נולד 26.10.1934

נפטר ב-20.2.2023

הייתה נשוי לתמע יהלום

אב לאביב,שחר,יונת ואורון.

 

גידי יהלום – קורות חיים

גידי יהלום נולד ב-26.10.34 בקיבוץ רמת יוחנן.

ביוני 1940 עבר עם הוריו לבית אלפא במסגרת “הטרנספר” – חילופי אוכלוסין בין הקיבוצים. למד במוסד החינוכי “גלבוע”.

בצבא שירת בחטיבת גולני.

לאחר השחרור עבד שנה בקיבוץ כרועה צאן. לאחר מכן יצא להדריך בקן השומר הצעיר בתל אביב ובהנהגה הראשית.

בשנות השישים עבד בנגריית הקיבוץ וניהל אותה.

ב-1972-1975 עבד במחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי.

ב-1975-1979 ניהל את התחזוקה במוסד החינוכי גלבוע.

ב-1979-1981 ניהל את הקמת מפעל “הציפוי” בקיבוץ.

ב- 1981 היה פעיל במערכת הבחירות מטעם מפ”ם והמערך.

בשנות השמונים עבד בנגריה ובציפוי. בשנות התשעים עבד מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי, כמפקח עבודות נגרות, ולאחר מכן כגרפיקאי במשרד של בית דפוס בתל אביב.

בשנות האלפיים עבד במפעל “קב קור” בקיבוץ כמחסנאי, עד פרישתו. 

עם פרישתו התעמק בתחום שאהב כל חייו, היסטוריה של המזרח העתיק, בדגש על ארץ ישראל בתקופת המקרא.

במשך כעשר שנים השתתף בקורסים בארכיאולוגיה והיסטוריה של ארץ ישראל והמזרח התיכון העתיק, באוניברסיטת תל אביב.

בתקופה זו פירסם שני מאמרים בכתבי עת מקצועיים (זמנים, קתדרה). מאמר אחד טען שהאיסור על אכילת חזיר ביהדות, נובע מכך שהיהודים היו נוודים, ולכן מאשש את סיפור יציאת מצריים.

בנוסף כתב חיבורים רבים העוסקים בין היתר במלחמת שאול בגלבוע, מלחמת דבורה בתבור, קרב מגידו והיציאה ממצריים.

כמו כן פירסם מאמרים קצרים בעיתון הקיבוץ שעסקו ברובם בבלשנות.

אורון

הספד לאבא 

בדרך ההתמודדות שלך עם מה שאתה נאלץ לעבור עכשיו, אך אתה פטרת אותי בהבעת פנים של “תפסיק לדבר שטויות”. אז כן, אני חושב שהיית גיבור!

אני רוצה לומר לך תודה גדולה, אבא, על כל מה שנתת והענקת לי, ועל הדוגמה האישית ששמשת עבורי בתחומים כה רבים. בראש ובראשונה אני מתכוון בכך לדרך בה נהגת לאחר שאמא בחרה לסיים את נישואיכם כשהייתי בן 5, וגם לאחר שעזבה את הקיבוץ – האחריות המוחלטת שגילית כלפיי כאבא, והדרך האצילית וההוגנת בה התייחסת לאמא, למרות שהיו לך את כל הסיבות שבעולם לכעוס עליה.

תודה לך ששמעת בקולי, ילד קטן בן 7, ובחרת להכניס לחיינו את תמנע, שהייתה עבורי דמות אימהית חמה ועוטפת.

תודה על שעות כה רבות של הקראת סיפורים, אגדות ומיתולוגיות, שיטוט משותף בנבכי התנ”ך וההיסטוריה של עם ישראל לדורותיו, והעברת האהבה שלך לארכיאולוגיה ולטבע, דרך טיולים ברחבי הארץ שאליהם לקחת אותי, בין היתר כאשר ניהלת את הנגרייה של הקיבוץ הארצי. גילית לי עולמות מרתקים וחיברת אותי למקום ולארץ בהם אני חי.

