נולד בתל-אביב – 8.1.1936
נהרג בעת סיור בלבנון – 21.12.1982
היה נשוי לאפרת
אב לעובד, נבות, אסף, איתי ויוחאי.

גדל בתל-אביב, בן למשורר רפאל אליעז ולפולה, אח צעיר לאורי, שחי תקופה מסוימת בבית-אלפא. היה חניך בתנועת השומר-הצעיר (קן צפון). בגיל 13 נשלח ע”י ההורים להתחנך במוסד החינוכי גלבוע (קבוצת “דרור”) והיה במעמד של “ילד-חוץ” בקיבוץ.
בשנת 1954 התגייס לצבא והתנדב לצנחנים. השתייך לפלוגה ה’ והשתתף בפעולות-גמול רבות. חבריו לשירות באותה תקופה, הדגישו את גישתו היסודית לכל נושא בו טיפל, את נכונותו לעזור לכל חייל, את כושרו הגופני המעולה, היותו מנהיג, את כושר ההסברה שלו ואת כושר ההתמצאות והניווט המעולים.
רפאל איתן “רפול”, המ”פ: “אמנון היה תמיד ב’גרף העליון’ של הביצועים ויצר הערכה רבה כלפיו. אמנון היה ב’קו העליון’ של היכולת לבצע משימות. החיילים ראו בו מנהיג וקיבלו את הפקודות שלו ברצינות בכל שלבי הפיקוד”.
אמנון חורב (שוורצברג), לאחר פעולת הגמול בכינרת: “רץ לפני כולם, בזריזות, במיומנות, עושה את העבודה טוב ככל שצריך. קר-רוח, מקצועי ושקול”.
לאורך כל שנות השירות במילואים, התקדם אמנון עקב-בצד-אגודל עם אלישע שלם, מעין אח-תאום, חבר וקרוב, שותף בכל. בדרך כלל היה אמנון סגנו של אלישע. אלישע: “היו לו שתי תכונות שאני מאוד הערכתי, והן לא תמיד באות ביחד אצל אנשים: מצד אחד – כושר אינטלקטואלי להבין את הסיטואציה; מצד שני – חושים מאוד-מאוד בריאים”. במלחמת ששת הימים לחם הגדוד (אמנון היה סמג”ד) באיזור רמאללה ואחר-כך בדרום הגולן. בתקופת מלחמת ההתשה שירתו בבקעת-הירדן והשתתפו במרדפים; וכן בגליל המערבי, כחלק מהמערך למניעת פשיטות מחבלים מהים. במלחמת יום הכיפורים השתתף הגדוד (אמנון כבר היה מג”ד) בקרב תל-שאמס ב”מובלעת” ובקרב על כיבוש החרמון, שבו כבשו את החרמון הסורי.
במלחמת לבנון היה אמנון סמח”ט (בדרגת סגן-אלוף) של חטיבה 939 והתפרסם באופן שניהל את הקרב במחנה פליטים עין-חילווה בצידון.
בקיבוץ מילא אמנון פעמיים את תפקיד מרכז-המשק והיה רכז הפלחה והשלחין. יזם את הקמת המדגרה, וניהל את גידול הכותנה בשנתה הראשונה.
בשנת 1981 לקח אמנון על עצמו את ניהול חברת הריסוס “כים-אוויר”, שהיתה שרויה במשבר קשה, ופיתח תוכנית הבראה לחברה, שביצועה דרש מחיר קשה מכל העובדים: קיצוץ במישרות ובמשכורות. אמנון התייצב באומץ-לב מול ציבור העובדים וניסה לשכנע אותם לקבל את התוכנית, אך הם סירבו, למרות שהסביר להם את המשמעות הקשה של סירוב כזה. למרות שייצג עמדות קשות וכואבות, העובדים סמכו עליו ונתנו בו אימון.
דן צמחי, שותף למו”מ: “אמנון היה בחור חכם, מסור, חבר טוב – כזה שלא יבגוד כשתסובב את הגב – ומעל לכל: ישר והגון, אחד מה’למד-ווניקים’.”
במלחמת לבנון היה מגויס זמן רב, השתחרר, חזר לנהל את החברה, ואז נקרא ליום מילואים אחד, למטרת סיור להכרת השטח. בסיור הזה, בו השתתפו עוד ארבעה קצינים בכירים מהחטיבה – נהרג אמנון: הג’יפ בו נסעו עלה על מוקש רב-עוצמה ואמנון נהרג במקום (יחד עימו נהרגו עוד שני קצינים).
כעבור מספר שנים הוציא קיבוץ בית-אלפא ספר לזכרו: “אדם בתוך עצמו”, המגולל את תולדות חייו. מינחת המטוסים הקלים שליד הכביש בין בית-אלפא לבית-השיטה נקרא על-שמו: “מינחת אליעז”.
משה לוי (מוישה-וחצי): “יחיד היה לנו אליעז, היחיד שהכרתי שחי בשלמות גם כאיש-צבא במלוא-מובן-המילה, וגם כאזרח שנשא במכלול התפקידים שנטל על עצמו, תפקידי-מפתח בחיי-המשק והציבור, ומעל לכל כאיש משפחה למופת. שלושה מעגלים, כל מעגל עולם ומלואו וכל אחד מהם שלמות וכולם באיש אחד”.