רחל פאר לבית הורביץ
נולדה ב – 18/11/1943
נפטרה ב – 12/8/2020
בת ללאה וחיים הורביץ
הייתה נשואה למיכאל פאר
אם לאיילת, אורית ומאיה

כתב מיכאל

רחלה עזבה את העולם בדיוק כפי שרצתה, תיכננה והשביעה אותנו: במיטתה, בביתה, מוקפת בבני משפחתה, אוחזים בידיה ומלווים אותה ברגעיה האחרונים. וכך, ביום האחרון לחייה, היינו לידה, מלטפים, מחבקים, מרגיעים ומשחררים. בטלפון שהונח למראשותיה שר לה יוסי בנאי: “יָפָה שלי!”, וברור שהתכוון רק אליה; וחווה אלברשטיין הוסיפה ושרה: “שִמְרִי נפשך”, וכך עד שהחליטה רחל’ה לשחרר את נפשה, וזו יצאה ועברה למשימותיה הבאות
לאורך כל תקופת מחלתה חזרה רחלה ואמרה: “איני רוצה למות!”. אמרה זאת בטוֹן של: “מי זה הפיל עלי את הצרה הזו? למה זה מגיע לי?”. ובאמת היו לה הרבה משאלות וחלומות: למשל, לראות את אחת הנכדות נישאת; כמו גם להחזיק בידיה נין שייוולד במזל טוב. וגם דברים יותר חומריים: להחליף מצלמה, כדי לשפר את רמת הצילומים; לנסוע לטייל בחו”ל, בעדיפות לגיאורגיה, וכמובן להנציח זאת במצלמה המשופרת. רחלה אהבה מאוד את קיבוצנו והתקשה לחשוב שימשיך ויתקיים בלעדי נוכחותה והשתתפותה הפעילה. ועוד יותר הצטערה על כך שבעוד שנתיים יחגוג הקיבוץ יובל מאה, והיא לא תהיה חלק מהאירוע החגיגי הזה. ברגע מסוים, כשלושה שבועות לפני פטירתה, קיבלה רחל’ה החלטה, שבאה ממקום של אינטואיציה מבורכת, והחלה לקיים סדרת פגישות אישיות עם כל בני משפחתה, שלמרות שלא נקראו כך, היה ברור שאלה שיחות פרידה. כולן מרגשות ברמה שבוודאי תישארנה חרוטות כחוויה מיוחדת אצל השותפים לשיחות. בשיחות האלה הרגישה צורך לפרוק מטענים שישבו אצלה שנים רבות ואולי העיקו על מצפונה. וכך זכינו לשמוע דברים שלא ידענו על קיומם בשנות חייה
מעניין שלאחר שסיימה את השיחה האחרונה, החלה ההידרדרות במצבה. האם יש לכך קשר? עוד שאלה מעניינת לכל מי שנפלאות נפש האדם מסקרנות אותו. רחל’ה הספיקה בחייה למלא לא מעט תפקידים ציבוריים, כשהעיקרי שבהם היה מזכירה רפואית, תפקיד שהמציאה ופיתחה בקיבוץ. עוד דבר חשוב בחייה היה ההשתתפות בחבורת הזמר האירוסים, שהייתה מאוד יקרה לליבה, עד שמיתרי קולה בגדו ולא שיתפו פעולה. הפרישה מהאירוסים הייתה משבר לא פשוט
לפני כ-10 שנים, כאשר עמדה בפני פרישה לפנסיה, חששה מאוד מהרִיק שאולי ייווצר בחייה, אבל מהר מאוד מילאה את זמנה ב”דורות בגלבוע”, בהתנדבות במחלקת מיון ילדים בבית החולים, וגולת הכותרת – ההיכרות עם עולם הצילום, שהפך לעיסוק העיקרי בחייה ונתן להם תוכן ועניין
אין מילים בפי להביע את התפעלותי מבנותינו היקרות, שפַּתְחוּ בביתנו הצנוע בית סיעודי, והעניקו לאִימָן טיפול VIP, 24/7, בכל האהבה שניתן לתת כדי למנוע מרחלה כאבים וסבל. מאוד התרגשתי ממסירותן והערכתי את אהבתן
אני רוצה להודות לחבורה נשים בקיבוץ, שלקחה על עצמה את הליווי של רחלה ושל המשפחה, מיום גילוי המחלה – לפני למעלה משנה וחצי – עד לרגעי הסיום, יום-יום, במסירות ואהבה אין קץ. אין דברים כאלה. לפעמים, בראיונות בטלוויזיה, המרואיין נשאל: “מה תרצה שייכתב על מצבתך?”. בשעות האחרונות לחייה, ליד מיטתה, כאשר ההספד הזה החל להתבשל בראשי, חשבתי על כך ואמרתי לעצמי: “אישה ישרה והגונה, טובת לב, חרוצה, מסורה ונאמנה, אוהבת אדם”. כך נזכור אותך

