים מרגשים, משמחים ולפעמים עצובים כמו עכשיו אני לפחות שמחה שביליתי אתך 9 שנים מצחקות ומעניינות מאוד רק שתדע אני אוהבת אותך ממש ב- גדולה מאוד
קרני

כתב שייקה פייקוב

לזכרו של דוד עורי, חברי, ידידי, ויקירי. לקח לי קצת יותר מדי זמן לעכל את העובדה שדוד עזב אותנו. אבל ישאר תמיד בתוכנו ובנשמתנו. על דוד אפשר לכתוב לפחות ספר. ניראה שקט, מופנם, אך בתוכו בערה לבת היצירה.
חייתי עם דוד בחדר אחד “באורנים”. באותה שנה עמוסת לימודים (עם עט מבוקר לבוקר…) אי אפשר היה שלא להכיר לעומק אחד את השני. דוד היה נסיך. עדין וחזק. שקט ומשפיע כמנהיג חכם. רציני וליצן ומצחיק. חוש הומור מיוחד. היה יושב עם פרטיטורה ומקשיב ליצירה כלשהי ופתאום פורץ בצחוק ואני מסתכל עליו והוא עלי ואז הוא מסביר לי שלא יכול להיות מהלך הרמוני כזה…..
לדוד היו יכולות ברמה בינלאומית ולא הספיק למצות את עצמו. (למרות שהקיבוץ היה בית נפלא בשבילו) חייו היו לא פשוטים. השואה, איבוד האם בשואה. עלייתו לישראל עם אביו והשתלבותו בישראל. והרבה בדידות.
זיוה בנתה לו בית ומשפחה וילדים ונכדים ויצרה בשבילו חיים נורמליים. אבל גם הדברים הטובים גוזלים הרבה אנרגיה. דוד היה מורה מיוחד, כתב לכל כוון אפשרי בכישרון רב. ביקרתי את דוד מעט מדי. ביקרתיו בחוליו הנורא וכל כך שמחתי לתקשר אתו בביקורי האחרון. אבל היה ביננו קשר כל הזמן.(כמו בין אחים) תמיד ידעתי שדוד בבית אלפא ותמיד אוכל לקפוץ ולבקרו.
כאשר זיוה טלפנה אלי להודיע שדוד ניפטר נעצר לי הלב. דוד השאיר אחריו חלל שאני אשא אותו כל שארית ימי. התנחמתי רק בזאת, שדוד נפטר ממכאוביו הנוראים. דוד היה חבר מהסוג שתמיד יושיט עזרה או כתף (אם צריך) צנוע, ישר, זן נדיר, אדם מיוחד וכנ”ל כיוצר! בעיני היה ונשאר כליל השלמות, יש משפט בארמית: “חבל על דאבדין ואין משתכחין…..אצלי דוד יישאר חי….! ותנחומי לזיוה לילדים לנכדים לדודים ולכל אוהביו ואשמור אמונים למשפחתו.
שלכם: שייקה פייקוב.

כתבה מיכל ילין
שלום זיוה יקרה. רק היום ישבתי וצפיתי בכל אשר שלחת כעב מחווה לדוד שלנו. תירוצים למכביר יש לי, כמו טיול לכמה ימים לים המלח, מחלות בטן למיניהן ועיפות פיזית . תירוצים הא? כל כך התרגשתי מכל התמונות, המצגות, השירים והמשפחה הנהדרת. חושבת שראיתי את דן בכורכם, מנגן באורגן שם מאחור..
הכי הכי מצא חן בעיני קטעי המוסיקה הקצרצרים שדוד כתב לחיות. ליעלים, לקפיצות, לחרדות לחששות ולמאבקים. איזו רגישות!!! אבל… הכל היה מאד בטעם במידה. מעניין היה לשמוע את דברי דוד על התחלת המוסיקה בחייו. וכן על עבודתו. כמובן שרציתי שיהיה עוד. היה מבחינתי מעט מדי. לא שמעתיו מדבר על תקופת אורנים שהיתה המשמעותית בחייו בגלל ארליך ובגלל ששם ..פגש אותך, זיוה.
