נולדה 30.11.1935

נפטרה 24.12.2022

הייתה נשואה לשלמה נייגר

אם ליואש, עכסה, עדה ותרצה.

 

כתבה אחותה נילי:

בתיה הייתה אחותי הגדולה. 5 שנים הפרידו בינינו.

בילדותנו גרנו כל המשפחה: אמא, אבא, בתיה ואני בחדר אחד. תופעה שהייתה מקובלת אז. בעל הבית היה משכיר דירה בעלת מספר חדרים, לכל משפחה היה מוקצה חדר אחד. השירותים היו משותפים. זה היה קשוח.

כשבתיה הייתה בת 13 וחצי היא סיימה את בית הספר היסודי, אני הייתי אז בכיתה ג’. היות שהמגורים היו קשים, בתיה רצתה ללכת לקיבוץ, ללמוד במוסד החינוכי, והיות שהייתה בתנועת “השומר הצעיר”, ההורים שלחו אותה למוסד החינוכי בקיבוץ בית-זרע. שם התחנכה כילדת חוץ. הקשר בינינו נשמר באמצעות מכתבים, לא היו אז טלפונים בבתים. בחופשות החגים הייתה בתיה באה הביתה.

בתיה דאגה לי כל הזמן. בשלב מסוים, כשהייתה במוסד החינוכי ואני עדיין בכיתות בית-הספר היסודי, היא רצתה שאבוא להתחנך בבית-זרע, כמוה. היא הכינה את ילדי קבוצת הגיל שלי שאחותה תגיע. היא עשתה הכול על מנת לדאוג לי לנחיתה רכה כשאגיע. אולם אני כלל לא רציתי לבוא לקיבוץ. עם כל ניסיונות השכנוע שלה, לא עלה בידה להשפיע עליי והדבר מאוד אכזב אותה.

בתיה אהבה ספרים. זכורים לי הימים כשעוד הייתה בבית, לפני תקופת בית-זרע, כשהייתה רשומה בספרייה וכל יום הייתה מחליפה ספר, קראה המון וגם הנחילה לי את האהבה לספרים. עוד בשיחתי האחרונה איתה בטלפון, סיפרה לי על הספר שהיא קוראת. תמיד בשיחותינו הייתה ממליצה לי על ספר כלשהו. בנעוריי, בכל יום הולדת שלי הייתי מקבלת מבתיה ספר כמתנת יום הולדת. בגיל 14 קיבלתי את “הכושי מסקוטסבורו”, בגיל 15 קיבלתי את “קולא ברוניון” וכו’ וכו’…

בתיה גם אהבה מאוד מלאכת יד והייתה מוכשרת מאוד במלאכות אלו. זכור לי שבאחת החופשות שלה מבית-זרע היא קנתה חתיכת פלסטיק גדולה, גזרה אותה לרצועות, חיברה את הרצועות לסוליות ויצרה לעצמה סנדלים. עד כמה שזכור לי, היא גם עבדה תקופה מסוימת בסנדלריה של הקיבוץ.

בתיה אהבה מאוד לרקום, לתפור ולסרוג. כשסיימתי את כיתה ח’, היינו צריכים להצטלם לספר מחזור בחולצות רוסיות. בתיה רקמה לי ולחברתי הטובה את הצווארון הגבוה של החולצה בצלבים קטנים, ישירות על השתי והערב של האריג, ללא שימוש בקנווה (CANVA). החולצות שלי ושל חברתי היו היפות ביותר. שמורים אצלי מתלי המקרמה ששזרה. הייתה גם תקופה שסרגה במכונת הסריגה סוודרים לילדי הקיבוץ בבית-אלפא.

