אפרת אליעז

נולדה ב – 17.12.1936

נפטרה ב – 27.1.2016

בת לסרקה אלוני ואליהו לוביצקי

אם לעובד, נבות, איתי, יוחאי ואסף

כתב עובד
פרידה מאימא
ביום רביעי בלילה, סמוך לחצות, נכנסתי בפעם האחרונה לחדרך בבית החולים, כדי להיפרד ממך. פנייך היפות והחיוורות ניבטו אלי בשלווה וברוגע אינסופי, כמעט ללא זכר היכול להעיד על הסבל הרב שעבר עלייך בשלושת החודשים האחרונים. רק בזווית פיך יכולתי להבחין בעווית קלה, ספק של חיוך מר, ספק של אנחת רווחה שאולי הייתה שם רגע לפני שנגאלת מייסורייך, הרגע בו נשמתך עזבה את גופך החלש והמותש. קשה עד בלתי אפשרי,
ברגע כה מר וכואב, ובעיניים דומעות, לשטוח את סיפור חייך, המורכב בין כה. רסיסי זכרונות צפים ועולים מתקופות שונות בחייך, תמהיל מוזר של רגעי שמחה וכאב. מעדיף תמיד להיזכר בטיולים ובנופשים בתקופת הילדות שלנו עם שניכם,
וגם בשנים מאוחרות יותר לאחר מותו של אבא, בעיקר בחגים, באירועים משותפים, או בימי הולדת משפחתיים.
אימא יקרה – היית בשבילנו דוגמא לצניעות, לטוב לב, לדרך ארץ ולפשטות. נתת אמון מלא במימסד הקיבוצי, במערכת השיתופית ובמנגנונים שלה. היית אדם נוח, מעולם לא חיפשת עימותים, היית אהובה ואוהבת.

המשבר הגדול בחייך (ובחיינו אנו) היה ללא ספק אותו יום מר ונמהר, בחודש דצמבר 1982, בו איבדת את אבא, שותפך האולטימטיבי לחיים עד לאותו רגע קשה, איתו הקמת בית ומשפחה כאן בבית אלפא. ופתאום את לבד, לגמרי לבד, עם אחריות אין קץ וחמישה ילדים אותם יש הכרח להמשיך לחנך ולגדל. מאז ועד היום התמודדת עם החסר הזה, עם הבדידות, העצב והגעגועים שלא פסקו. שנים שהיית פוקדת את קברו, בכל יום שישי, מנקה, מביאה פרחים, יושבת ליד האבן, שותקת… היו גם רגעים של סיפוק וחוויה בתקופה שאחרי – הטיולים עם קרן הצנחנים, הטיולים לחו”ל, למזרח הרחוק, לדרום אמריקה ועוד ועוד, אך הכול תמיד בצל החסר הגדול והבור העצום שנפער עם נפילתו של אבא. ברבות השנים גדלנו והתבגרנו, פנינו איש לדרכו, עזבנו את הקיבוץ, התרחקנו פיזית, וכל ילד עסק בבניית משפחתו ועתידו. לאורך השנים המשכת ללוות ולתמוך מרחוק. מקפידה כל הזמן להבהיר לנו שאת לא רוצה להפריע ולכן ממעיטה בטלפונים ובביקורים, רק כדי להיות לנטל (לכאורה)…

