נולד ב- 23.11.19

נפטר ב – 6.3.2003

היה נשוי למרים אשל

אב ליעקב, הדר וכרמל

כתב הלל
נפרדים אנו היום מחברנו היקר לייבלה. שמו המקורי הינ אריה קרייניס, ולימים קרני. אולם עבורנו היה ויישאר לייבלה, שם החיבה וההוקרה שכה תאם את דמותו ואת אהבת כל אליו.
לייבלה נולד ב – 1923 בעיירה היהודית התעשייתית סמרגון שבפולין. ב – 1936 עלה עם הוריו ארצה, שם חברו למשפחתם בחדרה. שם התוודע לענף הפרדסנות ולעצים בכלל. בחדרה הצטרף לתנועת “השומר-הצעיר” ואך הדריך בה. ב – 1942 גוייס עם ראשוני “השומר-הצעיר” לפלמ”ח, וב1945 הגיע לבית-אלפא עם חבריו החדרתיים: שייקה, קלמן ובנצי – שהשלימו את השלמת “השדה” מתל-אביב. אותם ארבעת חדרתיים הוסיפו גוון ייחודי ל”השלמה”. אנשי עמל ועבודת כפיים, כל אחד במקצועו שלו, אותו ירש ממשפחתו ומביתו. הם הפיחו ניחוח מיוחד בהשלמה ה”אינטלקטואלית”. ייחודו של לייבלה היה בהקמת קבוצת האריזה המקומית, אותה הדריך מקצועית, והנהיג ביד רמה.
ב – 1946 קשר לייבלה את חייו עם בת קיבוצו מרים אשל, הקים את משפחתו היפה והענפה, והיכה שורשים, תרתי משמע, באדמת בית-אלפא, בשדותיה, מטעיהובמורדות הגלבוע. את שורשי המשפחה השכיל לייבלה לשלב עם אלפי שתילי העצים והגפנים אותם נטע, גידל, טיפח וקטף את פריים. לייבלה , בצעדו הרחב, המדוד, הנמרץ וההחלטי, ידע לשלב בצורה מושלמת ידע מקצועי עם תבונת כפיים, עבודה מעשית עם פעילות ציבורית וחברתית. לייבלה אוהב האדם והאדמה, האוהב משפחה ובית. תמיד עם המזמרה בחגורתו. על העץ ומתחתיו, על הגה הטרקטור או המכונית. לייבלה הרוכב על אופניו בשבילי הקיבוץ, ומסייע לכל בטיפוח גינה ופרח.
עמו חלקנו חיי חיילים וצבא מהפלמ”ח וה”הגנה” דרך קרבות מלחמת העצמאות, בהם אף נפצע, “מבצע סיני” בו הרחקנו יחד עד קצווי ארץ. ובשנים הארוכות של שרות ביחד במילואים. לייבלה שאין כמוהו דוגמא לפלמ”חניק בכובע גרב וליישראלי בכובע “הטמבל” סמל המדינה.
ראינו אותך, לייבלה בימיך האחרונים. ימי כאב וסבל לך, למרים למשפחתך הקרובה, ולכל הסובבים אותך. ראינו את האדם הטוב והמיטיב, הנוח לבריות, השומר על צלם, המכובד ומכבד את זולתו.
דמותך תחסר לכולנו – לקיבוץ, לשכונה, על המדרכות ובלב חבריך הרבים.
כולנו בצער עם מרים, איילין ויענקלה, רותי והדר, כרמל ומומו – וכל בני המשפחה.
שלום לעפרך. נוח באדמת בית אלפא, שכה אהבת והיא כה יפה החזירה לך אהבתה!
הלל נוימן

