יעל קליין (אלווייס

נולדה ב – 19.02.1948

נפטרה ב – 1.1.2016

בת לאריה ודולה אלוויס

היתה נשואה ליענקלה קליין

אם לסיגל הדס צור אייילת וענבר

ליעלתי היקרה, לאמנו האהובה ולסבתנו הנערצה
הלב דואב והעין דומעת, נפרדת בטרם עת, כדרך צדיקים. היית לנו כעמוד האש והעשן שלפני המחנה המשפחתי, תמיד ברוגע ובשלוות הנפש שהייתה כל כך טבועה בך, תמיד לתת את המילה הנכונה במקום הנכון. לא תמיד הסכמנו על הכול אבל תמיד ידעתי שאת צודקת. גם בתפקידיי הציבוריים, ידעת תמיד להרגיע – “תחשוב עוד רגע ותחליט”. בכתובה שנתתי לך ביום נישואינו, התחייבתי לשאת אותך ולדאוג לך בחולייך ובמרי נפשך לכל מחסורך עד לאחרית ימייך, אבל מחלתך ה”לא ברורה” האיצה את האירועים שלא נודע להם מזור. עברנו כמעט שנתיים קשות, בהן התגלמות השותפות שהסכמנו עליה ביום נישואינו. הייתה לנו הזכות לסעוד אותך בחולייך, ברגעי ייאוש ובזמני תקווה וציפייה להחלמה. אבל המחלה והחולשה הכריעו אותך וכאילו אמרת – “די!!! נגמרו לי הכוחות, אני כבר לא יכולה יותר” – והלכת לישון לנצח. לא לפני שציווית לנו לשמור על המשפחה הנהדרת שלנו. מתגעגעים ואוהבים בני המשפחה המורחבת ושלל המאומצים לאורך השנים.
יענקלה

יעל אחותנו היקרה
לפני שנים רבות כאשר התבקשתי להעלות זיכרון ראשוני באופן ספונטני, אמרתי: “החזרה של אימא שלנו מביה”ח עפולה אתך על הידיים. זיכרון של פעוטה בת שלוש וחצי שנים. ומאז חיינו שלובים וזורמים להם ביחד ולחוד כפי שדינמיקת החיים מבקשת.
אני זוכרת תמונות של ילדות בקיבוץ בית אלפא, שכל כך אהבנו – שהות בחדר ההורים החמים, שבוער בו תנור הנפט הירוק הגבוה עם החורים במכסה, המאפשרים לקלות עליו טוסטים. וגם טיולים עם אבא שלנו כשאנחנו נאבקות על היד עם השעון. זכור לי המשפט האלמותי שלך: “אם מיכלה, אז גם אני.
זכור לי השוקולד שאימא הכינה לנו משמנת חמוצה עם קקאו מתוק שהגיע בחבילה מהמשפחה באמריקה, שכה היה אהוב עלינו. ואחר כך, אחרי שנים, אני זוכרת אותך בהריון ראשון עם בטן ענקית ורק כשהגעת ללדת נודע לכם – ואחר כל לכולנו – שיש לך תאומות. איזו שמחה זו הייתה כשסיגל והדס נולדו, ואחר כך שוב שניים – צור ואיילת, ושוב שמחה כל כך גדולה. ואז היכולת שלך ושל יענקלה אישך האהוב, לגדל את הרביעייה הדו-זוגית הזו בנועם ובפשטות, כאילו זה הכי רגיל שיש. ואחר כך כמובן ענבר והפעם רק אחת והשמחה גדולה ומכופלת.
תמיד ראיתי אתכם – אותך ואת יענקלה – בזוגיות החזקה והמופלאה שלכם וביכולת הנתינה האין סופית שניחנתם בה, עם היכולת הזאת להוסיף למשפחתכם הגדלה והגדולה גם את ה”מאומצים” – את סימה, את סי, את נעמי, את חן ויורי ואת ילדיהם גיא ונטע שהם לכם כנכדים, ולתת להם את נשמתכם, וכמובן לילדים שלכם ובני זוגם, ולנכדים האהובים, כולם שלכם, כולם מרגישים שביתכם הוא ביתם והבית מלא וכולו נתינה.
אביבה ומיכל