כזו היית אימא, “נחבאת אל הכלים”, לא מחפשת להיות במוקד העניינים, רק דואגת מרחוק ומנסה לעזור במעט היכן שצריך. בפי נכדייך קיבלת והרווחת ביושר את שם החיבה: “סבתא מתנות”. בין אם היה זה כאשר הגענו אלייך לביקור בבית אלפא, ובין אם כאשר היית מגיעה אלינו, תמיד היו באמתחתך מתנות לכולם, לנכדים, לכלות ולעיתים אפילו לנו, הבנים. לא פעם בעשרים השנה האחרונות נכנסת לחנות כלשהי כדי לקנות לעצמך דבר מה, ובאותה הזדמנות מיד חשבת על נכדייך או כלותייך, מתקשרת אליהן מהחנות לשאול אם הן צריכות או רוצות פריט כזה או אחר. הכול תמיד תוך מחשבה עלינו, כיצד את יכולה לתת, להעניק, לפנק או לשמח מי מאיתנו…
בשנים האחרונות לחייך, הלך וגדל הקושי. בריאותך עמדה לך לרועץ. התמודדת עם מחלת הסוכרת, עם בעיות הגב הקשות, ועצמאותך הלכה והתרופפה. אף על פי כן, התעקשת להתמודד עם הקושי בדרכך. התעקשת להמשיך ללכת בכל בוקר לשחות בבריכה או בסחנה. התעקשת להמשיך לתפקד עצמאית בביתך ללא קבלת סיוע ולמרות הקושי והתסכול הרב עקב מגבלות התנועה, היית עצמאית בתפקודך. זיכרון משמח כמעט אחרון עבורי היה חג הסוכות שחלף זה מכבר, עת הגעת לביתנו בבן-שמן וחגגנו בהרכב משפחתי כמעט מלא את החג. הקושי והעייפות אמנם ניכרו על פנייך, אך נראה היה כי את מלאת סיפוק וגאווה משפחתית למרות הכול. בחודשים האחרונים חלה החמרה במצבך, גופך השפוף כאב ודאב. לא יכולת לו, לגופך, שלא נשמע לך. הכאבים הכריעו אותך ורמת העצמאות, המוגבלת גם כך, הלכה ונעלמה כליל. אושפזת בבית הסיעודי, הובהלת מעת לעת לבית החולים, לעפולה ולאיכילוב, ניסינו לעזור לך ולשפר את המצב, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר חזרת מבית החולים לבית אלפא. “תנו לי למות בכבוד”, ביקשת מאיתנו לא פעם ובחזרתך זו לבית הסיעודי בבית אלפא חשנו שאת מרגישה שוב בבית, מוקפת אהבה וחברים שליוו אותך רוב חייך ונרתמו לתמוך גם הפעם. מעט אופטימיות חזרה אלינו בשבועיים האחרונים, עת התחלת לחזק מעט את גופך. לעשות תרגילים ולאכול קצת יותר. החיוך שחזר וההתייחסות העניינית להתרחשות סביבך נטעו בי מעט תקוות מחודשות, אך אז חזרה ותקפה הדלקת, והזיהום בדם איים להכריעך. ביום רביעי הרגשנו שזה הסוף. היית בהכרה, אך לא היית איתנו. דיברת אלינו, אך רק באמצעות עינייך הגדולות והעצובות ובלחיצות יד חלושות. גופך המותש והעייף נכנע בקרב האחרון על חייך. עכשיו את כאן, חוזרת סוף סוף להיות לצידו של אבא, ממנו נפרדת לפני 33 שנים. אותן שנים קשות מנשוא ששינו את חייך מקצה אל קצה, שנים של געגוע וכאב שלא דעכו עם חלוף הזמן ולא נתנו מזור לצערך הכבד מנשוא. נוחי על משכבך בשלווה ובנחת אימא אהובה ויקרה שלנו. נחמתנו היא שסבלך הרב בתקופה האחרונה הגיע סוף סוף אל קיצו.
עובד
כתב איתי
