נולד ב – 24.1.1944
נספה בהתרסקות מטוסו
לאחר מלחמת ששת הימים,
ליד קיבוץ ניר-עוז
ב – 13.6.1967
בן לזהבה ופנחס
אח לדליה זלצר ולאמירה דהאן

אלישע התחנך במוסד החינוכי “גלבוע”, בקבוצת “שחר”. היטיב ללמוד, בעיקר מקצועות ריאליסטים; היה ספורטאי רב-גוני (בעיקר הצטיין בכדורסל); אהב לטייל בגלבוע – ב”עמק הנעלם” ובשקדיות שדיידה. תחביב נוסף – צייד עופות-מים בבריכות.
חדרו היה מרכז חברתי לצעירים: שותים קפה, מפצחים גרעינים, מעשנים סיגריה ומקטרת, מנהלים שיחות אל תוך הלילה, מאזינים לתקליטים, ואפילו רוקדים.
בכיתה י”ב קיבל זימון לטייס. התלבט רבות אם זהו אמנם רצונו, ולבסוף החליט להתנדב לטייס. עם סיום הקורס הוצב בטייסת קלה, בה נחשב לטייס מעולה. שימש קצין מבצעים ומדריך וזכה למעמד והערכה.
בשבוע הקרבות של מלחמת ששת הימים פעלה הטייסת בדרום הארץ ועסקה בסיורים, תצפיות, קישור וחיפוש נעדרים. שלושה ימים לאחר תום הקרבות, בעת טיסה מאל-עריש, הופיע עם מטוסו בקיבוץ ניר-עוז, בו התגוררה אז אחותו אמירה. נחת ליד הקיבוץ ובא לביקור אצל אמירה, שתה קפה והשיב לשאלות. לקראת ההמראה, התאספו רבים מחברי הקיבוץ וילדיו, לחזות בה. אלישע בדק את המסלול, הניע את המטוס, הגביר מהירות והמריא, כאשר ענני אבק כיסו את המטוס. זמן קצר לאחר ההמראה, צלל המטוס והתרסק בקרקע. סיבת ההתרסקות לא נודעה.
כעבור שנה הציב האמן יגאל זמר אנדרטה לזכרו של אלישע, סמוך לבריכת השחייה של הקיבוץ, לא רחוק ממקום ההתרסקות.

כתבה זהבה
ינואר 1944. החודש הקשה ביותר בחיי. שלושה שבועות לפני הולדת אלישע. באחד הערבים בשבתי ובקוראי ספר, הרגשתי איזה טשטוש בעין, וכשהתחלתי לשפשף את העיניים שמא אין זו אלא עייפות אחרי יום עבודה, הבחנתי שאני קוראת בעין אחת ובשניה אינני רואה. סגרתי את הספר. לא הרגשתי כאבים ונרדמתי. למחרת בבדיקת עיניים בעפולה קבע הרופא, שיש קרע ברשתית, העין בסכנה ויש חשש שאתעוור, אם לא ינתחו  מיד. : הדאגה היא העין ולא הילד, יהיה לך ילד אחר, עין – לא”
לאחר התיעצות עם כמה רופאים הוחלט לחכות ללידה ואחר כך לנתח את העין. שכבתי שלושה שבועות עד הלידה בלי לעשות שום תנועות מיותרות. היה זה חורף קשה, השנה הייתה ברוכה בגשמים, אבל גם בבוץ ובקור. תנורים עדיין לא היו, מדרכות וכבישים – גם הם לא.
בחדר האוכל נערכה אזכרה במלאת שנה למות איז’קו ז”ל. פנחס נפל למשכב בין שאר חולי השפעת, שפקדה את הקיבוץ, והוציאו אותו מהחדר שלא ידביק אותי.
בשעה אחת-עשרה בלילה הרגשתי כי שעת הלידה מתקרבת. עד שהורידו אותי באלונקה למטה ליד המוסד (משום שהאמבולנס לא יכול היה לעלות עד לחדרי) התחלפו כעשרים חברים בנשיאת האלונקה בגלל הבוץ והגשם החזק. באוטו משוריין, ובו גפירים לפנינו(כי אז הערבים היו מתנפלים מהמארב) הובילו אותי ללדת את אלישע. הלידה עברה בשלום, העין לא נפגעה. חמישה ימים שהיתי עם אלישע בעפולה. ביום השישי נסענו באמבולנס לירושלים להר הצופים לניתוח העין. שכבתי ועיני קשורות. שקעתי בעולם הדממה, ורק הבדיחות של חברתי קלרה ז”ל, שנסעה אתי לטפל בי. הידיעות מן העיתון, שקראה לפני, המכתבים מן הבית, שסיפרו על אלישע הקטן ועל המשפחה היו הקשר היחיד שלי עם העולם. אלישע זללן גדול, סיפרו במכתבים, לא מסתפק בבקבוק. פנחס היה אז חצרן ומכונאי ועסוק מאוד, אבל להאכיל את הבן בערב, זה היה תפקידו.
