נולדה בוילנה, פולין
ב – 12.2.1909
נפטרה ב – 20.4.1985
היתה נשואה לצבי
אם לצביה (ליבסטר),
משה ודוד (דודיק)

עלתה לארץ עם קבוצת “הסולל”, שהתיישבה בפתח-תקווה (במקום שנקרא “מגרש הקיבוצים”, בו ישבו מספר הכשרות וחיכו לתורן להצטרף לקיבוצים או להקים חדשים). בתיה נבחרה על-ידי חבריה להיות נציגתם במועצת הפועלות ובמועצת הפועלים, והיו שכינו אותה: “רוזה לוכסנבורג של הקיבוצים”. כעבור זמן חולקה הקבוצה לשניים וחבריה הצטרפו לבית-אלפא ולעין-החורש.
בתיה עבדה ברפת, בריכוז המטבח, במחסן הבגדים. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר התגייס צבי לצבא הבריטי, הגיעו לקיבוץ מספר נערים מ”ילדי טהרן”, ובתיה לוקחת על עצמה את ההדרכה והטיפול בהם.
מישה רשף: “ללא ידע פורמלי, אבל עם הרבה אינטואיציה, טיפלת בהם ללא חשבון של שעות. ביתך פתוח בשבילם ללא סייג”.
אחר-כך מצטרפת בתיה לצוות המוסד החינוכי ועוזרת בשיקומם וחינוכם של ילדי קבוצת “שחר”. לאחר מכן למדה בסמינר הקיבוצים. לאחר סיום הלימודים עסקה במשך שנים בחינוך חברות-נוער ישראליות: “ניצנים” ו”רקפת” – באותה מסירות ואהבה לנערים, שרבים מהם באו מביתם הרוסים. ביתה הפך לביתם ודלתם היתה פתוחה בפניהם בכל עת. מקום עבודתה האחרון היה במועדון-לחבר, אותו ניהלה בתיה במשך 7 שנים. בשנים אלה שברה “טאבו”, לפיו ילדים ונערים לא הורשו להיכנס למועדון.
מישה רשף: “חייך היו רצופים פעילות – בתחום החינוך והציבור. שנים היית פעילה במועצת הפועלות, מדריכה במפלגה (מפ”מ), בסניפי בית-שאן וטבריה. כוס היגון עברה גם עלייך: צבי נפטר ימים ספורים לפני שהייתם אמורים לעבור לשיכון הוותיקים, שכל-כך ייחלתם לו; ובנך משה נפטר ממחלה בגיל צעיר”.
חנה אלשטיין, מילדי טהרן: “התקבלנו בהמון חום ואהבה אצל בתיה, שסייעה לנו בכל צעדינו ובחבלי-הקליטה הראשונים. בביתה, בתיה קיבלה אותנו תמיד בחיוך על הפנים ובמילה טובה ומעודדת. כל אחד זכה ליחס אישי מצידה, דאגתה לנו היתה אמיתית ואימהית. תמיד חיכו לנו הדברים הטובים והפינוקים – שכל כך חסרו בשנות נדודינו”.
שלמה פרנק, חבר מסילות: “לנו היתה בתיה משחר ילדותנו יתד וסמן. יתד להיאחז בשורשי, וסמן לדרך ללכת בה. כי בשתיים נחנה בתיה: בעממיות יהודית ורגישות מפליגה כנגד כל קיפוח. את יהדותה העממית ירשה ממשפחתה, שהיתה ענף מיהדות וילנה. שפתה וחינוכה היו ביידיש, אך צמודה היתה כל ימיה ללשון ולספרות הרוסית. מן השתיים שאבה את רגישותה כלפי הקיפוח ושנאתה את העוול. אלה הביאו אותה אל השומר-הצעיר, שבו היתה סמל ומופת ליושר אינטלקטואלי והתנהגותי”.
דודיק, בנה: “היית מגזע אנשי בראשית שהונחו בכוח חזון אל מטרותיהם וחישלו עצמם להשיגן. בחיי הקיבוץ ראית חזות הכל ובחיי בית-אלפא בפרט. לא ניתן היה כלל להעלות על הדעת שבמקום כלשהו נמצא פתרון טוב יותר לבעיה כלשהי, מאשר בבית-אלפא. היו בך ניגודים שהפליאונו – מצד אחד, נפש לוחמת ששה אלי קרב, שנסתייעה בלשון חדה שידעה להקניט ולפגוע. מצד שני – אמא שכמעט לא ניתן למצוא כמוה, כל כולה נכונות להקל על ילדיה בכל דרך אפשרית ובכל שעה נדרשת, לעטוף אותם בגל של אהבה ללא גבול.”