היית אוטודידקט, סקרן וחוקר עצמאי בתחום חקר ההיסטוריה העתיקה של ארץ ישראל ועם ישראל, מקורי בחשיבתך ופורץ דרך ברעיונותיך, שאת חלקם העלית על הכתב ופרסמת במקומות שונים. למרות שמעולם לא היה לך תואר אקדמי כלשהו, זכית להערכה עצומה בקרב הקהילה האקדמית שעוסקת בתחומים שעניינו אותך. לא היה גאה ממני כאשר הזמנת אותי לפני שנים לשמוע הרצאה שהעברת לסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, ולא היה גאה ממך על עצם העובדה שהוזמנת להעביר הרצאה כזו.

תודה אבא גם על כל מה שהנחלת לי בתחום עבודת הכפיים, התיקונים והנגרות. היית “הנדי-מן” בעל ידי זהב, ומה שלמדתי ממך בפינת העבודה שבסככה מאחורי הבית, שימש ומשמש אותי עד היום בכל בית שאליו עברתי במהלך חיי.

היית איש של ערכים, עקרונות ומוסר, והדבר בא לידי ביטוי בולט בכל התפקידים שמילאת ובפעילויות שיזמת וניהלת – בקיבוץ, בתנועת השומר הצעיר ובקיבוץ הארצי, וכמובן שגם בחיי המשפחה. כילד וכנער מתבגר לא תמיד אהבתי שאני צריך “להתיישר” לפי העקרונות שלך, אך אני חושב שתמיד הערכתי זאת מאד, וברבות הימים הבנתי עד כמה חשובים הערכים האלה גם בחיים שלי.

במישור הרגשי, אבא, היחסים בינינו היו מורכבים, ומן הסתם הדיאלוג הזה בינינו עוד יימשך בתוכי בצורה כזו או אחרת, גם אחרי לכתך.

אני רוצה לבקש ממך סליחה מעומק הלב על כל אותן פעמים בהן פגעתי בך, ולומר שגם אם טעית או פגעת בי, הרי שמעולם לא היה בליבי ספק בנוגע לאהבתך אלי.

לסיום, אני רוצה להגיד תודה גם לכם – חברות וחברי קיבוץ בית אלפא – על כך שהייתם בית עבור אבא שלי במשך שנים כה רבות. בית שהיה יקר לליבו וחשוב לעצם הווייתו, ואשר בו השקיע מנשמתו ומיכולותיו ככל שהיה יכול. לא תמיד הוא הסכים עם מה שקורה בקיבוץ, ולפרק זמן קצר אף ניסה את מזלו בחוץ, אך דומני שתמיד ידע והרגיש שזה הבית עבורו. לא היה שמח ממנו כאשר שלושת אחיי בחרו לחזור ולהתגורר בקיבוץ, וכך לעת זקנתו גם הייתה לו הזדמנות לחוות סבאות פעילה, חמה ואוהבת עם נכדיו, והוא לקח אותה בשתי ידיו.

נוח על משכבך בשלום אבא’לה – וגם ברוגע, בסיפוק ובגאווה, על מה שהגשמת ועל כל מה שאתה משאיר אחריך.

יהיה זכרך ברוך.

אביב יהלום

אבא שלי היה אדם עצמאי.

הוא היה יעיל ועצמאי. ממש משק אוטרקי של איש אחד.

הוא למד את זה מהחינוך הקיבוצי, מאמא שלו, שהייתה אוטודידקטית, ומאבא שלו, שהמציא את עצמו מחדש, כשעזב לימודים גבוהים עם עתיד מובטח, ועלה ארצה מאמריקה.

הייתה לו גינה לתפארת, בה גרו בשכנות קנה-סוכר וגומא ממצרים, קקטוסים ממקסיקו, עיריוני וזוטה מהגלבוע, וכלניות צבעוניות מעמק יזרעאל.

הוא ידע לגנן, לבשל, לנגר, לפרזל, להנדס, לסרטט, להמציא המצאות, לצייר, לנגן, לנהל, להדריך, להקפיד ולתקן. הוא היה מאסטר בלתקן. בעיקר טעויות של אחרים.

חוץ מזה, הוא ידע לקרוא ולכתוב.

כשנערים צעירים בגילו קראו את “נרקיס וגולדמונד”, הוא קרא את התנ”ך.