בטוחה שיש לכם חומרים ללא גבול. ברור לי שיש למיין מתוך המכלול הרב. זה היה בטעם ועם הרבה הרבה אהבה. השקעת בזה את כל תמציתך. כולל איסוף החמרים לתערוכה שראיתי את קצה קצהָ. תודה ששיתפת אותי.יש אצלי 3 דיסקים שדוד נתן לי. האזנתי לכולם. מצאתי בטכסט של חומר לפסח שדוד מציין ש “וכאשר יענו אותו” לחן: עממי. אם דוד לא היה מת – היית הורגת אותו. הרי זה לקוח מהגדת פסח של יגור שכולה הולחנה ע”י יהודה שרת חבר יגור. המנגינות והעיבודים. מילא כשניפגש שם למעלה – אתחשבן אתו.
כשאני חושבת על דוד אני מחייכת, כמובן עם הצער המלווה אבל ככזה יזכר, בחיוך. רואים את פניו בתמונות עם הקטנים ובעיקר…אתך זיוה. היי בריאה ושמחה ותיהני מכל רגע עם הנכדים והלאה.
באהבה מיכל ילין

כתב ישראל אוריאלי
בחורף 1969, רגע לפני שמסתיימות שנות ה-60, הייתה לי הזכות להביא את דוד עורי לעולם כותבי המוזיקה לסרטים. זה קרה לאחר שסיימתי לביים את הסרט הראשון שלי – לַארגוֹ, שהיה סרט ניסיוני קצר, אישי מאוד ולא קל להבנה, וכנגד כל הסיכויים חיפשתי מלחין שלא רק יבין את שפת הסרט אלא גם יכתוב את המוזיקה שהייתי כותב אילו הייתי מוזיקאי.
כבר עמדתי לסגור עם מלחין מקצועי מצרפת, כאשר חבר טוב הפנה אותי לשייקה פייקוב אשר באדיבותו הפנה אותי לדוד. לראשונה פגשתי את דוד במוצאי שבת בתחנה המרכזית בתל אביב, וזיהיתי אותו מרחוק – למרות אפלולית הערב וההמולה מסביב. קשה קצת להסביר את זה – אבל תפסתי את מבטו ופשוט ידעתי שזה הוא. שבועיים מאוחר יותר, בהקלטה לילית בגבעתיים, כבר האזנתי בהתרגשות לצלילים המרהיבים והמסתוריים שדוד חִבֵּר לסרט. למחרת נפגשנו עם עורכת הסרטים הבלתי נשכחת, נלי גלעד, ולהפתעתה, הסתיימה עריכת המוזיקה לסרט כעבור שעה אחת בדיוק. נלי הכל כך מנוסה מלמלה בתימהון שמעולם לא נתקלה בהקלטה כל כך מדויקת. וכך, באותו לילה לנגד עיני קם הסרט לתחיה, כשהמוזיקה של דוד מתיכה ומתמזגת אתו לישות אחת, וצליליה נושאים אותו למחוזות שנִדְמו בעיני כחלום.
לימים זכיתי לעבוד עם דוד על עוד 3 סרטים, שגם זכו בפרסים באירופה וצפון אמריקה. אבל החשובה מכל היא החֲבֵרוּת, השיחות, ההומור, דוד היה אדם יוצר גם בשיחות חולין, והפרשנות המוסיקלית שלו הייתה תמיד מתובלת בלהט ובלצון. אלא שהיה כאן משהו נוסף; העשייה המשותפת שלנו בשלהי 1969 הולידה שיח שבמהרה חרג למרחב אחר, ושְלפחות המלים הידועות לי, אינן מגיעות אליו. אולי הגענו לאיזה תָּוֶךְ של חֲבֵרוּת שחבוי בעולם האידאות, כי במקום שבו הִידַּבַּרְנוּ איש לרעהו, שררה הבנה שקופה ומשוחררת מכל תיווך, מילולי או אחר.
דוד, הלכת מאתנו לפני שנה, אינני יודע לאן הלכת, אבל אני יודע שאתה כל הזמן נמצא אתנו – כאן, ובכל מקום.