מיכאל

כתבה איילת

לא לעיתים קרובות אנחנו זוכים להיפרד ולהגיע מתוך מודעות מלאה אל סוף חיינו, או אל סופם של חיי אדם יקר לנו. בחודשים האחרונים אימא הרבתה לשאול אותי: איך אדע מתי יגיע הסוף? ואני אמרתי לה תמיד: כשהוא יגיע. למה זה חשוב לך, אימא? ואימא אמרה: שאדע מתי להתחיל להיפרד. ואני אמרתי לה: הפרידה התחילה מזמן, אימא. ביום בו נפגשנו נזרעו זרעי פרידתנו. אימא, שהייתה תמיד אישה מעשית, לא אהבה את התשובה הזאת ולא התחברה, אליה, ולכן לקחה את המושכות לידיה, והספיקה לקיים שיחת פרידה אמיצה, מרגשת ונוגעת ללב עם כל אחד מאתנו, הקרובים אליה. למרות הזמן שחלף, בו ידענו כבר שסופה של אימא מתקרב, אני מרגישה שמוקדם לי לסכם ולדבר על חיינו ביחד, כבת עם אימה, כמשפחה
בהיותי כל כך חילונית, חיפשתי ומצאתי קדיש מתאים, ואף בו הפכתי וחפרתי, עד שלטעמי הפך לכזה שניתן להספיד במילותיו את אימא
קדיש חילוני יתגדל שמך, אימא, יתעלה פועל חייך ויתברך בזיכרוננו על אוסף מעשייך לאורך שנותיך. וגם על המעש שלא הספקת להשלים, על חלומותיך שנטוו ונמוגו ועל תכונות אנושיות יקרות שלך ואף על חולשות שנגוזו, מבעד הדוק הערפילי של הזמן. יזהר זכרך, אימא, והד חייך כאדוות על ברכת מים צלולים וכזוהר הרקיע בלבנו. כי מותר האדם הוא הזיכרון, שמעבר למחיצות הזמן. לא בחושך שמך יכוסה, כי אם יישאר לתמיד על שפתותינו. צו המשך החיים יעזור לנו לשאת את כאבנו ואת געגוענו. המשפחה, החברים והקהילה, הנופים המוכרים, החגים והמועדים, עונות השנה המתחלפות והזמנים בהם תחסרי לנו במיוחד, יעזרו לנו לנצור את זכרך בליבנו, לטוב ולחסד