הביקורים הרצופים של בני המשפחה, של פנחס ובנותי ושל כל מי שהזדמן לתל-אביב, נתנו לי את הכוח הנפשי שכל כך הייתי זקוקה לו.
הניתוח הצליח. הראיה לא אבדה לי. היה זה אושר רב: גם ללדת בן בריא וגם להישאר עם עין רואה.

חזרתי כעבור שלושה חודשים באפריל, ביום חם, שטוף שמש ומלא אור, אבל אור עיני עדיין לא חזר אלי לגמרי, ועולמי היה חשוך בגלל המשקפיים המיוחדים שהרכבתי. אלישע היה בן שלושה חודשים. מלכה פ. המטפלת שלו אמרה לי ,נראה אם תכירי אותו. הוא כל כך יפה ודומה לדליה ועמירה” וכך נעמדנו ליד מיטתו המקושטת ומלאת הפרחים לכבוד, ולאושרי לא היה קץ.
עברו שנים גדלת בני, ממש לעיני, כי בבית הספר נמניתי עם חבר העובדים. למדת טוב, אהבת את הגלבוע שלנו, בהדרכתך למדתי להכיר את פרחי העונה, ואת הציפורים שקננו אז בבית-אלפא.
לא היית בין המתבלטים במיוחד. צנוע, מאופק, אבל ידך בכל. כל מבצע, כל תרמיל קשה בטיולים – משום דבר לא השתמטת. כשהלכת למוסד גדל במקצת המרחק בינך ובין החדר המשפחתי. גם ימי המוסד עברו עליך בלי קושי. ידעת לקבל הכל. בפגישות המורים אמרו לנו שאין מה לדאוג הוא לומד טוב.
כך הגיע מוד ההתייצבות לצבא. פתאום הגיעו לתא הדואר שלנו מכתבים על שמך עם המעטפות היפות “כל בחור וטוב לטיס” לא שאלנו שאלות, עד שיום בהיר אחד הודעת לנו “החלטתי להתגייס לטיס” לא הקשינו. לא הייתי מעלה על הדעת, ‘אתה דווקא, הצנוע וחסר האמביציות המיוחדות (כך נראה לי) תבחר בחיל זה.
בשיחת הקיבוץ בדבר אישור התגייסותך, הרמנו יד, אני ואביך, יחד עם כל המצביעים בעד.
לא אשכח את המסיבה המפוארת באחד הבסיסים, כשגמרת את הקורס. דברי הרמטכ”ל להורים:
“עליכם להיות גאים בבנים שלכם, שמרו עליהם. הם עולים ביוקר רב. שמרו אותם מאצבע פצועה, מכל נסיעה על אופניים, מכל מאמץ יתר. כשהם באים הביתה לנוח, תנו להם לנוח, כי המאמץ הנפשי שלהם גבוה” אבל כשהיית בא הביתה ליומיים, ורציתי לראותך, היית אי-שם בשדה, או נסעת בשבת עם הדייגים לחפש בורים, וכל שאר הזמן בילית במקום האהוב ביותר עליך, במגרש הספורט עם הכדור-סל.
גם בצבא היית בנבחרת של כדורעף וכדורסל של הטייסים. נשארו רק התעודות המציינות אותך במקום ראשון. כך מעידות התעודות של “תחרויות נערים” במוסד מטעם “הפועל” ושתי מדליות של מקום ראשון בכדורסל בקבוצת בית-אלפא. כשם שריחפת בבטחה למעלה, כך היית איתן בשתי רגליך על הקרקע.
זוכרת אני את הפורים האחרון, הגעת מאוחר והצעתי לך להתחפש: “תרגיש יותר טוב” נתתי לך מטפחת אדומה, קשרת אותה על הצוואר, כובע עבודה של אבא הוטל על הראש באופן שובבי, איזו עניבה.
– עמדת מול הראי ושאלת: נו אמא איך אני?
– כמו טיפוס מהעולם התחתון.- צחקתי.
– אם כן בסדר. כל השנה אני בעולם העליון. בפורים אהיה בעולם התחתון.
התקרבו ימי יוני 1967, במכתבך האחרון מ – 29.5.67 אתה כותב:
“אני כותב לכם כמה מילים כדי שתדעו ולא תדאגו. אצלי הכל בסדר… יש עבודה מעל לראש. אני כמעט ולא ישנתי בשבועיים האחרונים. רוב הלילות אני לא ישן, ותופש בבוקר כמה שעות שינה. כולנו מוכנים ומחכים… לא יודעים מה יהיה מחר ועוסקים בניחושים. על כל פנים אין מה לדאוג. אנחנו מוכנים לכל דבר.המוראל גבוה, ומחכים שרק יהיה כבר משהו. הציפיה הזאת מורטת  את העצבים. קשה לדעת מה יהיה. אבל צה”ל חזק היום לאין שיעור מצבא מצריים, ומכל צבא אחר במזרח התיכון. גם מכל צבאות ערב ביחד, ועל כן אין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר. תכתבו מה בבית. ודאי רבים במילואים. אני לגמרי מנותק, ולא יודע הרבה מהנעשה בחוץ”.