אימא, כשעינייך פקוחות למחצה, פיך פתוח לרווחה, נאבקת לאסוף אל תוכך נשימה אחר נשימה. ניגשתי אלייך, נשקתי על מצחך, ביקשתי שתמשיכי להיאבק בשבילנו, והבטחתי לשוב בתוך מספר שעות. כאשר שבתי, כבר לא שררה בך יותר רוח חיים. נשקתי שוב למצחך, נפרדתי ממך בפעם האחרונה, ומשכתי את השמיכה חזרה מעל פנייך. רק כמה שעות מאוחר יותר, כאשר בישרנו לילדים על לכתך, וסכרי עיניהם נפרצו ללא מעצורים, רק אז נשטפו גם עיניי בנהרות של דמעות. רק אז ממש הבנתי… לתיאור סיפור חייך המורכב לא אכנס בשורות ספורות אלו, אלא רק לסיום המצער…
בשלושת החודשים האחרונים עברנו איתך מסע לא קל, של עליות ומורדות, בין תקווה לייאוש. רצינו בשבילך את הטוב ביותר. תרנו אחר מרכזי הסיעוד, השיקום ובתי החולים, אשר האמנו וקיווינו שהם המתאימים והנכונים ביותר עבורך. נכון שהכתובת הייתה ברקע כל הזמן. נכון שניסית מדי פעם להסיט מבטנו לעברה. אך אנו סירבנו לאפשר לך ללכת, רצינו שתמשיכי להיאבק, שתעשי עוד מאמץ. כן, מאוד רצינו שתהיי רק עוד קצת אימא שלנו… חשבנו שנדע להחזיר לך את עצמאותך. פיללנו שתחזרי אל ביתך. השתוקקנו שתשובי אלינו. במהלך התקופה, פרק ראשון בצוואתך הלא כתובה התרחש עוד בטרם לכתך. הצלחת להביא אותנו, את כל בנייך, עד אלייך, לאחדנו ולחברנו סביבך. ליווינו אותך כולנו יחד, בכל פסיעה, בכל שעל. למדנו גם לצעוד יחד, דבר שלא עשינו מעולם. ככל שניצוצות התקווה עלו, דעכו וכבו בלבבותינו, כך ליבך מפעם לפעם התמלא בגאווה. הבנת שאנו כאן איתך, ונמשיך לצידך לאן שרק תלכי. ובשבילך, זה היה כול. הצלחת ולו רק לפרק זמן קצר, להכניס שוב את כולנו אל תחת כנפך… מסע חייך היה עמוס בטרגדיות אישיות, שלא פסקו להתדפק על דלתך.
אחת ששינתה את חיינו הייתה לכתו בטרם עת של אישך האהוב, אבינו, במלחמת לבנון. בקנאות לא הרשית לעצמך לעולם להשאיר אותו לבד מאחור. גם היום אנו דואגים שתישארו אחד ליד השני. חלק נוסף מצוואתך הלא כתובה… חמישה בנים היינו לך. לא תמיד הצלחת לרווח נחת מאיתנו. כאימא המשכת לדאוג, לאהוב ובעיקר להתגעגע. חסרנו לך לא מעט. נוכחים נפקדים…
עשית לעצמך “תיקון” באמצעות הקשר החם שרחשת וחשת כלפי בנות זוגנו. הרעפת עליהן אהבה כאילו הן בנותייך, והן השלימו את החסר. גם הנכדים הפיחו בך תמיד שמחת חיים ואור בעיניים. הרגשת תמיד שאת צריכה להעניק להם את כל מבוקשם, ובנדיבות אין קץ דאגת לכל מאווייהם. הם זיהו את חולשתך זו כלפיהם וידעו לנצלה עד תום. אך הם ידעו גם להעניק לך אהבה, לפחות על פי הבנתם ועל פי יכולתם, מה שגרם לך אושר רב. אני מנחם את עצמי בעובדה שלפחות את ימייך האחרונים זכית לעשות בבית אלפא. דבר שאיפשר לכל חברייך וחברותייך לעטוף אותך בקרבתם ובאהבתם אלייך. אהבה אשר היית כל כך ראויה לה. אהבה אשר היית כל כך זקוקה לה. אימא יקרה – תודה על כל מה שבאמת רצית עבורנו. סליחה על מה שלא הצלחנו להעניק לך חזרה. נוחי עכשיו על משכבך בשלום, השאירי את סבלך מאחור, כי גם לך מגיעה קצת שלווה. אני אמשיך לזכור ולשמור, ויותר מכול – פשוט לאהוב ולהתגעגע…
איתי