כשהמורים בבית-הספר לימדו גיאוגרפיה והיסטוריה, הוא כבר ידע בעל-פה את שמות כל המדינות שיש להן בולים, וגם המדינות הגולות, והמדינות שהאו”ם עדיין לא קיבל את ריבונותן, וכמובן – את שמותיהן של כל ערי הבירה בעולם. הוא גם ידע, מהי ההיסטוריה של רוב המדינות, לפחות כמה מאות שנים אחורה. לפעמים אלפי-שנה.

הוא כתב מגיל צעיר מאוד, ושפתו תמיד הייתה רהוטה ועשירה. הוא יכול היה להיות סופר או מורה.

אפילו חוקר באוניברסיטה, או מנהל של רשת נגריות בכל הארץ, או אדריכל או מהנדס.

אבל זה אף פעם לא עניין אותו להיות מישהו מוכר או להרוויח הרבה כסף ויוקרה. הוא רק רצה להיות מצוין במה שהוא עוסק בו, והוא עסק רק במה שמשך אותו.

אז הוא היה מצוין בבישול, אבל רק במנות שהוא אהב. הוא היה מצוין בכתיבה אקדמית, אבל רק בתחומים שעניינו אותו, ורק אם לא הכריחו אותו לכתוב ביבליוגרפיה. הוא היה מצוין בבנייה, בנגרות, בניהול פרויקטים ובניהול מפעלים, אבל לא הרגיש שום צורך להשיג באף תחום תעודה או תואר.

הוא היה מוכשר וגאון בתחומיו, מבלי להוציא תעודת-בגרות או תואר אקדמי. אנשים עלו לרגל, כדי ללמוד ממנו על בנייה, תכנון, ניהול וכתיבה אקדמית בתחום המזרח הקדום והתנ”ך. הוא הדריך, התפלמס והתיידד עם צמרת הדוקטורים והפרופסורים בארץ, שעסקו בכל מה שקרה כאן בתקופת התנ”ך ולפניה. אבל כמו אביו לפניו, סקרנות וידע היו עבורו דרך-חיים, לא דגל לנפנף בו, ולא אמצעי להשגת הכרה.

הוא ידע בדיוק איפה שאול נפל על חרבו, מי יצא ממצרים, למה קוראים לאום אל-פחם בשמה, ואיך התנהל הקרב במגידו, בין תחותמס השלישי לבין עמי כנען לפני 3,500 שנה. למה??? כי זה עניין אותו.

הוא האמין, שאדם צריך לדעת על כל מה שרלוונטי אליו: הטבע – בו הוא חי, העם – אליו הוא שייך, ההיסטוריה – בה הוא מתקיים, השפה שלו, התרבות, הצבעים והריחות. ויותר מכל, הוא האמין שאדם צריך להיות עצמאי ויעיל. לדעת לקדוח, להבריג, לתפור חור בגרב ולחבר כפתור, לשטוף כלים, לחתוך עגבנייה עם סכין מושחז, ולדעת בכל זמן נתון, איפה העט האהוב עליו, והפנקס עם כל מה שצריך לזכור לעשות או להביא מהכלבו.

כך הוא גם חינך אותי.

אני יודעת לקדוח, לנסר, לחבר, להרכיב, להנדס, לפלס, להדביק, לצייר ולבשל.

אני יודעת לקרוא ולכתוב, כמעט כמוהו, מעריכה ומוקירה את השפה המיוחדת שלנו, את התרבות, ההיסטוריה והטבע.

והדבר הכי חשוב שלמדתי ממנו הוא: להטיל ספק, לקרוא קריאה ביקורתית ולראות את התמונה הרחבה, עם ההקשר הרחוק והקרוב. להבין, מיהו הדובר, מה האינטרס שלו, ומאין הוא שואב את רעיונותיו ודעותיו. זה הופך אותי למורה טובה יותר, אבל מעצבנת מאוד. זה לא מתיישב עם התכנים של משרד החינוך, בדיוק כמו שהוא הגיב לפני 40 שנה, כשראה מה אני לומדת, ומהן דרכי-ההוראה של מוריי. אני גאה במי שהיה, ובמי שהפכתי להיות בזכותו, גם אם אני גייס חמישי בתוך מערכת-החינוך המורכבת והמסואבת, שבה בחרתי להיות חברה.

