נולדה בסלונים, פולין
ב – 7.1.1909
נפטרה ב – 17.3.1991
היתה נשואה לפנחס
אם לדליה (זלצר),
עמירה (דהאן) ואלישע
אבי המשפחה היה מורה עברי ב”חדר” שקיבץ את תלמידיו מבתיהם. בגיל 4 החלה זהבה ללמוד תורה מפי אביה וידעה את השפה מגיל צעיר. ספרי הלימוד היו ביידיש והאב-המורה היה מתרגם לעברית, בעיקר את ספרי התורה. לאב היה עוזר שלימד את הילדים כתיבה תמה.
קן השומר-הצעיר בעיר משך אליו את הנוער המובחר, הפעילות היתה רבה – וזהבה היתה שותפה ליצירת עיתון-קיר, וכן בארגון טיולים ובהדרכה. בוועידה השביעית של השוה”צ קיבלה אישור לעלות לארץ, ועשתה זאת ב1931-, בלי שעברה הכשרה.
התחנה הראשונה בארץ היתה קיבוץ כרכור (עין-שמר), שחגג אז 5 שנים להיווסדו. לאחר מכן עברו לפתח-תקווה וייסדו שם את קיבוץ “הסולל”. חלק מחברי הקבוצה השלימו את עין-החורש וחלק – בהם זהבה – השלימו את בית-אלפא.
עוד בפתח-תקווה למדה חקלאות במשק-הפועלות הסמוך וקשרה קשרי ידידות עם משפחות התימנים שבסביבה. בערב נהגה לבוא למועדון בשכונה וקיימה פעילות תרבותית עם הילדים: שרה, רקדה וסיפרה להם סיפורים. את פרנסתם הוציאו החלוצים בעבודה בפרדסים, ונאלצו לנהל מאבק על שכר הוגן עם המעבידים, מול הפועלים הערבים שהתחרו בהם. כמו-כן עבדו בסלילת הכביש מפ”ת למגדיאל, כאשר הבחורות מכינות את החצץ. בפ”ת חיו כ4- שנים.
בב”א עבדה במשך שנים בגן-הירק, אח”כ יצאה לביה”ס לפעילי ההסתדרות ולמדה שם הדרכה. זהבה הדריכה קבוצת נוער עולה מרומניה, שהקימה לימים את קיבוץ ברקאי. אחר-כך הדריכה קבוצת בנות, שהצטרפו לקיבוץ גלאון.
בהמשך, החלה זהבה לעבוד בחינוך המיוחד. למדה אצל ד”ר נגלר והיתה מראשונות המ”מיות (מורות מיוחדות) בקבה”א.
תפקידים שמילאה זהבה בקיבוץ: במערכת העיתון (מספר פעמים); ועדת תרבות; שיעורי-עזר לאולפניסטים. בעצמה השתתפה בחוגי לימוד אזוריים: לספרות, תנ”ך, סוציולוגיה ופסיכולוגיה חברתית.
במלחמת ששת הימים נהרג בנה אלישע, טייס בחיל-האוויר, כאשר המריא במטוסו-הקל מקיבוץ ניר-עוז, בו התארח אצל עמירה, והמטוס התרסק מייד עם ההמראה.
בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות, היתה זהבה שותפה לפעילות פוליטית וחברתית שקיימו מספר חברי ב”א בבית-שאן, שחיו בה עולים חדשים. לאט-לאט התקבצו סביבה כמה נשים וזהבה החלה ללמד אותם לכתוב וכן הפעילה והעסיקה את הילדים. הנשים פנו בבקשה ללמוד כיצד אופים עוגיות לשבת. לא פשוט היה בתקופת ה”צנע” לגייס מצרכים, אך זהבה מגייסת “סיר-פלא”, מביאה מתכון – ויש תוצאות. היא מגייסת אצל אמה תלמי מכונת-תפירה ומלמדת את הנשים לתקן בגדים. בהמשך החלה לאסוף בגדים משומשים ולא נחוצים, מיינה אותם וחילקה לנזקקים.
זהבה סיכמה את פעילותה: “הסוכנות טעתה בכך שריכזה בבית-שאן רק מקרי הסעד, בלי כל הנהגה מובילה. כאשר ראיתי כעבור שנים נשים צעירות בבית-שאן לבושות יפה, מטופחות, מסיעות עגלות עם ילדים נחמדים, חשבתי לעצמי – הדור החדש יהיה אחר”.