איילת

קראה עדן בשם כל הנכדות

הבטחתי לך שנדבר גם אחרי שכבר לא נתראה. בימים האחרונים נזכרתי בך עולה למיקרופון ומתחילה לנאום, פשוט ככה, בלי הכנה, ובכל אירוע מצליחה לומר את המילים המדויקות, הרגישות והמחבקות, בעצב ובשמחה
כולם חיכו לשמוע ממך את המילה הנכונה. מגיע לך שכולם ישמעו גם ממני על האישה והסבתא המיוחדת שהיית. היית חלק בלתי נפרד מצמיחתנו וליווית אותנו בכל שלב בחיים בסקרנות והערצה שתמיד מילאו אותנו בגאווה ושמחה. אני רוצה להודות לך, שוב, על הסבתא המופלאה שהיית עבור כולנו. לימדת אותנו שיעורים רבים והיית איתנו לחבק ולשמוע תמיד. תודה על התקופה האחרונה, ששמרת על כולנו מלוכדים, קרובים ומחבקים. תודה שהספקנו להעלות יחד זיכרונות, להסתכל שוב בכל התמונות וללמוד ממך שוב על כוחה של משפחה
בקשתך האחרונה הייתה לא להיות לבד, וזכיתי לראות בעצמי את כל האנשים שאוהבים אותך ודואגים לך, שבאו לחזק ולעטוף בכל הרגעים הקשים. כל אחד שבא לחבק מזכיר מחדש כמה את אהובה ומיוחדת לכולם. אנחנו נישאר כאן ביחד, ונשמור אחד על השני כמו שהבטחנו, ותכף נחזור לחייך ולשמוח, ונעלה זיכרונות של רגעים וחוויות, כמו שהיית מאחלת לכולנו לעשות.

עדן וכל הנכדות

כתבה וקראה מתיה

אומרים האדם הוא תבנית אדמתו. אומרים האדם הוא כנוף ילדותו. ילדותך מתרפקת על צלע ההר – כאן הוא ביתך. רחל’ה את חברה יקרה שלי, שלנו. קשה הפרידה. אנו חווים בשנים האחרונות פרידות עצובות מחברים קרובים, והחבורה מצטמצמת. וזה קש
היית לי ידידה קרובה, קשובה ורגישה. ידעת לתת עצה כשצריך, וידעת לשתף כשקשה והיית זקוקה לאוזן קשבת. השכנוּת שלנו נמשכת לאורך שנים ארוכות, דרכינו הצטלבו בכל פינה מידי יום ביומו, ברגעים של שמחה ועצב
ניחנת בכישורים רבים, גם אם טענת לא פעם שלא יודעים להעריך זאת. אבל אני בטוחה שמי שהיה בקרבתך ידע את יכולותייך והרוויח בגדול. בשנים האחרונות הצילום היה כמעט מרכז חייך. אהבת לטייל ולצלם, עבדת במחשב והשכלת להתמודד שוב ושוב עם תוכנה חדשה או עיבוד שישפר את תמונותייך. כל-כך היית גאה וביתך היה מלא בהן
סחבת אותי איתך בקיץ אחד לקורס צילום למתחילים בדורות… אמרת לי: “אולי זה לא יתפוס אותך”, אבל את הרי יודעת כמה נתפסתי, ומאז חווינו ביחד שעות נפלאות בעולם המופלא הזה. קיווית שתוכלי לחזור עוד פעם לנסיעה כדי לראות שרקרק… אבל לא…. זה לא קרה. עצב גדול עוטף אותי בכל המחשבות האלה והידיעה שזה נגמר. ימים אחרונים מאוד קשים, שבועות ארוכים של סבל, וחודשים של התמודדות עם מחלה קשה – יכולת להם ונאבקת – הסתכלת למחלה בעיניים ולא ויתרת. ושוב המציאות חזקה מכולנו. זכית והיית מוקפת במשפחה חמה ואוהבת, שלא עזבה אותך לרגע. זכית בחום, בטיפול ובליטוף, טיפול שלא רבים זוכים לו, ואת זכית כי היית ראויה לו. נפרדתי ממך בחיבוק, בדמעה, במילים, ובעיקר לומר כמה אני אוהבת אותך. לא דיברנו על פרידות… ראיתי אותך יפה – החזרת לי חיבוק וחיוך קטן, עד שנעלם. נוחי בשלום במקום שכה אהבת – בית אלפא
יהי זיכרך ברוך