i
כתב נתן שחם
לייבלה
בתקופה האחרונה היינו צועדים יחד. משבוע לשבוע תש כוחן. ראיתי שהוא סובל כאבים קשים, ראיתי, לא שמעתי, כי הוא מימיו לא התאונן. כאבים הם ענין פרטי. אין טעם לצער בהם את האחרים.הצעתי שנקצר את מסלול הצעדה, אבל הוא לא ויתר על המסלול הארוך. היה אומר שאסור לוותר לעצמנו. תמיד אפשר להתאמץ עוד קצת. בפעם האחרונה שהלכנו בגשם קיצרנו את המסלול, אבל בשעת פרידה עמדנו עוד רגעים אחדים בגשם. הוא אמר: ” שמת לב שאנחנו הולכים יחד כבר שישים ואחת שנים?” ודאי שמתי לב. בפלמ”ח הוא היה הנער העובד, שממנו למדו הגימנזיסטים שבנו איך לעבוד בתנועות חסכוניות, ולהפיק עבודה רבה יותר וטובה יותר. ודאי שמתי לב. הוא היה אדם שמכניס את כתפו מתחת לצד הכבד של הקורה שיש לשאתה בשניים.
נפרדנו בלחיצת יד. כוחו לא היה עמו, אבל לחיצת היד שלו הייתה איתנה כתמיד. כי לא את כוחו הכניס בלחיצת היד הזאת, אלא את אופיו. אופיו של אדם חזק, שהחברות היא ערך עליון בעיניו. אופיו של אדם שפיו וליבו שווים, שנאמנותו לעקרונותיו ולערכיו שלמה ומוחלטת. אמרתי ערכיו. כי המילים הללו, שבפי אחרים כמדומה אבד זוהרן, מפיו יצאו שלמות ובהירות כבימים שיצאנו בתום להשלים את קיבוץ בית-אלפא, בהנחה שאנו יוצאים לחיות במקום, שבו נוכל להשים את ערכינו , ולחיות על פי עקרונותנו. הוא עד עצם היום האלה דיבר על ערכים. הוא לא חיפש דרך עקיפה לומר שהאדם הוא יצור חברתי, וכי מתחייב מזה , שיהיה הגון, ישר, אחראי, חרוץ, מסור לעבודתו, ידיד נאמן לידידיו ונאמן לעקרונותיו. בנדיר פגשתי אדם המחזיק בעקרונות מחמירים, ואף על פי כן הוא אדם נעים הליכות ונוח לבריות, התובע מעצמו יותר מאשר מן האחרים.
בשנים האחרונות היינו נוהגים לאכול ארוחת בוקר ביחד. בשבע וחצי בדיוק, כשישב לאכול, מדי רגע ניגשו חבר או חברה לבקש עזרה בגינון. היו שבאו יום אחרי יום, את כולם קיבל במאור פנים. מעולם לא שמעתיו אומר: אני אוכל עכשיו, אהיה עסוק אחר-כך. לכולם הבטיח שמיד אחרי שיגמור לאכול ייגש לגינה שלהם.
בליל שבת קבע מנהג, חברי ההשלמה, שאין להם אורחים, אוכלים ליד “שולחן ההשלמה” הוא הקפיד לבוא ראשון ולתפוס את השולחן. כינו אותו משום כך “ראש השולחן”. היתה זו הלצה ידידותית. אבל אני ברצינות אומר שתמיד אהיה מוכן לשבת אל השולחן, שאדם כלייבלה הוא בו “ראש השולחן”.
היה שלום אח ורע.
נתן שחם

מילות תודה
קצרו המילים מלהכיל את התודה האמיתית אותה אנו חשים כלפי הקיבוץ ומוסדותיו, על הליווי, התמיכה והסיוע, שהעניקו לאבינו ולנו. תודה מיוחדת לצוות הרפואי בקיבוץ, אשר העמיד עצמו לרשות הורינו סביב השעון, נכון לכל קריאה ברגישות נוגעת ללב. תמיד ידעתם להקשיב, ליעץ ולטפל בכל נושא שעלה.
בזכותכם התאפשר לאימא להמשיך ולסעוד את אבא בחדרם, ובסביבה האהובה על שניהם.
לאנשי ההשלמה והחברים הקרובים של הורינו – אתם החבורה שעיצבה ביחד עם הורינו את תבנית חייהם, שכה אהבו והעריכו. אתם המשענת שנתנה להורינו ולנו את הכוחות להמשיך ולהילחם לאורך כל השנה המפרכת.
תמיד ידעו הורינו שאתם צועדים לצידם שכם בשכם, גם בימים של הסתגרות ודיכדוך. אתם הזן הנדיר שנותן לנו נחמה, ובעצם רצינו גם מעט לנחם אתכם.
משפחת קרני