נולדה ב – 21/02/1982

נפטרה ב – 14/02/2020

בת לעליזקה תלמי ומשה רוט

היתה נשואה ליער קרן

אם לבועז ואוריה

כתבה עליזקה

ביום שישי הקרוב נחגוג לך 38 שנים… ואני עדיין מנסה להתאושש מלידתך… ועמה הבשורה !! – לתינוקת יש בעיה !! עומדת מול “כיתת יורים” – סליחה רופאים… לבדי, חלשה, המומה, עדיין ילדה…. ומנסה לעכל מה אמרו לי… לא יודעת מה לעשות… ולאן ללכת…..
ביום שישי האחרון…. דאגת שזה יהיה שונה… הייתי ועודני מוקפת אהבה, תמיכה, חום וחיבוק. אספת סביבך – עם אור בעיניים וחיוך על שפתיים … צוות מובחר של רופאים, מטפלים, חברים ואוהבים שהיו סביבך יום וליל…. ורק רצו להוריד עבורך את הכוכבים מהשמיים…..
זכיתי – לקבל אותך מתנה ל-38 שנה. זכיתי – למשפחה שהקמת, לילדייך בועז ואוריה. זכיתי – לראותך נאהבת על ידי יער בעלך – אהבה מסוג נדיר – נישאת על כפיים – אהבה שהגיעה לשמיים….. זכיתי – לראותך לא מוותרת… נלחמת כלביאה על רצונותיך ואהבותיך …. רוקדת, לומדת, מלמדת, מטיילת, מבלה בארץ ובעולם… בולעת את החיים !! וזכיתי להיות אתך צמוד צמוד… בחודשים האחרונים…. מקשיבה בלילות לנשימותייך….. מלטפת אותך…. מרגיעה…. ואת מודה ! ולבסוף …. נחה….. רגועה ושקטה…..

אמא

כתבה רינת

עדי – כשמך את תכשיט. קישטת ביופייך החיצוני והפנימי כל מקום בו היית. נגעת במהלך השנים בכל כך הרבה אנשים שונים ומגוונים, אשר חלקם נוכחים כאן היום, שבורים ולא מאמינים שגם עבור “גיבורת על” כמוך החיים מתי שהוא נגמרים. הרצתי ברבות השנים כל כך הרבה תסריטים של הספדים, שנגנזו אל מול אהבת החיים. ועכשיו עוברים לי בראש כל כך הרבה דברים, וכל מה שאני רוצה להגיד לך הוא שהיה לי את הכבוד הכואב שבחרת בי להיות לצדך ביממה האחרונה לחייך – 24 שעות של פחד, עצב, חרדה, אהבה, צחוק, רכילות וזיכרונות של אותן מאות חוויות, אשר בעבורן ניצחת כל כך הרבה מלחמות קשות
עמדתי חסרת אונים אל מול כאבך ויופייך המהמם, אל מול רצונך להילחם, והפחד שלי לומר לך שהגיע הזמן לשחרר – שיער והילדים תמיד יהיו אהובים וכי כל מה שתכננת יקרום עור וגידים. היית כל חייך דעתנית וחריפה, ידעת תמיד בדיוק מה את רוצה – הכי יקר, הכי מיוחד, הכי מושלם. וכאחת שניהלה כך את חייה, בחרת לנהל גם את סופם – כאשר החלטת להיפרד ביום האהבה, שבוע בדיוק לפני יום הולדתך. הודעת זאת לכולנו ללא מילים, באסרטיביות ובאצילות, מוקפת באהבה, בהשלמה וידיעה שכולנו יודעים מה את רוצה ומצפה. אהובה שלי – בחייך ובמותך ציוות לנו את שמחת החיים