אימא יקרה שלי – אני עומד כאן וקשה לי היפרד ממך. היה לנו קשר מאוד הדוק ומיוחד. רוב שנות הבגרות שלי היינו את ואני אחד בשביל השני, תמכנו ודאגנו אחד לשני. לפני כשנה חלה החמרה במצב הבריאות שלך והתחלתי לדאוג לך יותר. המצב התדרדר והחמיר במהירות, ואז הבנתי שזה לא יימשך עוד הרבה זמן.
עובד נכנס לתמונה והתחיל לעזור לי לחפש דרכים שיעשו את החיים שלי יותר טובים. אני מרגיש שעובד משמש לי כדמות אב ודואג לי בכל פרט בחיי. אני רוצה לומר לך תודה גדולה מאוד על כל מה שנתת לי ודאגת לי, בכל דבר שהייתי צריך. זאת למרות שלא היה לך קל איתי. שכבי במנוחה ליד אבא. אוהב אותך מאוד,
אסף.

כתבו האחיות תמי ורותי
אפרת יקרה! עומדות אנו כאן ועדיין מסרבות להאמין שהלכת מאיתנו ולא תשובי. את ילדותך העברת בקיבוץ. כשהיית בת ארבע, עברת תקופה לא קלה והתגעגעת מאוד כשאביך אליהו התנדב להילחם בנאצים במסגרת הבריגאדה היהודית של הצבא הבריטי, ונשאר באיטליה כשש שנים כדי להציל ילדים יהודים ולהעלותם לארץ. היה הרבה יותר קשה לך כשהוא וסרקה נפרדו. הוא נישא לרחל ועבר לנהריה. שם נולדנו, תמי ואני.
למרות שלא גדלנו יחד, תמיד שמרנו על קשר כל השנים. אנו זוכרות אותך תמיד כאישה חכמה, מיוחדת, ספורטאית ופעילה מאוד. מאז לכתו של אמנון נלקח חלק משמעותי ביותר מחייך, אך למרות העצב העצום והקושי, התגלית כאישה חזקה המגדלת לבדך חמישה בנים במשך שנים רבות. כשהפכת לסבתא, לא הייתה מאושרת ממך. תמיד היית מספרת על נכדייך בגאווה ובהערצה.
עם כל אלה מצאת זמן ללכת לשחות בבריכה ובסחנה, ללמוד, לקרוא, לצפות בטלוויזיה ולהיפגש עם חברות. כבר כמה שנים שאנו, שלושת האחיות, שנולדנו בחודש דצמבר, השתדלנו ככל האפשר להקפיד ולחגוג בחודש זה ברמת ישי, במסעדה “לימוזין”. לשוחח בינינו, להשלים מידע על הילדים והנכדים, לאכול יחד, גם עם אסף. בשנה הקודמת כבר התקשית לנסוע ונפגשנו בבית השיטה. השנה כבר לא הספקנו לחגוג את יום הולדתך האחרון, כי אושפזת ב”איכילוב” ובבית החולים “העמק”. במהלך האשפוז היה קשה לנו לראות את סבלך. תמיד ציינת באהבה ובגאווה את טיפולם המסור של ילדייך בך. משני המקומות ביקשת לחזור הביתה לקיבוץ ובאמת חל שיפור במצבך כאשר חזרת. לצערנו לא לאורך זמן. המחלה הכריעה אותך. ביומך האחרון הספקנו להיפרד ממך. הסתכלת בנו ואפילו לחצת קלות את ידינו. זהו יום עצוב מאוד, אך אנו מתנחמות מעט בכך שכבר אינך סובלת. אפרת, נזכור ונאהב אותך תמיד. לכם הילדים, הכלות והנכדים – חיבוק חם ואוהב. נשמור תמיד על קשר חם והדוק בינינו.
אחיותייך, תמי ורותי.

כתב הנכד אלון
סבתא אפרת האהובה אנחנו אהבנו אותך מאוד, קיווינו ורצינו שתחיי עד אין סוף. רצינו כל כך שתהיי בריאה ולא תרגישי רע. נאבקת על החיים שלך ואני בטוח שבליבך כל כך רצית חיים מאושרים. הלוואי וזה היה קורה… למה אי אפשר היה פשוט להביא את התרופה הכי טובה, כדי שיטפלו בך ותחיי? אנחנו מאוד עצובים שזה קרה. אז עכשיו נקדיש את הרגע הזה לך, על כך שנאבקת על החיים והצלחת לשרוד הרבה הרבה. אז עכשיו סבתא יקרה ואהובה, כל המילים הטובות עלייך מוקדשות רק לך. ועוד יותר עצוב שלא הספקתי לבקר אותך לפני שזה קרה.
בהרבה הרבה הרבה הרבה אהבה – נכדך אלון.