מתיה טרייבר

כתב בן ציון אחיה של רחלה

מנהג היה לה לאחותנו, שבהזדמנויות כאלה, כאשר המשפחה וחוג הידידים נאספים ליד הקבר, בהלוויות או באזכרות; ולאחר שכול ההספדים כבר נאמרו, הייתה עושה צעד אחד קדימה ומבקשת גם היא לומר כמה מילים. אף פעם לא קראה אותם מן הכתב, תמיד בעל-פה, ותמיד בטעם, ברגישות ובאהבה
אני שאינני כל-כך אמיץ כמוה, אנצל את הזכות שניתנה לי לומר עליה את הקדיש, ואקדים כמה מילים גם-אני. ומאחר שגם אינני סומך על זכרוני כמוה – אקרא זאת מן הכתב
כל אדם נושא בגופו ובנפשו את הרגעים היפים ואת השעות הקשות בחייו. כך היה גם לאחותנו בוודאי. אבל זכתה רחל’ה שבאחרית ימיה באו לה שעות טובות ורגעים יפים של שלווה ושל חסד. שְנַיִם מאלה אני רוצה להעלות עכשיו: האחד, פרי יוזמתה ומעשיה שלה, והאחר, של משפחתה כולה. היו לי לא מעט שעות של שיחות נפש גלויות ועמוקות עם אחותי. ובאלה האחרונות, שהיו כבר בעת מחלתה, הייתה אומרת לי מפעם לפעם – “אחרי שיקברו אותי, אני רוצה לחיות עוד רגע קצר אחד, אני רוצה לשמוע את מה שיגידו עלי אחרי שאמות”. וכדי להפוך את מה שאי-אפשר לאפשרי, יזמה רחל’ה מעשה שאין פשוט, ואין הגיוני ואין אמיתי, כֵּנה ומקרב ממנו – היא זימנה, אחד-אחד, אחת-אחת, את כל בני ובנות משפחתה ואת כל חברותיה וחבריה הקרובים למעין “שיחת סיכום” – “שיחת פרידה”. ומי שזכה לכך, זכה לשעה של גילוי נפש ועילוי נפש רגיש, כֵּנה ואוהב שלא היה כמוהו. והיא – זכתה לחיות כביכול, עוד שעה נוספת, ולשמוע את דברי הפרידה של אהובי נפשה עוד בחייה
והשני, הוא הדבר שהחליטו מיכאל ושלוש בנותיה, שאמרו, תוך גילוי של אצילות ומסירות נפש – “אמא שלנו תמות במיטתה שלה”. והן, הבנות ומיכאל והנכדות, טיפלו בה – במסירות, ברגישות ובאהבה שאין למעלה מהם – לאורך כל שנות מחלתה, ובימים ובלילות הארוכים של סיבלה, ועד שעותיה האחרונות, ועד שיצאה נשמתה. אין די מילים בפי – מיכאל, אָיילת, אורית ומאיה – לתאר את גודל המעשה הזה, שאין כמוהו לאומץ ואין אצילי כמותו. בשמי ובשם כל צאצאיהם של חיים ולאה, אני רוצה לומר לכן, לךָ – תודה.

קדיש (בעברית): יִתְגַּדֵּל ויִתְקַדֵּשׁ שמו הגדול. בעולם שברא כִּרצונו וימליך מלכוּתוֹ ויצמִיחַ ישועתו וִיקָרֵב את משיחוֹ; בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל – בִּשלֵמות ובזמן קרוב ואימרו אמן. יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי-עולמים. יתברֵךְ וישתבֵּחַ ויתפאֵר ויתרומֵם ויתנשֵא ויתהדֵר ויתעלֵה ויתהלֵל שמו של הקדוש בָּרוּך הוא – למעלה מכל (=יותר מ)הַבְּרָכָה, השירה, השבח והנחמה שאנו אומרים בעולם, ואמרו אמן. יהא שלום רב מן השמים וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל, ואמרו אמן.

כתב: בנצי הורוביץ אחיה של רחל’ה