ישראל אוריאלי

כתבה נעמה לימון
עורים יקרים-
אני רוצה לשתף אותכם במה היה דוד עבורי. ידועים לי בחלקם ארועי חייו של דוד בשנים האחרונות, ידוע לי שהוא סבל מאוד, שקשה היה עליו הדיבור והביטוי העצמי ובטח התלות הגדולה באחר, ויחד עם כל זאת וגם כאשר לוקחים את כל זה בחשבון ופתאום נשטפות אל חלל העולם המילים: “המוות היה גאולה עבורו”… גם אז המוות הוא מוות הוא מוות, עם כל סופיותו הבלתי נתפסת, עם כל זכרונות השנים היפות , והאחרונות הקשות, גם אז או בעיקר אז אוחזים בך עצב וצער עמוקים ביותר.
אולי אפשר להתנחם בשנות יצירה נהדרות בתחומי המוסיקה שידעה כל כך הרבה גוונים: הוראה, הלחנה, ניצוח ומה לא? פשוט כלבו של מוסיקה היה בו. אולי אפשר להתנחם בידע המוסיקלי האדיר שלו וביכולת והרצון לחלק זאת עם אחר? אולי אפשר להתנחם בהומור שמילא אותו, בשטותניקיות שהיתה בו ללא גבולות ובכך שהוא הרעיף את זה על כולנו בחן גדול?
אחד הזכרונות שיושבים לי חזק בראש הוא , דוד אומר שטות מצחיקה כלשהי וזיוה מתפוצצת מצחוק, כל כך הרבה פעמים נכחתי בסיטואציה כזאת. ואז הייתי אומרת לעצמי: “איזה זוגיות מקסימה, אחד מצחיק והשניה צוחקת – מה צריך יותר? וכשהיינו במוסד… היה יום הפוך לקראת פורים.
המורה שאצלו ההיפוך הכי בלט, היה כמובן דוד וחדר המוסיקה: פוסטרים תלויים הפוך, מוסיקה שמנוגנת מהסוף להתחלה וכל מיני כלי נגינה מוזרים המשמיעים צלילים משונים. אני זוכרת את עצמי חושבת שדוד מסוגל ללמד אותנו ביום ההפוך, כשהוא עומד על הראש. פשוט, באמת חשבתי שאין גבול ליצירתיות ולליצנות שבו. בכלל, הטריטוריה של חדר מוסיקה במוסד, נראתה לי תמיד כטריטוריה נפרדת משאר חלקי המוסד בשל החוויות שעברנו שם איתו. לוקחים נתח של יום, רצוף בשעורים משמימים או קשים ופתאום מגיעים למחוז שונה לגמרי שנוגע באזורים שונים של המוח שמחוברים בעיקר להנאה עד שלאט לאט אתה מרגיש שיש סיכוי למוח שלך לחזור לתיקונו: דרך מייק אולדפילד, באך, החיפושיות, ועוד רבים אחרים כמובן. הוא פשוט הקדים את זמנו! ללמד ילדים רק דרך חוויה ללא שום צורך להיבחן או להוכיח ידע, ענק, פשוט ענק.
והחברה שלמדו נגינה על כלי מסויים – אם התאמנת והפגנת רצינות, הוא היה נותן הכל בשבילך ואני שלא ממש התחברתי לכלי הנגינה שבחרתי ולמרות שהוא מעולם לא אמר זאת, הרגשתי שאני ממש מאכזבת אותו ומעליבה אותו באופן אישי, “איך אפשר שלא להתחבר לכלי נגינה?” (סליחה, דוד, כל כך רציתי וזה פשוט לא הלך) ובגלבוזמרים, אחד האירועים שלעד אזכור את כל ההכנות אליהם, איך הוא הפך לנגד עיני מאיש מאוד מצחיק לאיש מאוד רציני שמדקדק בפרטים, מתעקש עליהם ופתאום הוא ממש לא מצחיק ואפילו קצת מפחיד ברצינות שבה הוא לוקח את העניין ומתעצבן אם מישהו מחפף והוא, דוד, משקיע שעות של עבודה שאני כמוסדניקית צעירה הזעתי רק מלהסתכל עליו טרוד ועובד ללא גבול, שעות בהן הוא ניצח והעיר והקפיד ודרש , הכל כדי שהאירוע יצא ברמה גבוהה .