רינת אחותך

קראה זיוה עורי

עדי יקרה, הפעם אני כותבת לך ועלייך
אני נפרדת ממך בכאב ובעצב. עדי של כולנו ובראש ובראשונה של המשפחה העוטפת. של אימא עליזקה שליוותה בדאגה ובמסירות – תמיד עם תרופות ביד ועימה ברכת הדרך. קיבוץ שלם ליווה את חייך בהשתאות, ואת חיה בשמחה ולא מחמיצה כלום. ליוויתי אותך בשנות ילדותך הראשונות בתקופת הגן, ואת קבוצת הבנות שבאו מדי יום לעשות לך פיזיותרפיה למען תוכלי לנשום יותר טוב – לחיות!! למדת לחיות מצוין עם התרופות, המחלות הרגילות שאצלך הן הדאיגו יותר… היית ילדה חברותית ופעילה
תמונתך מול עיניי – ילדה עם אצבע בפה מקשיבה לסיפור בתנ”ך – אותה אצבע שעזרה לך תמיד, הייתה המנחמת, המרגיעה, הנותנת אוויר לנשימה. וכך יצאת לדרכך בחיים, צמחת וגדלת לנערה חברותית, יפהפייה, המצליחה בכל מטרה שהצבת לעצמך
גם ריקוד – לרקוד את החיים. התחתנת עם יער שהלך לצידך ולכל אורך הדרך, באהבה ובחיבוק, ולכם שני בנים: בועז ואוריה. עשית תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, במדעי החברה ופסיכולוגיה. למדת פילאטיס ויוגה וגם טיילת בעולם הגדול. צפצפת על המחלה, למדת להסתדר עם כל המגבלות. כן עדי, פשוט המשכת לנהל את כולם! ולא נתת למחלה לנהל אותך. וכל זאת עם התמיכה הרבה של משפחתך הנפלאה. כואבת אתכם עליזקה, אבשלום, סבתא מילה, רינת ועופר, יער בועז ואוריה, וכל המשפחה כולה
היום הגלבוע הירוק והפורח אוסף אותך לאדמתו – נוחי בשלווה יקירה של כולנו

זיוה עורי

קראה גלי חברה של עדי

הכול התחיל במפגש באמצע החיים. מפגש שקשר אותנו חזק מכפי שדמיינו… לפני חודש בערך צחקת והבטת בי במבט הזה שלך, כשהצעתי לך שאכתוב עלייך ספר. כזאת את, גיבורה שסירבה להנכיח את עצמה בכותרות, יחסי ציבור ובמילים מיותרות. הכי גיבורה, עטורת פרסים וכתר מזהב משובץ יהלומים, אישה שתהילתה נבנתה מאושר של רגע, יופי, קצב, ומעולם שלם שחיכה רק לך שתכבשי אותו בגרגרנות האצילית ומלאת היופי שלך
הרי את הסיפור עליך עדידה, אי אפשר באמת לכתוב, אפשר רק לחיות אותו. לחיות כמו שרק את לימדת אותנו, לא לדבר, לא לחלום או לפנטז … לעשות, להשיג ובטח לא להתעכב. לחודשים האחרונים התווספו גם רגעי דאגה, ורצון גדול, שלא ייגמר, שלא ייעצר הזמן הארור, שתתני לנו עוד ועוד ממך, עוד ביחד, עוד בטוב, עוד רגעי צחוק שלנו, עלינו, על העולם, על החיים. החיים האלה, שהיו נראים דרך המבט שלך כה בהירים וכחולים, כמו ים כחול ואינסופי
… אנחנו מתגעגעים לחיוך הענק והיפה שלך, לביחד שלנו ולרגעים שלא יחזרו. לחברות שהפגישה שתי משפחות כך באמצע החיים… ונראה לי שבגדול זה ייראה ככה, אלי יקבל באי רצון ובהסכמה את תפקיד המבוגר האחראי בחבורה, אני יודעת שזה מה שהיית רוצה וגם אין באמת מישהו אחר. יער ימשיך להיות יער, רק בלעדיך, וזה אחר ולא נתפס, צחוק ילדים ברקע מהול בעצב… ואני, אני אשב שם ואחכה שתצחקי מכל המאורע הלא מאורגן הזה שארגנו… מתגעגעים אליך כל כך. המון. ״עוד מעט נפליג מפה, לאיזשהו מקום. כי באיזשהו מקום, בים העצב הדפוק, יש רפסודה, היא נסחפת, היא תשוב, כן, באיזשהו מקום בעולמנו ההפוך, יש סיכוי למי שמנסה בכוחותיו האחרונים לשוט.״