מבקש שאכין לו את בגדיו. “אולי אקפוץ באיזה יום. אל תחכו לי. אם אבוא זאת תהיה הפתעה”
והוא בא אחרי שלושת הימים הראשונים של הקרבות. בא לשעתיים. היה סרט. ישבנו בהאפלה. למרות ההאפלה היה סרט. יצאנו מהסרט עם דליה וחיים.  עם כל חיל שהופיע בימי הקרבות, היתה התרגשות כללית. וביום השישי של הקרבות אחרי שירושלים השלמה, הגדה והרמה כבר היו בידינו – בכל זאת ישבנו בהאפלה. ישבנו במרפסת אני ופנחס, איטה ומרים והנה אלישע הופיע.
– מה אתם יושבים בחושך? המלחמה נגמרה. השמים טהורים. איזה מרחבים! אפשר לטוס ולטוס. אבל העבודה עוד לא נשלמה. אני עובד הרבה. כבר לא יכולתי לעמוד בתפקיד של קצין מבצעים והתחלפנו בין הקצינים כדי להשתתף בכל.
אחרי זה הגיעו כמה גלויות “ישנות” מאל-עריש. הוא ביקר לפני הגלויות. את הגלויה האחרונה והדרכון לנסיעה לחו”ל קיבלנו בערב חג הביכורים. לא ידענו שאלישע כבר לא היה. בדרך מאל-עריש ירד לניר-עוז ליום ההולדת של הנכדה שלי גליה, בתה של עמירה, ואולי חשב שגם אנחנו שם. היתה לנו תכנית כזאת, אבל לא רצינו להפסיד את ביקורו. שמא יופיע.
בשבע בבוקר, בחג הביכורים נפתחה הדלת, בלי לדפוק. היינו עדיין במיטות. נכנס אברמק עם שני קצינים. התיישבו ושתקו.
– מה אתם עושים פה? – פרצתי בצעקה.
הם ניענעו בראשיהם, ואנו הבנו הכל.
מלחמת ששת הימים נסתיימה. פחדנו וחששנו עם כולם. אבל אחרי ששת הימים חשבנו, שבשבילנו המלחמה כבר נגמרה, אלישע חי, לחם, גאה על צה”ל, על חיל האוויר, ראה הכל בעיניו – שבויים, הרוגים. קצינים נכנעים.
“המדבר מלא גוויות. איזה אדמות נהדרות בלתי מעובדות. במקום לתת תעסוקה לפליטים, הושיבו אותם בתנאים, שעד היום לא רואים זאת בעיניים, אי אפשר לשער. וכך היה סופם בעטיים של שליטיהם”
מלים אלה מתוך דבריו בביקורו האחרון בבית.
שלום לעפרך בני. אימא

כתבה עמירה
אלישע אחי
במשך כל תקופת המתיחות והקרבות, היה אלישע היחיד שלא דאגתי לו. אי אפשר היה לדאוג לו. אפילו לא עלה על דעתי שהוא יכול להיפגע. תמיד שוקט, בטוחוגאה בעבודתו, נראה כל כך בלתי פגיע ומחוסן.
לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים הופיע כאן עם מטוסו, אותת לנו לשלום כהרגלו תמיד, החזרנו לו שלום והוא נסע לדרכו. ידעתי, שאלישע אינו מאלה שיושבים בבסיס. ידעתי, שעל טיסת הפייפרים מוטלות משימות מסוכנות, ובכל זאת הוספתי לא לדאוג לו. כמה ימים לאחר שוך הקרבות, כשהיה בדרכו מאל-עריש לבסיסו, החליט לעבור דרכנו. מתי גמלה בליבו ההחלטה לנחות, איני יודעת. לא דיברנו על זה. כפי הנראה, היתה זו החלטה של רגע. תחילה עבר כרגיל בסיבוב מעל חדרנו, ולאחר שניפנפנו לו לשלום נעלם פתאום והיה שקט. חברים אמרו שהוא נחת. לא יכולתי להאמין, אלישע אף פעם לא ירד אצלנו. לא יתכן, שבעצם ימים אלה יסטה מדרכו וינחת אצלנו. בכל זאת הלכנו להכין קפה, לא עברו עשר דקות ודמותו הבטוחה והיציבה נגלתה לעינינו. היה אתו עוד חיל. התנפלנו עליו כולנו בשמחה ובחיבוקים. מיד הגשנו להם קפה ומכל טוב שהיה, ולשאלות לא היה גבול. תמיד הסתתר חיוך שובב בקצה שפמו של אלישע, אך הפעם צחקו גם עיניו, וכל תשובותיו היו כאילו הוא נמצא בטיול להכרת הטבע.