כששלמה ובתיה החליטו להתחתן, בתיה באה למזכיר בית-זרע והודיעה לו שהיא עוזבת את הקיבוץ כי עומדת להינשא לשלמה נייגר מבית-אלפא ועוברת לשם. המזכיר, ספק בצחוק ספק ברצינות, אמר לה: משפחת נייגר מבית-אלפא לוקחת לנו את כל החברים. קודם הייקו הלך לבית-אלפא עקב נישואיו ללאה נייגר, ועכשיו את הולכת לבית-אלפא עקב נישואייך לשלמה נייגר. כמה ילדים יש עוד למשפחת נייגר בבית-אלפא?

בכל שיחה בינינו הייתה בתיה מלמדת אותי משהו חדש, ותמיד הייתה מדגישה שהדברים הם בשם אומרם, בשם שלמה. שלמה הסביר כך וכך, שלמה טען כי… העריצה את שלמה עד כלות.

בתיה, היית לי אחות, היית לי חברה והיית לי השראה.

נוחי בשלום על משכבך

ויהי זכרך ברוך.

 

 

בתיה הייתה הילדה שפילסה לבדה את מקומה בחיים. היא הגיעה בגיל 14 ואולי פחות לבית זרע.

כאן הייתה צריכה להתמודד על מקומה. לא פשוט היה לה. לא הייתה לה משפחה מאמצת. לא הייתה לה עזרה. היא הייתה צריכה להתמודד.

אך בתיה בדרכה הצנועה, בשקט האופייני לה, למרות לבטי הנפש, למרות הקשיים ואולי גם הכעסים שטבעי היה שיהיו, לא ויתרה.

היא לא הייתה ילדה מפונקת. היא הייתה ילדה שלמדה להקשיח את עצמה. למדה להיאבק. היא הייתה כפרי הצבר. עוקצנית מבחוץ ורכה ומתוקה מבפנים.

היא אכן פילסה את דרכה כמעט לבדה. אחרי המוסד בבית זרע הלכה לצבא ובבית דארס עברה טירונות, ואחר כך הייתה מפקדת כיתה בצבא.

אחר כך הכירה את אהבת חייה, את שלמה, ויחד הם בנו בית צנוע וחם בקיבוץ בית אלפא.

בתיה גם לא אהבה ולא סבלה צביעות ואנשים צבועים. היא הייתה עקיבה. הלכה לפי האמת שלה.

היא בזה לאנשים שפיהם וליבם לא היו שווים.

הייתה בה מסירות ונדיבות כלפי משפחתה. היא הייתה ריאליסטית ומציאותית בגישתה.

היא אהבה את החיים, אך הייתה אישה צנועה שהסתפקה בחיים פשוטים. מעט מאוד הספיק לה. העברית הייתה ציפור נפשה. היא אהבה את הדיוק הלשוני, את הניבים והביטויים ולא סבלה כשסירסו או לא ידעו לפרש נכון את העברית.

הדיוק בשפה היה חשוב לה.

בשיחה האחרונה בבית הסיעודי, שבוע לפני מותה, היא סיפרה כיצד גדלה בתל אביב כילדה בת 13 בתקופת הצנע שלאחר מלחמת השחרור, כשהכול התנהל בארץ לפי תורים ותלושי מזון. היא אמנם לא סבלה חרפת רעב, אך סיפרה על השוק השחור שהיה. על כך שהיו חיי צנע.

התקופה הזאת של הצנע בארץ בימים ההם, עיצבה ללא ספק את אישיותה ואת חייה מכאן התחיל הכול.

גדי

 

אימא אהבה מאוד לאפות. תמיד הייתה עוגה זמינה בבית ותמיד ניסתה מתכונים חדשים ולא סטנדרטים. כאשר היינו בצבא הייתה שולחת לנו חבילות של עוגות או עוגיות שאפתה ושלל ממתקים, תמיד מוצרים חדשים שהגיעו לכלבו. כאשר יצאנו ללימודים הייתה מציידת אותנו במיטב המזון שהקיבוץ יכול היה להציע לאחר ביקור של סוף שבוע, כדי שלא נצטרך לאכול במסעדות.