כתבה יהודית עופר

שלום לך אפרת, את זוכרת? נפגשנו לראשונה לפני 79 שנים בצריף היולדות בעפולה. אימא שלך באה מבית אלפא, אימא שלי באה מרמת יוחנן. נולדת 4 ימים אחרי. באסטרולוגיה, מ-10 כוכבי המזלות 8 אצל שתינו לפי אותו הסדר. רק הירח והאופק שונים. בנומרולוגיה את מספר 7 ואני 8. הגורל הפגיש אותנו לתמיד באוגוסט 1940, כשקבוצת פלנטי עברה בטרנספר מרמת יוחנן לבית אלפא. אחרי 4 חודשים, יום הולדת 4 כבר חגגו לנו יחד.
וכך כל ילדותנו חגגנו יחד את יום ההולדת. בגן, לך סרט אדום על השיער, ולי לבן. בילדותנו בילינו הרבה יחד עם ערגה. היינו הכי קטנות בכיתה, היינו הכי קטנות בביה”ס. אפילו חשבו אולי להוריד אותנו כיתה, כי בכיתה המבוגרים היו שנה מעלינו. בסוף נשארנו באותה כיתה – קבוצת “דרור”. פרידת הורייך בגילך הצעיר, השפיע עליך קשה. התמודדת במציאות זו בשקט ובכוח פנימי חזק, שליווה אותך במשך כל החיים. כנערה היית יפהפיה, יופי יוצא דופן, כל הנערים והגברים התאהבו בך. רק הרמאים הכחישו.
את מעולם לא ניצלת את זה ולא התנשאת. בכיתה ה’ גילו שאנחנו רוקדות יפה, ומאז רקדנו בכל הופעה ולהקה בקיבוץ, בדליה, בפסטיבל ובלהקה המרכזית. זאב חבצלת לקח אותנו וניסה בזמנו להכין איתנו יצירה מסובכת יוצאת דופן.
במוזיקה נתנו לנו כלים: לך כינור ולי פסנתר – שתינו הפסקנו לנגן – ממש אבידה גדולה!
את זוכרת, בגיל 16 היינו צריכות לקנות נעלים חצאיות כחולות לתלבושת-חובה של הלהקה. דבר לא פשוט, לנערות שכל חייהן התאימו להן סנדלים ונעלים בסנדלריה. נסענו לחיפה למשביר, ביקשנו נעלים מספר 7, קיבלנו וחזרנו מרוצות הביתה. בפסטיבל בבוקרסט, כשנעלנו את הנעלים למצעד המשלחות, זה כל כך לחץ לנו ברגלים, שפשוט קשה היה ללכת. כשבדקנו את המספר הסתבר שנתנו לנו 6 במקום 7.
רוקדת בפסטיבל מחולות. איך כולם צחקו עלינו: איך כולם צחקו עלינו: “רציתן להראות שיש לכן רגלים יפות

מצטיינת בספורט !

היית ספורטאית כישרונית, זריזה, מבצעת תרגילים למופת ושחקנית כדורסל מצטיינת. לעומתך, אני לא הייתי ספורטאית, אבל שתינו הלכנו ללמוד מורות לחינוך גופני. החלטנו בינינו שכל 5 שנים נתחלף, נעשה רוטציה. כשאליעז נהרג זה היה אסון נורא, הייתם זוג מאוהב עוד מהמוסד, ופתאום זה נפל עליך וגם עלינו, כרעם ביום בהיר. את נשארת לבד עם חמישה בנים, לגדל, לטפל, לחנך וללוות אותם לחיים. ממש לא פשוט. עשית זאת בכל כוחותייך, והערצתי אותך לכל אורך הדרך. דאגת שנה, שנה, לקיים בתאריך 21 בדצמבר יום זיכרון לאליעז, שקיבל מתכונת קבועה של פגישה לאורך כל השנים. השנה זו פעם ראשונה שלא התקיים. ביום הזיכרון בחג העצמאות, התאספנו סביב הקבר, כל פעם נוספו נכדים, וראינו בשמחה כיצד הם גדלים וצומחים משנה לשנה. משפחה גדולה ויפה. בחגים ובימי הולדת, החלפנו מתנות וברכות. הברכה שלך תמיד נחמדה בכתב רהוט, כמה חבל שלא שמרתי, אלו היו ממש פנינים. אולי המשא הכבד, ואולי הגורל, הביא עליך בעיות רפואיות שנפלו עליך אחת-אחת בלי רחמים. את עשית הכול, ממש הכול, כדי להיות עצמאית. בקיץ, כל בוקר, נפגשנו בבריכה והתעדכנו במצב. את, בקצב שלך, ובריטואל קבוע, הרכבת את הסנפירים, ובתנועות יפות של חתירה וגב, שחית במסלול הקבוע שלך, ובקצב קבוע, עד שסיימת את פרויקט הבריכה. את האיכפתיות, הדייקנות והשקדנות שלך, הבאת לכל מקום שהיית בו, אם כרכזת שירותים, כרכזת קניות, או מחסנאית בנגררים. בביטחון, רגליים על הקרקע – להיות בסדר זה הכי חשוב. היית רצינית, והתרחקת מאחרים, אבל הקסם האישי שלך הביא אליך חברים רבים. למרות המאמץ שלך,