לועג היה לחיל שהצטרף אליו, שפחד לנחות בשדה, וגם לי שהזהרתי אותו שיש מוקשים בשדות. “בצבא מסתכנים- ככה זה” – השיב לי, כאילו דיבר על פיקניק.

השמועה שאלישע הגיע באווירון עשתה לה כנפיים, ותוך מספר דקות התאסף סביבנו קהל גדול. אלישע אמר , שהוא ממהר מאוד, סיים את כוס הקפה, ויצאנו כולנו ללוות אותו. לא ידענו , שהפעם זו תהיה דרכו האחרונה. אותו זמן ממש הגיע אוטובוס ועמו כמה מחיילינו המגוייסים. הייתה עליצות גדולה. הנה הכל נגמר. קיבוצנו יצא בשלום וגם משפחתי, וככה הגענו אל האווירון. עומד היה בשדה קטן שקט ותמים, האווירון של אלישע. הילדים הקיפו אותו, התבוננו, התפלאו. אלישע הלך לאורך כמאה מטרים לבדוק את “מסלול” ההמראה שלו, אחר כך חזר. נפרדנו, והוא והטרמפיסט שלו עלו לאווירון, הסתדרו, נפנפו לשלום והמנוע הודלק, המטוס הסתובב, עלה על הדרך, ענני אבק כיסוהו מעינינו, אחר כך נראה כמהסס, איזו דרך יבחר, ולבסוף אסף תנופה ועלה לשמים. עשה חצי תפנית אלינו כעושה שלום, טס קצת הלאה, ולפתע הוא היה תלוי ועומד באמצע השמים. הייתי הראשונה שהבחנתי בדבר, ואני זוכרת שצעקתי מה קרה?! פתאום פנה חרטומו שמאלה בתפנית משונה, ואחר צלל למטה כאבן שירדה משמים, כשחרטומו ננעץ באדמה, וזנבו מזדקר אל על. פרצנו בריצה מטורפת. אמהות אספו את ילדיהן. מישהו טיפל גם בילדי. אחר כך כבר היה טלפון להזעיק רופא, ולהודיע לגיס. לא יכולנו להועיל יותר. הם נהרגו במקום. חברים עצרו אותי מלגשת למקום התרסקות האווירון. “אסור לך לראות אותו , עמירה” ואני רצתי לראות אותו, בכוחי להחזיר לו מה שאבד ממנו לנצח. הרופא הגעי מיד, ויכול היה רק לאשר את הנורא מכל. אחר כך הגיע ההליקופטר, ורעש מנועו המתרחק הרחיק את אלישע לנצח מעולם החיים, מהעולם שכה אהב, ושהחזיר לו כל כך הרבה אהבה.
רק דבר אחד איני מבינה עד היום – למה? מה פתאום ירדת כדי לומר לי שלום, הרי אני בסך הכל אחותך. לעולם לא תהיה לי תשובה ללמה הזה!
עמירה

שיחה שאבדה – יובל שורר
גדול וחזק מכולם ומיד בלט לעין. אך ראיתי אותו, התידדתי אתו. ממש אהבה במבט ראשון. היינו אז במוסד בכתה ז’. מדי ערב כשאלישע היה הולך לבקר את הוריו, היה מזמין אותי ללכת אתו. הזמהנ זו הייתה ביטוי לידידות גדולה. סוף סוף לא הייתי בן בית-אלפא, אלא רק אחד מניר-דוד. אלישע העניק לי הרגשת בית בקרב משפחתו. שיתף אותי בכל דבר, אם כיבוד, אם שיעורים ואם כל מיני בילויים בקיבוצו. כבר אז, עוד נער צעיר, היה מכניס אורחים מושלם. כל החוויות של שנותינו הראשונות במוסד היו לנו משותפות. קונדסים הגונים היינו אז, ואלישע היה בין המובילים ובין יושמי ה”רעיונות” הנועזים. הייתה לו עין חדה מאוד. בחצר המשק הכיר כל פינה, ידע היכן אפשר למצוא כל דבר מועיל לנו, והיה תמיד מוצא את המקומות הטובים למחנות.
אין לומר עליו שהיה מנהיג. בשנים ההן קראנו למנהיגינו “מלך”. לאלישע לא היו שאיפות להיות לנו למלך, ואמנם לא היה, תמיד שלם עם עצמו.קשה היה לפגוע בו, פשוט בלתי פגיע היה, שלוותו והשלמות הנפשית שבו עשו עלי רושם עמוק, ומשכו אותי אליו. מעולם לא היה זקוק לעזרה של מישהו, כמעט לא ראיתי אותו מתיאש ממשהו או מהסס היסוסים רציניים. תמיד ידע בדיוק מה הוא רוצה, ואיך להגשים את רצונותיו בלי להירתע מקשיים. בינינו הלך שמו לפניו כנער חכם. תלמיד מצוין היה. במיוחד הצטיין במקצועות הריאליסטיים. בהכנת שיעורים, בתשובות לשאלונים היה אלישע גומר ראשון, ועבודותיו תמיד טובות. היינו מתפעלים ממנו, מהירות וטיב לא תמיד הולכים יחד. היה לו כושר מיוחד בכל נושא ונושא לימודי לתפוס את העיקר, להשיג בקיצור ובדייקנות את התשובה הקולעת והנכונה. כשסיים שיעוריו היה מסייע לאחרים, ביקשת עזרה, תמיד נענית, מעולם לא סירב לאיש.