אימא אהבה גם מלאכת יד. הרבתה ללכת לחוגים שונים כמו מקרמה, רקמה ותחרה. אני זוכרת איך הייתה יושבת במרכז החדר עם הגליל הגדול של התחרה ושוזרת חוטים ומוציאה מידיה מלאכת מחשבת.

היה לה ידע רב אותו רכשה מקריאה מרובה של ספרים וגם מפתירת תשבצים. תמיד הייתה לה ערימה של תשבצים מכל העיתונים שהיו בהישג יד.

לאחר שאבא מת ונהגנו לבקר אותה אחת לשבוע, התעקשה להכין ארוחות כיד המלך גם כשגופה בגד בה. אז הייתה נחה קצת וממשיכה, וכשהצעתי לה עזרה תמיד סירבה. בתום הביקור הייתה מציידת אותנו בפירות וירקות בכמות שהספיקה לנו לשבוע לפחות.

הכאבים ברגליה ובגבה התעצמו בשלושת החודשים האחרונים עד שנאלצה לעבור לבית הסיעודי. כאשר התגלה לה הסרטן, סירבה לקבל כל טיפול, אפילו רק להקלה על כאביה. פשוט ביקשה לסיים את חייה. כיבדנו את רצונה.
עכסה

 

אם נסכם את אמא במילה אחת, הרי שהמילה הזו תהיה טוטאליות.

הטוטאליות הזו התבטאה בהיבטים שונים של חייה.

כאמא, הייתה מגוננת עד כדי הגזמה. אם נדמה לה שנגרם עוול למי מילדיה, הייתה מסתערת במלוא העוצמה לתיקון העוול, ולהענשת מי שגרם לו. עד כדי כך, שכילדים, לעיתים נמנענו מלשתף אותה באירועים שקרו לנו, מחשש לתגובה מוגזמת.

ביחסה לערכים שקיבלה על עצמה, גם כן הייתה טוטאליות בלתי מתפשרת.

בשנת 1957, קיבלו היא ואבא מתנת חתונה מהדודה רוזה, 100 לירות כדי לקנות שטיח. היא ואבא, צעירים בשנות ה-20′ המוקדמות לחייהם, סירבו לקבל את המתנה כדי לא לפגוע בערך השוויון. הדודה רוזה לא סלחה להם על כך עד יומה האחרון.

כאשתו של שלמה נייגר, נאלצה להיות מעורבת בלא מעט עימותים מול הקיבוץ, או, כפי שנהגנו לכנותו במשפחתנו, הממסד. גם כאן, ניצבה לצידו ללא הסתייגות ותמכה במהלכיו.

אמא תמיד הייתה נאמנה לעצמה ולאמת שלה. לא התנחמדה ולא העמידה פנים. חברות אמרו עליה, “אצל בתיה אין חוכמות. אם היא אוהבת מישהו, זה על אמת.”

השילוב של תכונות אלו הסתכם לכדי רושם של עקשנות גדולה.

בעקשנות הזו המשיכה, כמעט עד הרגע האחרון, לטגן שניצלים לנכדים שבאו לבקר. הייתה גוררת כיסא אל הכיריים, ומטגנת את השניצלים בישיבה, כשלא יכלה עוד לעמוד.

ובעקשנות הזו גם סירבה לקבל טיפול למחלתה, כי החליטה שהגיע הזמן להיפרד. היא נותרה איתנה בסירובה גם לנוכח כאבים קשים מנשוא, וגם מתוך הערפול שהשרו עליה משככי הכאבים.

עם כל הקושי שבפרידה, אנו מתנחמים בעובדה שאמא בחרה את סופה שלה, ונפרדה בזמן ובדרך שקבעה לעצמה.

אוהבים ומתגעגעים.

    יואש, עכסה, עדה ותרצה.