גלי חברה של עדי

כתבה עדי חברה מכפר החורש

עדידה אהובה, כמה שאת חסרה לי. בהלוויה שלך ובשבעה הקשבתי לנוף ילדותך, לאנשים ולסביבה בה גדלת ולשם חזרת. זה השלים לי את החלק הגדול בפאזל שלך, הפסיפס המיוחד שלך. הכרנו לפני חמש וחצי שנים. יום אחד הפנים היפיפיות שלך התפרסמו בעיתון, אוחזת את בועז המתוק עם חיוך מושלם ששמור לילדות הכי יפות בגן, ונכתב שאת גרה אצלנו, בכפר החורש. הגעתי אלייך אחרי הלידה, לשיעורי הפילאטיס המעולים והתאהבנו מייד
כל כך מתגעגעת לשיחות איתך, מלאות ההומור, השנינות והרכילות לצד החוכמה והעומק. כתבתי לאימא שלך שהייתה לי זכות כה גדולה להכיר אותך, את התבונה שלך, את כוחות החיים ותעצומות הנפש. קישטת לנו את הקיבוץ לתקופה בלתי נשכחת. השתלבת פה בטבעיות וכבשת לבבות בקסם שלך. הפכת משמעותית ברגע ושידרגת פה את חיי התרבות עם היוזמות שלך. הסטנדרטים שלך ובעיקר הריקודים היפים שיצרת בחגים. כשאני חושבת עלייך אני רואה אותך רוקדת בקלילות של נסיכת פיות
פורים תמיד היה החג שלך, נהנית לחפש את הבנים בהומור ולהתחפש בעצמך, עפת על זה. למסיבת פורים האחרונה הגעתי עם מחנק בגרון, רציתי אותך שם, מהממת ושמחה, ואת יער רוקד סביבך ועושה הכול כדי לשמח אותך. הדמעות התערבבו בשמחה מתוך הזיכרונות המצחיקים שעלו. השיעור שהעברת למי שאהבת היה ברור, את החיים צריך לחיות ולמצות, אין מקום לקורבנות. יצרת סביבך חבורה של נשים שחוברו סביב האהבה הגדולה אלייך
היינו איתך בשנים המורכבות בהן נלחמת על הבריאות שלך. ראיתי את הכוחות שלך מתעלים שוב ושוב ונמתחים אל הבלתי אפשרי, מתוך יצר החיים שלך והאהבה שלא ניתן לתאר במילים כלפי האהובים שלך – יער והבנים. זכית לאהוב בעוצמות שמספרים עליהן בסרטים הוליוודיים וברומנים על-זמניים. אהבה כזו ששייכת לחולמים. נתת לנו להיות איתך בימים הקשים ולהיכנס לך למשפחה וללב, והחוויות איתך נצורות בליבי לנצח. לצד ההתמודדות והכאב לא הפסקת לגדול ולהתפתח, לאתגר ולהרחיב את ההתבוננות שלך על החיים. היית ונשארת השראה. כי המפגש איתך היה כזה שמלמד על החיים במהותם. הנוכחות שלך, האצילית והמרשימה, בטבעיות, ללא מאמץ וללא מילים מיותרות, חסרה פה כל כך. אני כל כך כועסת שזה נגמר לנו ככה מהר וכל כך עצובה ועם זאת מוקירה כל דקה איתך. הבנים היפים שלך מתכננים לעבור לבית אלפא, לבית שרצית ותכננת. אני מודה שזו תהיה פרידה קשה בשבילנו. אנחנו אוהבים שהם פה קרוב קרוב ויום יום. אבל טוב לי לדעת שהם יהיו קרובים למשפחה הנפלאה שלך ולמקום בו גדלת, יתהלכו בשבילים בהם דרכת יחפה כל השנים, ולאנשים שגדלת איתם ולצידם. אבל תתכוננו, הם מגיעים עם חבורה שאוהבת אותם חזק בלב ולתמיד
אוהבת אותך עדידה, מתקשה להיפרד ממך