כתבה הדס
אימא יקרה ואהובה שלנו, בדרכך האצילית הלכת לך בשקט בשקט, כאילו לא רצית להטריח אפילו לא עוד קצת, אבל בחוץ ובלב נשארה לנו סערה גדולה. כשסיפרתי אתמול לירדן, הוא פתח את שתי עיניו הגדולות לרווחה ושאל, כמו כולנו: למה? ודאג והתעניין, ואז סיכם – “ועכשיו, נשאר לנו רק את סבא יענקלה”. הימים האלו לא קלים – אבל במהלכם אנחנו גם נזכרים בכל האהבות שלך – להיות אימא וסבתא במשרה מלאה, ריקודים, יוגה ואפילו לימודי בודהיזם. השנה הזו הפתיעה את כולנו, את שהיית תמיד הסמל של הבריאות במשפחה הלכת ונחלשת ושום דבר לא עזר. גם אנחנו וגם את ניסינו לנצל בה כל רגע – לדבר יותר, להיות יותר, ליהנות, לטייל, לחגוג וגם להיפרד בלי ממש להיפרד, ואת גילית את השזיפים ואת היצירה, המשכת ללמוד ולבלות עם הנכדים. בהזדמנות זו אנחנו רוצים להודות לכל מי שליווה אותנו ואותך בשנה הזו ברגעים הקשים ובשמחות – באכפתיות, באהבה ובדאגה רבה. אוהבים אותך מאוד – כל ה”שבט” שבנית ואספת עם אבא.
ובשנה האחרונה בה נכנסת ויצאת בשערי בית החולים, כולנו שואלים וכולנו דואגים ולא מבינים מה קורה – כל הבדיקות תקינות ואת כל כך חולה. נאחזת בחיים, רוצה לחיות ולהפיק כל שניתן מהם, מונשמת וחוזרת אלינו חליפות – מה קורה? למה לא מוצאים תשובה? זכור לי בוקר אחד – יענקלה ואני יושבים למרגלות מיטתך בבית החולים, משוחחים בשקט, לא יודעים מה יקרה והאם תחזרי אלינו – ומחלקת התה ניגשת ושואלת: האם רוצים לשתות? זה היה התה המנחם ביותר ששתיתי. ובתוך האינטימיות הזאת יענקלה מספר לי על מכתב שאיילת מצאה בתיקך, בו הורית לבני משפחתך איך לנהוג כשכבר לא תהיי. כמה עצב נמלאתי למחשבה שאת מבינה שהזמן אוזל ויש בנפשך מספיק תעצומות כדי לדאוג להם גם אחרי מותך. זה היה לא יאומן. ואז נשמתך החליטה שעוד לא הגיע הזמן ובכוח כמעט עליון חזרת אלינו. וכשבאנו לטיפול הנמרץ, אביבה ואני, את יושבת במיטה ואוכלת קציצות שאביבה הכינה לך ולמחרת חוזרת הביתה. מי היה מאמין?
כולנו שמחנו כל כך והמשכנו לדאוג. ובחודשים שאחר כך רצית כל כך להתחזק, חיפשת איך לעלות במשקל, לאגור מחדש כוחות להתמודד, לא ויתרת, חזרת לחוגי ההתעמלות שלך, נסעת לדורות בגלבוע והצטרפת שם לחוג המחול – שוב לא מאמינים ולך זה נראה מובן מאליו. גם ביום שישי האחרון עוד נסעתם את ויענקלה לאסוף לימונים בפרדס, ואחר כך לא היה לך כוח לאכול, המזלג נפל לך מהיד, ואמרת ליענקלה: “שמור לי את האוכל, אוכל כשאקום מהמנוחה” – ואת נרדמת בשנתך לנצח. יענקלה, צור, ענבר, איילת, סיגל והדס יקרים לנו כל כך, נפלה בידי הזכות לראות אתכם בשעותיכם הקשות והגדולות באמת, ואתם פשוט נפלאים. בשקט, בצניעות ובמסירות אין קץ, סעדתם את אמכם האהובה. היא ידעה שאתם תמיד איתה ויש עבור מי לחזור לחיים שוב ושוב, עד שכנראה כבר לא יכלה יותר. אנחנו אוהבות ומחבקות אתכם אל ליבנו באהבה.