 

סבתא הייתה בן אדם מיוחד. הייתה לה דרך מאוד שונה לתקשר עם אנשים, כמו למשל כשהיא אמרה לי שהשפתיים שלי ושל גולו נראות כאילו הזריקו להן סיליקון. רק אחר-כך הבנו שזאת הייתה מחמאה.

כשההורים שלנו היו מדברים איתה, תמיד אפשר היה לזהות בשנייה שזאת היא, גם בגלל שתמיד צחקו והריצו איתה בדיחות, וגם כמובן כי הם היו צריכים לצעוק כדי שהיא תשמע אותם.

מצד אחד היא תמיד ציפתה שנדבר איתה לאט ובסבלנות. ומהצד השני לא נתנה לנו שנייה אחת לחשוב על התשובה לתשחץ.

למרות שהייתה לה סוכרת והיא ידעה את חומרת המחלה, תמיד הייתה נחושה בדעתה לשתף איתנו את החוויה הייחודית, ומילאה אותנו בחטיפים.

כשסיפרנו לה על כמה החיים שלנו נוראיים, היא עודדה אותנו והסבירה לנו ששום דבר לא נורא, נורא זה משהו שלא נוכל לפרט מול אנשים. המבין יבין. ורק נגיד שזה קשור בצורה מסוימת למטריה.

אז כשאנשים תמיד התגאו בסבתא המרוקאית שלהם שמכינה להם אוכל, אנחנו התגאנו בסבתא שלנו שפותרת לנו את התשחצים, ותמיד נתגאה ונזכור אותה.

הנכדים

 

בתיה

שמים אפורים, סגריר, קר….

אולי זה מתאים. האפור הזה שמביא את הגשם את הבשורה… היה בה בבתיה האפור שבסופו של עניין הביא את החיוך, את האמירה החיובית, את המילה החכמה.

לא היה לה קל לבתיה, ילדותה בתל אביב של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת בדירת חדר, במצוקה…

בת עשר אחת עשרה היא נשלחת  לקיבוץ  בית זרע ושם בקיבוץ, בחינוך המשותף, היא “ילדת חוץ”.

“ילדת חוץ”, חוץ, כלומר לא מהמקום, מחוץ למקום, לא “ילדת גולה” לא באה מהגולה הדוויה ראויה להגנה ורחמים, לא בת קיבוץ, בת של בעלי הבית, אלא סתם “ילדת חוץ…..” חוץ-מתל אביב.

מלחמת הקיום שלנו נותנת בנו את אותותיה בכל אחד מאיתנו בצורה אחרת… אנחנו מפתחים מנגנוני הישרדות.

אני כותב את זה כבעל  ניסיון. באתי מירושלים למוסד החינוכי בכיתה ה. שלמה ניסה ללמד אותי לרתום סוס, או פרידה לעגלה, לא התקדמתי עם זה, הייתי “עירוני” מפגר, פחדתי מהפרידה פחדתי מהסוס, לא רציתי לרתום והרגשתי שרותמים אותי.

הייתי מירושלים לא מתל אביב…

גרנו, בתיה ושלמה יהודית ואני, באותו בית מול המכבסה, באותה קומה, נפגשנו בעיקר בחדר המדרגות, בדרך כלל הייתה נוזפת בי על משהו ושלמה היה ממהר לצפור צפירת הרגעה, בתיה הייתה נרגעת.

אך שלא תהיינה אי הבנות היה לבתיה, חוש הומור, היא ידעה לכעוס, אך גם ידעה לצחוק.

בתיה הייתה אישה ישרה מאוד ידעה את עבודתה ועשתה אותה במקצועיות, היא עבדה בבישול במטבח הקיבוצי, כן, היו ימים שאכלנו מה שבישלנו…  לא רק בבישול היא הייתה מקצועית, אלא גם בקרצוף הסירים הגדולים, ניקתה אותם עד הסוף וכעסה על מי שלא עשה את זה כך וזה לא היה קל…

לא, היא לא חייכה לעוברי אורח, אך תמיד אמרה את האמת. לא תמיד האמת היא נעימה…

בהמשך היא למדה הנהלת חשבונות והשתלבה בצוות הנהלת החשבונות.

