נולד בבית-אלפא
ב – 9.10.1924
נפטר ב – 2.11.2001
היה נשוי למלכה.
אב לאראלה בן-חורין,
לחובב, בועז ודפנה.

מספרת מרים קרני:
“אני זוכרת אותך גבריאל. גדלנו פה יחד על יד ההר, ואתה ילד קטן עם ראש תלתלים ועיניים גדולות, חולמות. ילד בר, סקרן בלי סוף! תמיד רצית לדעת מה יש שם, מעבר ל… ג’ילוד וכתף ההר. ידעת כבר הכל, הכרת כל אבן ושביל, את כל סודות המקום ואת סודות החברים. ידיד ורע היית, בראש השובבים והאמיץ מכולם. עוד משחר ילדותך חיפשת את הרחוק, המסתורי והבלתי מושג. חיפשת, חיפשת ומצאת! ואיך חזרת מחיפושך בשלווה, בשקט ובביטחון עם שללך – איך עשית זאת? זה היה סודך הגדול, גברוש!
לאחר שגדלת ובגרת הצלחת, בדרכך היצירתית והאמיצה, לחצוב בהר הגדול דרכים, להציל נפשות ממעמקי מפולות ולעבור בשדות הקרב הקשים, להגיע לאחרוני הלוחמים.
הוריך, ממינה ואליהו, היו הורים מיוחדים במינם. תמיד עסוקים בלבנות קיבוץ ובחייהם הפרטיים הסבוכים. ואתה, צעיר משלושת אחיך: אליעזר, אסתר ורפאל. בינך ובין רפאל היה קשר חם לאורך כל השנים.
כולנו היינו חבריך, הגנו עליך בשיחות חברה, כאשר המחנכים באו אליך בטענות על המעשים הנועזים והשובבים שעשית. למשל, כשהחבאת את הסוס הערבי שאימצת ביער אמריקה. אך הטוב שברעיך היה אברהם הכהן, ולמרות השוני ביניכם גדלתם כאחים. את כאב מותו של אברהם נשאת אתך לאורך כל השנים.
כאן בבית-אלפא גדלנו יחד, אך דרכך גבריאל הייתה תמיד שונה ומיוחדת, כי אתה הוא המלך של עולמך! כאשר נאלצנו ללמוד במשמר-העמק החלטת להתגייס לפלמ”ח (היית רק בן 16), שם הפכת לגברוש היחיד והמיוחד.
לאחר ימים שבת הביתה, וכאן בקיבוץ בנית את חייך עם משפחתך הענפה. ותמיד אתה איש עבודה חרוץ ויצירתי, ולא פעם היה זה לצנינים בעיני ההולכים בתלם תמיד, אלה שלא ידעו לחלום. קסמך האישי וחוזקך עמדו לך בפני כל הקשיים. ידעת בימי חייך סערות רבות, אבל לאחרונה היו לך שנות אושר וחום עם אסנת.
רבים רבים הם ידידיך שלא עזבוך. אתה תמיד כאן אתנו, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו”.
מספר אסף סולג’:
גברוש בא משדות הקרב ושדות הפלחה להקים את ענף הציוד הכבד, אליו שאב גם אותי – נער שזה עתה השתחרר מצה”ל של תחילת שנות ה60-, כך היה אוסף גברוש את אנשיו תחת כנפיו.
כך בנה גם את הענף – פורצים דרכים, בונים מוצבים, מקימים מאגרים ונמלים, מה לא? הכל היה חשוב, מלבד דבר אחד – הכסף: “אני מפזרו ואתם תאספו”, כך היה אומר.
בוקר בוקר, מוקדם ככל האפשר, היה מחלק אותנו, נעריו, עם הסאב המפורסם שלו, בין אתרי הכלים, נותן הוראות ונוסע הלאה בביטחון מלא שנבצע כל מה ש”גברוש אמר”, איך אפשר אחרת? גברוש בשבילנו הוא הכל.
כך גם נולדה המחצבה, מתוך אותו ענף ציוד כבד ועם אותם חושים שהוליכו אותו לפינה זו בגלבוע עם אבן יהלום. תוך זמן קצר הוא הופך את המחצבה למרכז הענף. כולנו מתבגרים עם גברוש שנשאר הכל יכול – מביא רעיונות, מביא רשיונות, מביא לקוחות ומביא מגרסות. ואנחנו, צעירי הקיבוץ החדשים, נשארים ילדיו, מעריציו ותלמידיו – צוחקים ונסחפים אחריו.
אחר כך גברוש הולך הלאה לעזור בסיני ולעזור בצה”ל, משאיר אותנו לטפח את המחצבה שעדיין בחיתוליה. והמחצבה צומחת ונהפכת לבסיס קיומו של הקיבוץ, למרכז חברתי, לתבנית נוף הגלבוע והעמק, למשהו מאוד בסיס בחיינו.
אם הצלחנו בכך, זה רק בגלל שפשוט עשינו את מה ש”גברוש אמר”, בעמדנו על כתפיו הרחבות”.