אני מקווה שהוא ידע והבין לאיזה מחוזות של גאווה הביאו אותנו הגילבוזמרים ומילאו אותנו בכוחות שאני מתקשה לחשוב מה עוד יכול היה למלא אותנו ככה ושהיה משותף לכל כך הרבה חברה. דוד היה מסוג האנשים שהוסיפו לעולם שלנו צבע ונועם. זה שאהבתי אותו כבר אמרתי לכם? אסיים בשלב זה, משפחת עורי (כהן) היקרה- הלוואי שהזכרונות הטובים יהוו נחמה עבורכם, כי לצערי את הצער והגעגועים אף אחד לא יוריד לכם מהנשמה. (מדברת מנסיון מוכח)
שלכם נעמה

זיכרונות מדוד עורי
באהבה רבה מעידן בהט
חדר מוזיקה במוסד שנת 1978. אנחנו יושבים בשקט ודוד משמיע לנו מוזיקה. לא מוזיקה קלאסית אלא פינק פלויד, רנסאנס, מייק אולדפילד, ריק וויקמן, המוזיקה של שנות ה- 70. דוד לימד אותי לאהוב להאזין למוזיקה ואני נשארתי בגללו תקוע בשנות ה- 70 ואת המוזיקה הזאת שהוא השמיע לנו אז אני אוהב עד היום ואני עדיין שומע אותה ברכב או בבית כשיש זמן.
דוד הרים מפעל עצום ומרשים שתבע בי חותם – הגלבוזמר. הצטרפתי לתזמורת הגלבוזמר וניגנתי בקלרינט בשלושה גלבוזמרים. בגלבוזמר של שנת 1981 – כשהייתי בי”ב – החלטתי לכתוב ולהלחין שיר. דוד כמובן עיבד אותו בכישרון רב ונתן לי את הכבוד והבמה כאשר כתב לי תפקיד מרכזי בליווי של השיר עם הקלרינט. קראתי לשיר “די”. השיר פתח את הגלבוזמר כאשר דוד צועק “די, די” ואז אני מצטרף בסולו קלרינט כשבהמשך מצטרפים הזמרים עמרי לב וענבל זמיר.
השיר אמנם לא זכה בגלבוזמר אבל נשאר חרוט בתודעה של דוד ושלי ושנים אחר כך – בכל פעם שהייתי רואה את דוד (ואפילו כשכבר ישב בכיסא גלגלים) הוא היה קורא “די, די” ואני הייתי צוחק ומצטרף מיד בזמזום הסולו קלרינט שכתב לשיר שלי.
במשך שנים גם ניגנתי בגאווה רבה בהרכב שהיה פותח את חג הפסח בקבוץ בנגינת “הפתיחה” שהייתה מחרוזת שירי פסח שעובדה ע”י דוד. לאחר שהשתחררתי מהצבא עשיתי שנה במוסד החינוכי (1989-90) כרכז חברתי. דוד עדיין לימד מוזיקה במוסד אבל כבר התעייף מהגלבוזמרים והמפעל דעך מספר שנים קודם לכן. ניסיתי אז לשכנע את דוד להרים גלבוזמר אחד נוסף והבטחתי לו שאני אטפל בכל הלוגיסטיקה ואשחרר אותו מכל המנהלות – שרק יתרכז במוזיקה ובשירים ונרים ביחד לפחות עוד פעם אחת גלבוזמר נוסף. דוד לא רצה ואני מצטער עד היום שלא לחצתי עליו יותר בנושא.
עידן

כתבה מיכל

לזיוה,
הצטערתי מאד על מותו של דוד. כל ביקור בבית אלפא לווה בדרך כלל בחיוכים החמים של דוד ושלך, לחיצת יד ועדכון לגבי הילדים שלנו וחינוכם המוזיקלי. גם ילדיי יודעים מיהו דוד – המורה למוזיקה שלי, שאחראי לכל כך הרבה חוויות נעורים, שהם יכולים רק לדמיין בהעדר מורים מהזן הזה בסביבתם הקרובה.