רושם רב עלינו כספורטאי. גם כאן הצטיין ונתן הרבה לקבוצה. בכיתות הגבוהות יותר, כשבמרכז חיינו הועמדו פעילויות שונות, כגון פעילות חברתית בועדות למיניהן או פעולות תנועה, פנה אלישע ועסק בעניינים שעיניינו אותו. בכיתה י”א החליטו החברה להפעיל אותו. הטילו על אלישע הדרכה בבית-שאן. הוא לא שמח להחלטה זו, ולא ברצון קיבל על עצמו את מרותה, אבל משקיבל עליו את העשייה, עשאה כהלכה. אמנם לא האריך זמן רב בהדרכה, אבל כל זמן שהדריך, מילא  בשלווה ובשלמות האופיינית לו את המוטל עליו. בפעם האחת והיחידה שנועץ בנו, כבר היינו בכיתה י”ב. כבר כולנו עברנו את המבחנים הפסיכוטכניים בצבא, ואליו הגיעו הזמות להצטרף לחיל האוויר. כל שבוע היה אלישע מקבל מכתב הזמנה כזה. אז התלבט אלישע מאוד והיה מתייעץ אתנו, אם רצוי שיתגייס לחיל האוויר. הוא היה מופתע שחיל האוויר פנה אליו. מעולם לא חשב אלישע להיות טייס. אנחנו יעצנו לו להתגייס לחיל זה. אפילו דירבנו אותו מאוד. אבל אלישע לא הייתה לו שום משיכה לטיס. חצי שנה התלבט, רק אחר כך, בצבא נתפס לענין הטיס.
בזמן היותנו בצבא הייתי נפגש אתו בעיקר בימי שישי על מגרש הכדורסל, כשהיינו מזדמנים יחד בבית בחופשת שבת. ברגעים המעטים לפני המשחק או בהפסקות שבין משחק למשחק. היינו מתייחדים באיזו פינה ומוסרים דין וחשבון זה לזה על מעשינו. הקשרים הטובים נמשכו בינינו. יחסינו התהדקו עוד יותר כאשר נשלחתי לקורס סיור אווירי. קרה לנו שעשינו יחד משימות מסוימות, ואלישע הטיס אותי בשתי טיסות. הייתה לנו אז הרגשה של שיכרון. שנינו,שלא מכבר היינו ילדים במוסד, פתאום טסים יחד בפייפר, אלישע מלפנים ואני מאחור, אני נותן לו הוראות, והואמיעץ לי. למן הרגע שהמראנו הייתה לנו הרגשה של שני מוסדניקים, שנפלה לידיהם הרפתקה עליזה. טיסה זו וההרגשות שליוו אותה הייתה שונה לגמרי מכל הטיסות שטסתי. כאילו שנינו שוב בבית ושוב מבצעים ביחד מעשה קונדסות. אלישע אז עזר לי הרבה. לאחר שסיימנו את המשימות, בדרכנו חזרה, הראה לי כמה להטוטים בפייפר – צלילות, טיסה נמוכה, טיסת ריסוס וכן תרגילים בנחיתה. אחת הטיסות הייתה טיסת לילה, ואלישע, כידיד טוב, עזר לי ככל שרק יכול. הטיסות היו שיאים ביחסינו. שנינו באוויר, והרגשנו כאילו כל כל הארץ שלנו.בתקופת הקורס הייתי משוחח אתו רבות על העתיד – לשוב לקיבוץ,לא לשוב לקיבוץ? היו לאלישע ספקות, אבל בסופה של כל התלבטות החליט אלישע שמקומו בקיבוץ. היה לו טוב בצבא, ומוכן היה להמשיך עוד בשרות הצבאי, אבל את עתידו ראה בקיבוץ.
אלישע אהב לחיות וגם ידע לחיות, כבר במוסד ידע לחיות יפה ולנצל כל דבר יפה וטוב , שניתן לו. עזר לו בכך יחסו המאוזן לכל דבר. ידיד נפלא היה, בשביל ידידיו מוכן היה לעשות הרבה בנערותו כבבחרותו. את מושג הידידות תפס במובן הפרטי והאינטימי ביותר. היה לו חוג ידידים מצומצם. החברה ככלל – דבר זה לא נכנס לתחום  התעניינותו. כאן היה מסתייג וחש צורך לשמור את עצמיותו בתוך הכלל. אהב מאוד את אחיותיו והיה מספר לי עליהם הרבה.