המצב התדרדר ולא יכולת יותר להמשיך. קשה לי היה מאד לראות אותך במצבך, הכאבים והתנועה ממש היו קשים לך מיום ליום. וידינו היו קצרות מלהושיע ולעזור. עשינו כמיטב יכולתנו, וסלחי לנו שזה לא עזר. אני לא יכולתי להאכיל או להשקות אותך, את הרי יודעת, לשתינו הידיים רועדות.
עכשיו, אפרת חברתי הטובה והאהובה, נגמר גלגול חיים זה, אין לך יותר כאבים וזה מנחם, אין לך יותר דאגות וזה מנחם, עכשיו את פוגשת את אליעז, וזה ישמח אותך. ניפגש שם למעלה – כשההוא ירצה, שמרי לי מקום טוב באמצע. להתראות לך אישה יפה. נוחי לך, כי מגיעה לך קצת שלווה. ולכם בנים יקרים, נכדים וכל המשפחה, משתתפת בצערכם, תהיו גאים באמא וסבתא כזאת, שכל חייה עשתה הכל שיהיה לכם טוב. מחבקת אתכם מכל הלב.
באהבה, יהודית עופר

כתבה מיכל לנס
הסוף היה קשה כל כך. הסבל כה גדול. כאבים אינסופיים, שאינם נגמרים. והעיניים מתחננות – די! לפני שנים רבות, כשהגעתי לבית אלפא, נפגשנו בחצר, וגדי אמר: “תכירי את אפרת – היפה של העמק”. הכול היה צעיר, יפה ומבטיח… הילדים, החיים בקיבוץ של פעם, ואפרת במרכז העניינים.
עד לאותו יום שחור בלבנון, כאשר הג’יפ שעלה על מוקש ובו אליעז, אלוף נעוריה, טרף את הקלפים – שם החלה הספירה לאחור. היא אוספת את כל כוחותיה כדי לשמור על הבית, על הילדים. על הקן המשפחתי. אסור לזייף. אין הקלות. הכול חייב להתנהל כמו שצריך. מדויק, ישר, נכון, ראוי, להיות חזקה. אחריות ללא גבולות.
ואז הגיעו המחלות ואין לה כבר כוח להיות כל כך גיבורה. עובד, מאיה, נבות, איתי, טל, אסף, יוחאי, דנה – אתם אהבת חייה, נשמת אפה. נכדיה ונכדותיה המופלאים מכל – ענבר, אור, יואב, מאיה, גלי, רועי, יונתן, אלון, רותם – הידעתם כי הייתם האור של חייה? לכם ובשבילכם – כל האהבה שבעולם. אני כל כך רוצה לחשוב ולהאמין, שניתן יהיה לשכוח את ימי המחלה הארורים, את העיניים הכבויות, את הסבל האין סופי, ולזכור אותה יפה, ספורטאית, רקדנית מאושרת בחייה – אפרת, המלכה של העמק. ורק בקשת סליחה גדולה מקננת בליבי, על כך שלא יכולנו לעזור יותר.
מיכל לנס