בשיעורי מוזיקה ישבנו בשורות מול דוד והמערכת המשוכללת, והוא עבר בין הפטיפון לטייפ הסלילים והשמיע בטהובן ובך ומוצרט וגם ביטלס, פינק פלויד ומייק אולדפילד. בצד פתיחוּתו למוזיקה “שלנו” דוד הצליח להצעיד אותנו גם במחוזות המוסיקה הקלאסית – איך בנויה פוגה של בך, איך מתפתח נושא אצל בטהובן, איך, אם נאזין היטב, נשמע את ראשו של האמן נכרת באבחת הגליוטינה בסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, ואת התותחים מניסים את נפוליאון ממוסקבה ב”פתיחה 1812″ של צ’ייקובסקי. כן, מוסיקה יכולה להיות גם היסטוריה ופוליטיקה. “בואו תשמעו” – הוא הסביר בסגנונו המעודן “איך ג’ימי הנדריקס מחרבן עם הגיטרה שלו על ההמנון האמריקני”. אנחנו נשארנו פעורי פה – אבל למדנו פרק על מחאה מוסיקלית. דווקא ביום ההפוך הפורימי דוד קידם את פנינו בהבעה חמורת סבר, כדי להרצות ולהדגים על פוסטר הפוך של צ’לו את מבנה הכלי – המסתיים באנטנה הקולטת את “קול ישראל”. דוד לא היסס להשתמש בהבעה חמורת הסבר הזאת גם בהזדמנויות אחרות. על פי סיפור ששמעתי, הוא ירד פעם עם האופניים שלו מהקיבוץ למוסד וראה כמה בנים עורכים תחרות יריקות לרוחק. הוא עצר, העמיד את האופניים וניגש אליהם, בפרצוף רציני וחמור, כאילו הם הולכים לחטוף צעקות. כשהגיע אליהם, אמר: “אני מוכרח להשתתף”, ואז הפגין יכולת מצוינת. אחר כך הוא סיפר להם על קרב יריקות עם חבר שלו בהונגריה ואיך שהוא פגע לו בלחי. עוד סיפר לי חבר, ששמע את דוד שר פעם כך: “דו רה מי פה סול לה סי דו” (תווים עולים), “יהודי אוכל בשר חזיר” (תווים יורדים). דוד סיפר שכך היה שר המורה שלו למוזיקה בהונגריה שגם נהג להעמיד אותו ותלמיד נוסף על ברכיהם על גרגירי שעועית קשים. לשאלתו התמימה של חברי “למה, מה עשיתם?” הוא ענה, “לא עשינו שום דבר, היינו יהודים.” אולי חוויות ילדות כאלה גרמו לו בהמשך הדרך להיות מורה שהוא בעד הילדים, מכבד את עולמם ואותם. כך, כשבטיול אחד יצאו המדריכים מהאוטובוס כדי לקנות לעצמם ולמורים המלווים ארטיקים, דוד סרב לקבל וכעס: “ומה עם הילדים?”. המדריך המבויש חילק את כל הארטיקים, כולל את שלו, לילדים. אבל רבים מאתנו לא ידעו ולא שיערו מה מסתתר מאחורי ההומור והליצנות וגם לא מאחורי הכעס הג’ינג’י שהיה מתפרץ לעיתים. בשביל כל מי שלמד במוסד בשנים ההן אין ספק שהשם דוד עורי יהיה כרוך לעד ב”גלבוזמר”.
דוד גייס כמעט את כל ילדי המוסד למפעל המרגש הזה. מי שלא הלחין – כתב מילים. מי שלא כתב מילים – ניגן. מי שלא הלחין וכתב מילים או ניגן – שר. והיו גם אלה שעשו הכול. אני זוכרת את הקסם של מילים שהופכות לפזמון מולחן, מעובד ומושר בליווי תזמורתי. את התחושה הזאת שקורה כאן משהו מקצועי, על רמה. ואחר כך היו החזרות, שכללו גם את הטקס הקבוע של עלבון באמצע ו”שבירת הכלים”, ואז המשלחת המפייסת, ולבסוף דוד חוזר – כדי לנצח בגדול. דוד הטביע חותם. הוא לא היה אדם שגרתי ולא מורה שגרתי. הוא היה אחד מאותם אנשים שאוהבים כל כך את מה שהם עושים עד שהם מצליחים להדביק בכך את הסובבים אותם. גם השנים האחרונות כשדוד על הקלנועית ואת, זיווה, תמיד לצדו, הן זיכרון שאשמור, ובשבילי זו דמותה היפה של בית אלפא.
שלך, מיכל