בפעם האחרונה ראיתי אותו במשחק כדורסל בבית-אלפא. הוא בא מן הטייסת. ארעה אז איזו תקרית של חיל האוויר, רציתי כמו תמיד לשאול אותו ולשוחח אתו. בינינו לא היו מחיצות, והיה מספר לי הכל באמון שלם. בתוך המון הצופים נעלם לי, ולא שוחחתי אתו. אחר כך נאצלה על צער זה משמעות מיוחדת. באו ימי הכוננות, פרצה המלחמה וחלפה. יומיים אחרי המלחמה פתחתי עתון ומצאתי את המודעה על מותו. הבטתי במודעה ולא האמנתי. ידעתי אל נכון שהיה טייס מצטיין עד כדי כך, שאי אפשר היה להאמין שתקרה דווקא לו תאונה. כאשר שהיתי בטייסת של אלישע, פתחתי פעם אחת  תיקי טייסים , ומצאתי בהם הערות של המדריכים. לאלישע היו ציונים מצויינים, ובהשוואה לציוניהם של אחרים נוכחתי לדעת , שהצטיין מבין כולם. עכשיו, כשהסתכלתי במודעת האבל. צפו לעיני ציוניו הטובים, ולא יכולתי לתפוס מה קרה. עד שפתאום בבהירות חדה תפסתי, שלא אראה אותו עוד. פתאום ידעתי מדוע הצטערתי אז כל כך על השיחה שנדחתה. אבדה לי השיחה האחרונה.
יובל שורר, ניר-דוד

נכתב ע”י הדוד שלום שילוני כעבור שנה
אלישע הנשר הצעיר
חלפה כמעט שנה מאז נפל אלישע ז”ל על משמרתו. הלב וההכרה ממאנים להשלים עם העובדה המחרידה, כי אכן אחייני אלישע , העלם התמיר איננו עוד. לכולנו קשה להשלים, שלא עוד ישמע בדלתנו הצלצול האופיני של אלישע. קשה להתרגל לרעיון, שעם פתיחת הדלת לדירתנו, לא עוד יעמוד מולך הטייס הגבוה והבהיר, בעל העיניים הכחולות והצוחקות, הלבוש בקפידה ומצוחצח. לעיתים קורה שבערבים, כאשר נהיה ישובים מסביב לשולחן, בחוג המשפחה, תהיינה עינינו צופות לכיוון הדלת, אולי נזכה לאחת מהופעותיו הפתאומיות של אלישע, שאליהן התרגלנו זה שנים…
למרות היותו לכאורה סגור, מאופק, ממעיט בדיבור, הקדיש אלישע  את שעותיו המעטות והפנויות מתפקידיו הבטחוניים, לעתים קרובות לביקור אצל בני משפחתו בתל-אביב.
בשבילי היה אלישע משהו יותר מבן אח. בשבילי היה סמל חי וציון לדרך החיים שלי בארץ, וזאת מחמת צירוף מקרי שמזמן לנו לעיתים הגורל.
אלישע בא לאוויר העולם בו ביום שדרכו רגלי לראשונה לאחר תלאות רבות על אדמת המולדת. מיום היוולדו נקשרה נפשי בנפשו. לעיני גדל, התפתח והכה שרשים עמוקים באדמת בי-אלפא, ספג את הטוב והבריא שבחברה הקיבוצית, ונהיה לנער ולעלם המעורר קנאה והתפעלות.
לעומת זה, הייתי אני ודאי בעיניו “הדוד שלום” המשפיע עליו ממעשי הקונדס השונים והמשונים, ובשלב יותר מאוחר “הקצין” בצה”ל. גאה הייתי על כך, שכאשר הגיע תורו למילוי חובתו הבטחונית, בחר בדרך של “הטובים לטיס” והתנדב לחיל האוויר.
מה גדולה הייתה הנאתו, כאשר חזינו יחד במסדר “הענקת הכנפיים”. המסדר נערך באחד הבסיסים בו גם אני שרתתי בעבר בתפקידים מנהליים, והוא בלט בו מבין פרחי הטיס. כמה מרשים ויפה היה. במשך קרוב לחמש שנים הרקיע לשחקים הכחולים של ארצנו, וסוכך בכנפי מטוסו על ערינו וישובינו. והנה בא היום המר של ד’ בסיון תשכ”ז, לאחר שהספיק לתרום את מלוא תרומתו לניצחון המזהיר במלחמת “ששת הימים”, עייפו כנפיו וסגן אלישע, הנשר הצעיר, נפל חלל בטרם הספיק להקים בית, בטרם הספיק לתת מתבונת כפיו ליצירה במשקו, ובטרם הסב את מלוא הנחת להוריו אחיותיו וקרוביו.