הדס

כתב אסף עמית
בטרם עת זה הגיע אלינו.
לא הרגשנו שזה בא, לא רצינו להרגיש,
אבל זה בא וזה עכשיו וכל זאת בטרם עת.
השמחה שהייתה בכל פעם שבאנו,
האור על פנייך אמר את הכול.
צרעה ובית אלפא – זה רחוק?
לא אצלך, את ידעת לצמצם את המרחק הגדול.
הרצון התמידי להקל עלינו ההורים,
המקרר המלא בדברים הבריאים,
הכמיהה לחיבוק מהנכדים,
והעוגה הטעימה בשני הצבעים,
שנזללה ברגעים בודדים.
היחד הזה שאהבת כל כך בחגים, שבתות ובכל הזדמנות.
למדנו ממך שלא צריך להגזים, מספיק לשבת, לדבר, להתחבר.
אצלך הכול היה פשוט וכל היופי הזה, הפשטות הזו, היחד הזה, האהבה הזו – לא יהיו עוד אותו הדבר.
והלב עוד נחמץ, והכאב גובר, והצער עמוק, וכל זאת בטרם עת.
אסף עמית

כתבה סי הימן
אימא יעל אהובת חיי, אבא יענקלה, אחיותיי הדס, סיגל, איילת וענבר, ואחי האהוב צורי. הSMS האחרון שקיבלתי משניכם בשבוע שעבר היה: “ילדים שלנו, זה לתמיד, ובכל מצב אוהבים אותך – שבת שלום יעל ויענקלה”. ואני השבתי לכם: “זוג הורים יש לי כנראה רק אחד וזה אתם לעד” – וכולנו שלחנו לבבות בכל הצבעים.
אני יושבת כאן בחדר האהוב שיעלי תמיד סידרה לי כשאני מגיעה לביקורים, ופשוט לא מצליחה לעכל. בפוסט שלי בפייסבוק כתבתי: “אימי המאמצת, אהובת ליבי הגדולה, הלכה לעולמה, וזאת משום שלאמץ – זו תכונה עצומה. אתם אספתם אותי אליכם בשנותיי הקשות ביותר, ילדה בת 12, לבדה בקיבוץ, ללא משפחה לידה.
בהמשך נעורים סוערים ובכל זאת תמיד ראית קדימה, תמיד אמרת שאני ההשראה שלך, וסימנת ביחד איתי את נקודות הציון הבאמת חשובות בחיי, והכי חשוב, תמיד היית אימא גאה, תומכת, אוהבת ללא סייג וגבולות, ואת לא קיבלתי מאדם בעולם זולתכם.
אקפוץ קדימה כ-40 שנה, תמיד הייתם לי להורים, ולתומר וליהלי שלי לסבים לכל דבר, ולרועי שלי להשראה ולכתף. ואני הייתי לבת, לחברה, ולאחות בשלמות לכל אחיותיי ואחי צור אהובי. ואת יעל שלי, שום דבר לא ימלא את החלל העצום שהשארת, הצניעות, האצילות, השקט שליווה את חייך, וגם כמה לא מפתיע, את מותך. אני מודה בליבי על רגעי החסד הרבים להם זכיתי, ואיזה מזל שמישהו שם למעלה גרם לך באותה שנה נוראית בחיי להחליט לאמץ אותי. כן אני חבה לך היום את כל הטוב שבי ואת מי שהפכתי לימים להיות. נוחי על משכבך בשלום ובשלווה אימא יקרה שלי. אסיים בציטוט מהשיר שלי שהכי אהבת ורקדת אותו בכל מיני אירועי נשים: “תחלמי בגדול” תחלמי, תחלמי, תחלמי ותגיעי לשם והלוואי שהדרך הזאת שעשית עד לכאן תפתח בפנייך דלתות שחיכו לך מזמן!!! ” הלכת מאתנו כל-כך מוקדם מדי, שלך בתך, שתאהב לעולמים,
סי היימן

