נולד בטורקה, גליציה
ב – 16.8.1902
נפטר ב – 19.7.1984
היה נשוי לגינקה
אב לתמר (בינימוב) וראובן

בעת מלחמת העולם הראשונה, נתפס אבי המשפחה ע”י הרוסים, שהתעללו בו וכתוצאה מכך נפטר. האם, ביחד עם שלושת ילדיה, ברחו לוינה, ורק עם תום המלחמה חזרו לטורקה. שם הצטרף לקן השומר-הצעיר, שאורגן ע”י אבא חושי. בעקבות הכיבוש האוקראיני, החליטו רבים מחניכי התנועה לעלות לארץ, למרות התנגדותם של חלק מההורים. לקראת נסיעתם התקיים טכס פרידה, כאשר מאות יהודים באו להיפרד מהעולים, כל זאת בליווי של שתי תזמורות יהודיות.
העולים הגיעו לנמל טרייסט, שם עלו על אניה (“קרנוליה”) שהפליגה לאלכסנדריה, עלו על אניית משא קטנה, שהביאה אותם לנמל יפו.
אנשל השתייך לקבוצה שנשלחה לעבוד בראש-פינה והם עסקו שם במשך כחודשיים בסלילת כבישים פנימיים במושבה. אחר-כך הועברו לעבודה בכביש חיפה-ג’דה. כעבור זמן עבר אנשל להיות עם הקבוצה באום-אל-עלק (ע”י יד-הנדיב היום), כנראה משום שמאס באופן בו הנהיג אותם אבא חושי. אנשל חלה בקדחת, והגיע לביה”ח בצפת לטיפול. שם פגש את א.ד. גורדון ואת רחל המשוררת. עם גורדון היה לאנשל ויכוח ממושך על חשיבות ההסתדרות (אנשל תמך ואף השתתף בוועידת היסוד).
בהמשך היה לאנשל ויכוחים עם מאיר יערי על סגנון השיחות שמאיר ניהל בקיבוץ. אנשל היה נוכח בשיחה בה סילקו את מאיר מן המחנה.
במשך שנים רבות עבד בפרדס, ריכז אותו והיה איש המקצוע, שעל-פיו יישק דבר.
חיים הורוביץ: “הוא בא לקב-קור מן המטע. התיישב ליד המכבשים, ולא הרגשת ב”הסבה מקצועית” זו, כל מרירות. כני שאמון על העבודה כעל ערך בפני עצמה, לא ראה בעבודתו החדשה פחיתות כבוד. עוד ימים רבים עלו אליו אנשי מקצוע, מעובדי המטע או ממוסדות הארגון, שראו בו בר-סמכא במקצוע, וראית בעין את החיבה והכבוד שאנשים אלה רוחשים לאדם זה.
הלל גרוסר, בית האריזה גלבוע: “היה אחד מעמודי התווך בגידול הדרים באיזור הגלבוע. התחיל דרכו עם נטיעת הפרדס הראשון בב”א בשנת 1931 ועבד בפרדס כ40- שנה. היה בין יוזמי הקמת בית-האריזה, ריכז את הנהלת בית-האריזה והיה חבר פעיל בה במשך 12 שנים.”
יעקב איתן: “שנים רבות חלק אנשל על תורתה הפוליטית של התנועה. היה לו כיוון מחשבה מנוגד למה שהלך והתגבש, והוא לא הסתיר את חילוקי הדעות. בדרך משלו, ללא טשטוש דעותיו, עמד על שלו. בימים הקשים שעברו עליו, כשהיה צריך לאמץ ולכבד את מה שלא היה מקובל עליו, שמר על דביקות במחנה, נאמנות לתנועה ולדרכה, וקיבל את מרות הרוב”.
עמליה: “כאשר הקמנו ועדת חברה בב”א, חיפשנו מישהו מהוותיקים ומיד נאחזנו באנשל. איש רציונלי כל-כך, החושב מחשבה חברתית מקיפה, ויחד עם זה, עדין נפש היודע להלך עם הבריות ולהבין מצוקות אנוש. היתה בו מין אצילות בהתנהגות היומיומית, שנראתה כגינוני נימוס מעולם אחר, אלא שמקורה היה פנימי ביותר – היה לו כבוד אמיתי לזולת. התרשמתי מאוד אז מיכולתו של אדם בגילו לצאת מהמוסכמות ומהשיגרה, ולהציע חידושים מרחיקי-לכת. בדרך-כלל היה מתהלך עם מוראל גבוה, במצב רוח טוב, שופע בדיחות וחיוכים, ודומה כי אין בו טיפת מרירות”.
אברמק ליפסקר: “אנשל היה אנציקלופדיה חיה על אודות הקיבוץ. את הסיפורים על עברו ועל עבר הקיבוץ היה מספר ברוח טובה ובאופן משעשע. פעמה בו מידה מסוימת של ספקנות – הוא טען שהקיבוץ אמנם יצא מגדר נסיון חברתי והיה למציאות היסטורית ממשית, אך טרם הגיע ליציבות בלתי מעורערת, ועל כן, אפילו קיבוץ מנוסה כמו שלנו, עומד לפעמים בפני מצבים המצריכים פתרונות שישמרו על אחדותו ועתידו”.