זה שנה מתאבל אני על אבדן הסמל החי וציון הדרך שהיה בשבילי אלישע  ז”ל. גדולה האבדה, ואיך ננחם את פנחס וזהבה, את דליה ועמירה על מות בנם היחיד?
ביום השנה לזכרו, אני תפילה שיותן להורים השכולים ולנו הכוח לשאת את הכאב הגדול על ידי התמסרות לחיי יצירה ושלום ללא מלחמות נוספות, לחיים ארוכים מאוד.
הדוד שלום שילוני

אחרי 35 שנים, עמירה מספרת לבנותיה ונכדיה ולי אחותה, ילדי ונכדי, על אלישע הילד שבגר והיה לנער, גבר וחייל אשר יצא לשרת את עמו ובשרותו נפל.

לילדי ונכדי, לילדיה ונכדיה של אחותי דליה.
דברים שרציתי לספר לכם על אלישע ולא הצלחתי, בחרתי בדרך של כתיבה וגם זה לא קל לי.. לזכור ולכתוב על אח שהיה בן 23, למרות שאנחנו כולנו בגרנו, הולדנו ילדים ונכדים אלישע נשאר בן 23 וכך יהיה תמיד.
אלישע היה מין ילד שכזה שפשוט היה קל לאהוב אותו. הוא היה מתוק ויפה וכשהיה קטן היה לו שער בלונדיני כמעט לבן, עם תלתלים, וכל מי שעבר על ידו פשוט שלח יד וליטף אותו. הוא היה ילד חברותי ורגיש. ילדים חריגים תמיד נמשכו אליו כי הוא ידע איך לשחק איתם וגם הייתה לו הרבה סבלנות. מגיל צעיר מאד היה לו חוש טכני וידיים מצוינות וזריזות והוא היה בונה ומרכיב דברים. אז לא היה לגו ודברים מתוחכמים כמו היום. המשחק הכי מתקדם אז היה “מוטודור”. פסי פח עם חורים וברגים ומשטחים וחוטים ומזה אפשר היה לבנות מנופים ומגדלים, מכוניות ובקיצור הכל. שעות וימים הוא היה מתעסק עם זה. והילדים שהיו מטופלים אצל סבתא זהבה (אימא שלנו) היו לומדים ממנה המון.
כשאנחנו היינו ילדים, שכבות הגיל השונות היו מאד מנותקות זו מזו ואנחנו האחים היינו נפגשים רק לזמן קצר בשעות אחה”צ בחדר ההורים. כך קראו אז לדירה מפני שבאמת היה זה רק חדר. ללא מטבח, ללא שירותים וללא כיור.
באותם ימים רחוקים ילדים לא אכלו בחדר האוכל של החברים ולכן לא היה מקובל שילדים יכנסו לחדר האוכל בשעת ארוחת הערב ואלישע ואני היינו נשארים לבד בזמן שההורים הלכו לאכול. דליה כבר היתה “גדולה” במוסד וראינו אותה מעט מאד. אלישע פחד להשאר לבד ואני שממש לא הייתי יותר גיבורה ממנו, הייתי מעמידה פנים שאני לא פוחדת.
אלישע היה משוגע על ממתקים (גם אני). לדליה הייתה פלטה ליישור שיניים ואסור היה לה לאכול ממתקים ובכלל ממתקים היו אז מעט, אם בכלל, וכל פעם שהיו ממתקים ההורים היו מחלקים אותם בינינו שווה בשווה. אלישע ואני היינו מחסלים את חלקנו מיד ואח”כ היינו הולכים להתחנן לדליה שתיתן לנו קצת משלה. לפעמים ההורים היו מחביאים קצת עוגיות ושוקולד כדי שיהיה משהו לכבד אורחים שבאים. בדרך כלל הם0 היו מגלים ש”מישהו” כבר היה שם וחיסל הכל. פעם באנו שנינו באמצע היום, דבר מאד לא רגיל ומקובל בימים של אז כי ידענו שעל הארון בכלי זכוכית עם מכסה יפה יש סוכריות. היינו צריכים לטפס על שולחן, עליו להניח כיסא, לעלות על הכיסא ואז להגיע אל הכלי. ברגע שנגעתי בו, נפל המכסה ונשבר. חשבנו מה עושים ופשוט החלטנו להשיב כל דבר למקומו ולשכוח מהעניין. כמובן שגם לא אכלנו מהסוכריות. ההורים שלנו הבינו טוב מאד איזה חתול טיפס על הארון. אבל הם אף פעם לא כעסו עלינו ממש. תמיד הסבירו.
כשאלישע בגר, את אהבתו לממתקים החליפה אהבה לגרעינים והוא היה פרסומת טובה לגרעיני עפולה. בתקופה שאלישע הפך לנער ואח”כ לחייל, אני כבר הייתי בניר עוז. הביקורים בבית אלפא היו מעטים וקצרים והקשר בינינו היה רופף ביותר. הרי אי אפשר אף פעם לחשוב שיכול להיות שלא יהיה יותר מחר או שבוע הבא שבו נוכל להתראות.