כתב יענקלה
רציתי להודות, בשמי, בשם משפחתי: לביתנו בית אלפא, לצוות בית העלמין, העושה את תפקידו כשליחות, בצורה רגישה ומכובדת. לכל מי שהיה לו חלק בעיצוב מתכונת טכס הפרידה המכובד. לצוות הבריאות על שלוחותיו, שנתן מענה לכל משאלה או צורך. לשכניי הנהדרים, שליוו אותנו לאורך כל השנה עד לעת האחרונה. כל שנותר לי הוא להודות לכם מעומק ליבנו. נפגשתי עם השכול והאבלות עד כה רק מהמקום של תפקידי כמזכיר או כיו”ר, והיום חוויתי את הנושא מהצד האישי שלו. הפרידה מיעל הייתה קשה והינה קשה, אבל כל כך מכובדת ונאותה. כל מה שנותר לי להגיד לכל מי שנמצא, עזר ובא להיפרד ולתמוך במהלך השבעה – פשוט הרגשנו מה המשמעות של בית חם. תודה גדולה, ממני, מהילדים, מהמשפחה והידידים.
יענקלה קליין

כתב יהודה גולני
את יעל יצא לי להכיר יותר טוב כאשר היא קיבלה אותי לעבודה בחינוך קבוצת-הנוער “שחף”. הייתי “חדש” בעבודה זו ויעל עזרה לי להיכנס לתפקידי והרגיעה אותי בהתלבטויות החנוכיות. התרשמתי מהשקט והתבונה בה הובילה את הקבוצה ואת האכפתיות והדאגה לנערים – שלא “הלכו בתלם” כמו בני-הקבוץ. היכולת שלה לראות את הצרכים של הנערים ולנווט את המרץ שלהם לאפיקים בונים וחינוכיים – הרשימה אותי ולימדה אותי שלנערים אלה לא כל דבר מובן מאליו. גם לאחר שבגרו הנערים ופרשו כנפיים אל מחוץ לקבוץ, רצתה להמשיך ולתרום לחברה וכל דבר עשתה במסירות אין קץ. בזוית-העין ראיתי אותה טורחת באירועי-התרבות של הקבוץ כשהיא דואגת בכל מאודה לתת צביון ביתי וחם, לשמור על הניקיון ולמלא חסרים במקומות הדרושים. תמיד אפשר היה לסמוך עליה ולדעת שלא תרפה מהחובות שלקחה על עצמה. אזכור אותה בצאתה מדי בוקר לעבודה באתרי-המחצבות ובדרכה להאיר פנים לכל אחד. אזכור אותה בחיוכה הביישני ובשקט בו ניווטה את חייה. היא תחסר לי בנוף הקבוץ. יהי זכרה ברוך.
יהודה גולני

כתבה רבקה גולדנברג
מילות פרידה מיעל
ביום רביעי האחרון נפגשנו ב”שזיפים”. את קדמת את פני בחיוך נעים, כמו תמיד, בשקט ורוגע פנימיים, צבעת שולחן קטן בצבעים בהירים. ופתאום… באחת נקטפת ממעגל החיים ועצב עמוק נחרט מבפנים.
הכרותי הראשונה אתך הייתה כאשר עבדנו יחד בגן נרקיס. היית חברת צוות נעימה, רצינית, אחראית, מסורה, מאורגנת שקולה ונבונה. הייתה בך עדינות לצידה של נחישות רבה והתיחסת לילדים בדרך שנתנה להם בטחון ותחושת ערך נכונה.
זכור לי הריונך הראשון כשאת עם בטנך הגדולה, עובדת עד יום הלידה, דואגת שהכל בגן יהיה כשורה, ואז לידת התאומות, איזו שמחה גדולה הייתה. אמא כל כך מסורה לחמשת ילדיך היית, משקיעה, דואגת, מלאת טוב ונתינה.
את ויענקלה בניתם זוגיות נפלאה. יצרתם בית חם ואוהב פתוח ומקבל, ראוי להערצה. היו לך יכולות התמודדות מרשימות עם הקשיים שהחיים בהם מלווים. ידעת לקבל ולמצוא בתוכך כוחות פנימיים. היית קשובה לזולת ומוצאת תחומי ענין חדשים. הנחית חוגי יוגה, חגגת עם הנכדים, תמכת ועזרת לאנשים. הטוב והנתינה שבך יהדהד, יקרין וישאר חתום בלב האנשים שאליך היו קרובים.
רבקה גולדנברג