בתיה הייתה מנהלת חשבונות מקצועית ועשתה את עבודתה בהקפדה.

בתיה מאוד אהבה את עבודות היצירה והפיסול של שלמה, הייתה נוהגת להראות אותן בגאווה לחברותיה מהעבודה.

כאשר יהודית ואני, עזבנו את הבית ועברנו לדירה בקומה ראשונה, ביקשה יהודית משלמה את השור שהוא פיסל והיה מוצב בפתח הבית שעזבנו כשומר, על מנת שישמור על ביתנו החדש. שלמה הסכים ברצון, בתיה לא רצתה להיפרד מהשור. שלמה שכנע אותה ואנחנו הבטחנו שנטפל יפה בשור… בתיה אהבה את העבודות של שלמה.

בהכנה לכתיבת ההספד שוחחתי עם חברת צוות בהנהלת החשבונות על בתיה. החברה אמרה לי במילים פשוטות שקל להבין: בתיה הייתה אישה ישרה, הגונה, מאוד דוגרית, עם חוש הומור עם ראש חד עד יומה האחרון.

יהי זכרה ברוך.

מייקל

 

״מלה בסלע, משתוקא בתרין״ – השתיקה טובה פי שניים מהדיבור – ביטוי שלמדנו מבתיה ורק אז הבנו שטעינו בהבנתו.

אכן, יפה השתיקה, אך לא ארצה לשלח את בתיה לדרכה האחרונה ללא מילותיי. מלים שתתארנה את בתיה שלמדנו, משפחתי ואני, להכיר בשנים האחרונות טוב מבעבר.

בתיה שפנים שונות ויפות לה:

חמה ואינטליגנטית

צוחקת ומעניינת

מכניסת אורחים, משפחתית ובעלת ידע

משתפת וסקרנית

לא יצאנו מביתה של בתיה רעבים או צמאים, אך גם לא יצאנו ללא פיסת מידע חדשה, חומר למחשבה או נושא לדיון.

עם בתיה אפשר היה לשוחח מבלי לחשוש מניראות הדברים. היא התייחסה בקור רוח, באובייקטיביות וללא חשש מביקורת, גם לנושאים הנחשבים רגישים. באחת משיחות הטלפון שלנו בערבי חג, בהן בקושי שמעה את דבריי ולכן העדפתי להאזין לה, שוחחנו על המוות, לא זה שלה, סתם מוות של כל אחד מאתנו, והיא אמרה לי: אין לי בעיה עם המוות פרט לכך שהייתי רוצה לראות את נכדיי גדלים.

׳משפחתית׳, אמרתי?

הגענו לבתיה עם שתי שלישיות נכדים והיא הובילה אותנו בגאווה ברחבי הקבוץ כשהיא יושבת על הקלנועית ומזמינה את הנכדים הקטנים להתיישב לצדה. את הנכדים האחרים שלי היא ארחה בחדרה. היא הכירה את המשפחה שלי, רצתה בקשר וגמלה בסיפורים, במידע ובתודה.

סלי ואני נהנינו מכל מפגש אתה, גם מהאחרון, לפני שבועיים, כאשר פרצנו לשנת הצהריים של אישה מיוסרת בשיא מכאוביה ובתוך צער המודעות לסוף הקרב, היא סיפרה, שאלה וענתה לשאלות מתחקרות, הסבירה, צחקה והודתה.

אנחנו מודים לבתיה שנתנה לנו את ההזדמנות להכיר אותה, וכל-כך כל-כך עצובים בלכתה. זכרה הטוב יישאר עמנו.

נעה וסלי מרידור.