שלך, עדי חברה מכפר החורש

כתבה עדנה דרור

לעדי ילדה שלי. כל כך הרבה רגעים, זיכרונות וחוויות עברנו, וממש לא קל לכתוב לך בקצרה. מזל היה לי שבגיל 8 בחרת בי לטפל בך, בחדרי הטיפול השונים גדלת לי משנה לשנה, וכך גם גדל וצמח לו בעומק לבנו הקשר המיוחד בינינו
על מה לא דיברנו? את עִם סקרנותך הרבה, שאלת אותי שאלות רבות שהיו לך כבר מגיל קטן מאד. כל כך הרבה עליות וירידות עברנו בהקשר לטיפולים ומצב הרוח שלך, כמה התרגשויות חווינו בהקשר לנערות שלך, כמה ציפיות ותפילות לריאות החדשות שלך, ואז נפרדנו למעט זמן ומרחק ואת, מצידך, ניצלת עד הסוף את החיים החדשים שנתנו לך אותן ריאות חדשות וגדלת להיות אישה ליער ואימא לבועז ואוריה
ילדה שלי, גדלת להיות אישה לתפארת ואפילו אמיצה עוד יותר, מלאה באור ושימחה, עם חיוך שחודר ללב ועיניים קסומות שנותנות כוח ותיקווה לכל מי שהתבונן בהן. וכל זה, למרות הקושי המתמשך בשנים האחרונות. ושוב פעם לאחרונה, נפגשנו עוד פעם במקומות שונים לטיפולים קצת מסוג אחר בניסיון לתת לך קצת הקלה, שלווה ואת כל הפינוק שאפשר. דידוש שלי, תודה שבחרת בי ושהייתי קרובה ללבך כל השנים הללו, ועל שהענקת לי טעמים וצבעים מיוחדים לחיים. ועכשיו, כשאת סוף סוף כרוח חופשייה, נושמת בקלות, חופשייה מכאב ומצער וחזקה יותר מתמיד, תמשיכי לדאוג לאהובים שלך ממקום מושבך החדש. עוד ניפגש ילדה שלי
אני מתגעגעת ואוהבת אותך

עדנה דרור

כתב יובל איתן

ביום שישי בצהריים אימא שלי אמרה לי שעדי נפטרה. מייד לאחר מכן, איני יודע להסביר מדוע ולמה, נזכרתי במסיבת הסיום של כיתה ו’. זה היה ברחבה שבין חדר האוכל למה שפעם הייתה מרכולית, ביום שישי, לאחר ארוחת הערב. קישטו מלמעלה בנורות צבעוניות והושמעה מוזיקה (לא זוכר איזו). לבשתי את הבגד הכי חגיגי שלי: חולצה לבנה מכופתרת עם נקודות קטנות בצבעים כחול, צהוב ואדום. עדי לבשה שמלה שחורה חלקה, ענדה שרשרת זהב דקה, והייתה כל כך יפה. כל הערב הסתכלתי עליה מהצד, רוקדת ורוקדת. בשלב מסוים הזמינה אותי לרקוד, יותר נכון – דרשה ממני. נעניתי. ואז, אולי זה נמשך לא יותר משתי דקות, רקדנו והסתכלנו זה בזה והייתי כל כך מאושר, והרגשתי שגם היא
בכיתה ז’ התחלנו את המוסד ונפרדו דרכינו, איני זוכר למה, אבל חושב שזה היה הדדי, ובדיעבד, מסיבת הסיום של כיתה ו’ הייתה מבחינתי תמיד גם סמל לסיום הקשר
עברו יותר מעשרים שנה כשקיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. זאת הייתה עדי שסיפרה שהיא מתחתנת, אך הפעם לא דרשה, אלא בקשה שאבוא. משהו בקול שלה רקד והזכיר לי את אותה מסיבה. בחתונה פגשתי אותה פעם אחרונה, ורציתי להגיד לה שמהצד (הפעם לא הוזמנתי לרקוד…), פרט לשינוי צבע השמלה, ראיתי את אותה ילדה רוקדת ומאושרת.

יובל איתן בנם של כרמי וצלי