אלי ואני היינו עם אלישע בטקס סיום קורס הטיס שלו. הוא סיפר חוויות מהקורס ופתאום ראיתי אותו אחרת, לא ילד. יפה, כל כך בוטח בעצמו וקלטתי שחסרות לי כמה שנים שלא ידעתי מה קורה אתו ואיזה בחור הוא נהיה. אח”כ הוא ביקר אותנו כמה פעמים בניר-עוז כשהיה במשימות בדרום. פעם אפילו עזר לנו לנצח את קיבוץ נירים במשחק כדור-סל.
אחרי שאלישע נפל, ההורים שלנו (פנחס וזהבה) הוזמנו לביקור בטייסת והחברים שלו סיפרו עליו דברים שהשאירו אותם פעורי פה, למרות שהם גידלו וחינכו אותו וידעו כמה הוא מיוחד. ההתייחסות שלו לאנשים הייתה כל כך אנושית. לא רק לחבריו הטייסים, גם למכונאים, לטבחים, לש”ג. אם למישהו הייתה בעיה, לאלישע היה אכפת. במבצעים כולם ידעו שאם אלישע נמצא הכל יהיה בסדר. עד שמשהו קורה והכל לא בסדר …
אתם יודעים שאלישע לא נפל בקרב. הוא בא עם מטוסו בסיום מלחמת ששת הימים, בדרכו לעורף מסיני, לבקר אותנו בניר-עוז ונחת בשדות המשק. כאשר יצא בדרכו חזרה צפונה משהו השתבש. המטוס לא אסף מספיק גובה ונפל. אלישע וחבר שהיה אתו נהרגו במקום. כולנו היינו שם וראינו איך זה קורה. חברי הקיבוץ, גליה ורונית.
כשחיים צעירים נקטפים זה תמיד דבר לא מתקבל על הדעת, זה היה מוות מיותר. ככה סתם. כמו להחליק על קליפת בננה. תמיד חוזרות המחשבות, אילו לא היה יורד אצלנו בשדות, אולי היה חי בינינו עד היום…
מדי פעם חוזרות אלי המחשבות האלה ומציפות את עיני בדמעות והגרון נחנק פתאום. אח”כ מתאוששים וממשיכים הלאה. החיים ממשיכים וצריך לחיות את החיים. לאהוב, לשמוח, ליהנות ולתת טעם לדברים. שהחיים יהיו בעלי ערך. שיהיה לנו כבוד אחד לשני. שנגשים את עצמנו ואת הדברים שאנחנו מאמינים בהם, ותמיד נתמוך זה בזה במשפחה הקטנה והמורחבת ובחברה שאליה אנחנו משתייכים. תמיד נזכור את אלה שאינם אתנו, נדבר עליהם ואליהם. בלב של כל אחד יש פינה שבה שומרים את הזיכרון והמראה של אלה שאהבנו ואינם. את אלישע, את ההורים שלנו, חברים שהיו ואינם. לפעמים המסך נפתח והזיכרון חזק ומכאיב. אח”כ המסך נסגר והכאב מתעמעם. המסר שלי לכם הוא לחיות את החיים, לאהוב את החיים, ולעשות אותם בעלי ערך.
שלכם עמירה אימא, סבתא, אחות ודודה שלכם.

מספר שנים אחרי שאלישע נהרג, כשכבר היינו בירושלים, רונית בת 10, ישבה במשרד של אבא אלי ושיחקה במכונת הכתיבה. כשעשיתי סדר אחריה, מצאתי בין הניירות שיר וחיבור שכתבה על אלישע. בהסכמתה הנה הם כאן לפנינו.

אלישע שלי ז”ל
ירח צחק לי ממרום הרקיע
בת צחוק על שפתי רק לרגע הופיעה
אז למה אלישע זכרונך בא אלי
עברה אז צמרמורת בכל אברי
למה אלישע נפלת חלל
הלמה הזה היחיד שאשאל.

חיבור
אני זוכרת שכשראיתי את המטוס של  אלישע נופל, לא הבנתי מה קורה. אני וגליה אחותי הלכנו לחבאים, שהייתה להם ילדה בקבותה של גליה (כי אבא רץ עם כל החברים ואמא הלכה אחר כך).
אצל הילדה בזאת זללנו תות שדה, ושמחנו מאוד מאוד. אבל בערב כשנודעה לנו האמת, בכיתי הרבה. יתכן שגם אחותי בכתה, אבל אני לא יודעת , כי הייתי בחדר אחר.
אני זוכרת שאימא אמרה לי: כנראה שמשהו מעיק עליך, אבל עכשיו כשתסעו לבית-אלפא לכמה זמן, זה אולי יעבור. ואני חשבתי: אוי ואבוי עכשיו אלישע יעיק עלי יותר, כי הרי בבית-אלפא הוא קבור.
רונית