נולדה בסמיאטיץ’ , פולין
ב – 30.12.1910
נפטרה ב – 5.8.1980
היתה נשואה ליצחק
אם ליהודה

בת למשפחה מסורתית, שעיסוקה חקלאות. מרבית המשפחה עלתה לארץ ורובם בנו ביתם בתל-אביב וסביבתה. איטה הגשימו חלומה: הצטרפה לקבוצת פלנטי ב’גבעת האהבה’ ברחובות, אחר-כך ברמת-יוחנן, ובהמשך עברה עם קבוצת פלנטי לבית-אלפא.
ברחובות היתה מנהלת החשבונות של הקבוצה, ברמת-יוחנן החלה לטפל בילדים, בתחילה בגיל הרך ואחר-כך בגדולים יותר, בגיל בית-ספר. איטה היתה בוגרת סמינר הקיבוצים מהמחזורים הראשונים. משנת 1946 החלה לעבוד בבית-הספר בקיבוץ, היתה מעורה בחיי חברת-הילדים ויישמה את ה”אני מאמין” של הסמינר בעבודתה החינוכית. בשנים 1970-1966 עבדה כמורה בבית-שאן ובשנים 1978-1970 היתה מורה טיפולית בבית-שאן. ב1978- פרשה מעבודתה בתחום החינוך והספיקה לעבוד עוד כשנתיים בארכיון הקיבוץ. בארכיון שמה לה מטרה – לרכז חומר ביוגרפי על חברי השכבה המתבגרת. הלכה מחבר לחבר ורשמה מפיו את תולדות חייו, למען יישמרו לדורות הבאים.
יהודה, הבן: “אמי היתה צדקת גמורה – כך הכרתיה וכך אזכרנה. צנועה היתה בבקשתה מן החיים. אמא אהבה את הקיבוץ והיתה גאה בו. כל ימיה רצתה לתת מעצמה לחברה שבה חיה ובה האמינה. רבים היו רגעי ההתעלות וההנאה, אך גם רגעי עצב וצער היו מנת חלקה.”
גלעד חבצלת, תלמיד: “אחרי שסיימה ללמד ולחנך את הקבוצה שלנו, עברה ללמד בבית-שאן. ייתכן שחוסר הרישמיות שבחינוך הקיבוצי היה בעוכריה של המורה, שאינה מוותרת ולוקחת הכל ללב. העימות בין מורה כזאת לילדי קיבוץ שלוחי-רסן, יצרה קונפליקט בלתי-נמנע, ומכאן הרגשת הכשלון וההאשמה עצמית. בבית-שאן, המציאות אחרת – המורה איננה חברה, שמותר לעשות במחיצתה הכל. למורה יש סמכות ויש כלפיה יראת כבוד”.
חגית פלד: “המילים ‘בית-ספר’ ו’חברת-הילדים הצעירה’ נישאו בפיך במעין קדושה. כל-כך הרבה נשמה, מרץ ומחשבה השקעת בעבודתך החינוכית! זכורה לי התרגשותך הרבה בכל אירוע – היתה לך יכולת להמחיש לנו ולהדביק גם בנו, את הרגשת חגיגיותו וייחודו של מעמד. אני זוכרת את המתח וההתרוצצות הנרגשת לקראת כל תערוכה, ועשית איתנו תערוכות רבות ויפות. הרבה שירי מולדת ועבודה שרת איתנו בקול רועד ובהתרוממות-רוח, מתוך רצון להנחיל לנו קשר ואהבה לארץ, לאדמה ולעבודה”.
זהבה רשף: “איטה היתה חלוצה במובן הטוב של המילה, היא היתה איש עבודה, ויחס מיוחד היה לה לעמל-כפיים. את יחסה לעבודה הנחילה לחניכיה ע”י דוגמא אישית. מסירותה לעבודה היתה ללא גבול ואחריותה היתה לשם דבר. איטה היתה חדורה תרבות יהודית עמוקה. ידיעתה את השפה היתה שורשית ולכן היתה לשונה עשירה בדימויים, ניבים ומטבעות-לשון, ושזורה באמרי חז”ל.”
זהבה שילוני: “בשביל איטה היתה בית-שאן מקום שבו יכלה למצות את מלאי המרץ שביקרבה, אפשר להגיד שבנוסף להיותה מורה, היתה גם עובדת סוציאלית. היתה אוספת בבית מחברים בגדים למען הנצרכים ואת ארוחת הבוקר שלה חילקה בין ילדים רעבים”.
עם פרישתה מהעובדה קיבלה תעודת הוקרה. שר החינוך זבולון המר כתב: “עם פרישתך מעבודתך במערכת החינוך, הנני מביע בזה את הערכתי והוקרתי לך על תרומתך רבת-השנים ורבת-הערך לחינוך בישראל. מסירותך ונאמנותך לתפקיד ישמשו מופת לדור הממשיכים בשדה החינוך וההוראה”.