כי כמו שהוא ידע ואהב לתקן את כולם, גם אני מתקנת, בד’ אמותיי, את מה שאני יכולה מול תלמידיי ומול ילדיי. אעשה מה שאפשר, כדי שיגדלו להיות קוראים ביקורתיים ורחבי-אופקים. שיהיו אמפתיים, ויכירו את דעותיו של הצד השני, גם אם הן לא מתיישבות עם דעותיהם או דעותיהם של הוריהם.

כל מערך-שיעור, כל תוכן וכל רעיון שהיה לי, חלקתי עם אבא. עד היום, כבר יותר מעשרים שנה. על ערש דווי הוא עוד עזר לי בתוכנית שרקמתי לקראת הוראת ספר שופטים בבית-ספר. שם דגשים, חידד ולימד. היו אלה רגעים אחרונים של חסד משותף, וידעתי להעריך אותם, כי היה ברור, שהם לא יחזרו עוד.

כמו שאמרתי, אבא היה עצמאי.

ובשנה האחרונה הוא החל לאבד את העצמאות שלו, כי הוא נזקק למקל, ואחר-כך להליכון, ואז גם לעזרה בהכנת תה, או בבישול.

זה לא מי שהוא רצה להיות, והוא סבל מהתלות ומהסיעוד שנזקק לו.

בשבועות האחרונים הוא נזקק ליותר ויותר עזרה בפעולות היומיומיות. עיניו קהו, וידיו לא היו מסוגלות עוד לכתוב.

הספרים, חבריו הטובים ביותר, לא נטשו אותו גם ברגעים אלה. הוא עבר לקריאה במחשב, הגדיל את האותיות, ובלע אותם בעשרות.

אבל זה כבר לא היה זה.

הוא אמר שהוא מיצה, שהוא בהחלט גאה ושמח על מה שהשיג, ועכשיו הוא רוצה לנוח.

הוא אהב והעריך את הוריו, היה החבר הכי טוב של אחיו, אהב את אחותו ובני-דודיו, אהב אהבה גדולה את ילדיו, והעריץ את נכדיו. הנכדים החזירו לו את חדוות-החיים, כשיצא לגמלאות: הוא מצא את עצמו על הרצפה, על הדשא, על נדנדה ובמגלשה, בגיל שחשב שכבר יהיה בכסא-גלגלים.

הוא נהנה מכל מה שהחיים יכלו לתת לו:

ספר טוב, אוכל טוב, מוסיקה ובעיקר:

משפחה גדולה ואוהבת.

נוח על משכבך בשלום,

למרגלות הגלבוע הפורח.

וכן, הצבעונים כבר פורחים בעמק הנעלם, למקרה שאתה שואל.

האירוסים עדיין לא. אבל הם יפרחו. הם תמיד פורחים.

בתך האוהבת,

יונת.

אחי

גידי היה החבר הכי טוב בחיי. שנינו דעתניים, רהוטי דיבור ויודעי ויכוח, נוטים להתרגז ולא הכי סבלניים, ואני כבר 53 שנים מחוץ לקיבוץ. אף על פי כן, כל מפגש היה כמו שיחה שהופסקה אתמול, גם אם חלפו כבר שלושה חודשים מהביקור הקודם.

 זהו לא סיכום על גידי, רק רצף של זכרונות…

 אבא שלנו הגיע מאמריקה. יום אחד, ואני אז בן שש וגידי קרוב לעשר, קיבלנו מאמריקה חבילה עם 300 בלורות (גולות בשבילכם). באותם ימים בכל בית אלפא, ומן הסתם בארץ כולה, היו רק שני סוגי בלורות: מזכוכית אטומה לחלוטין, וחיימריות מחימר הפחות נחשבות. והנה – מולנו שפע גדול ונוצץ של בלורות אמיתיות שקופות, ובשלל צבעים מרהיבים. באותו ערב שפכנו את כולן על רצפת חדר ההורים והתמונה הזו מרגשת אותי עד היום. ההורים הכריזו שאנחנו שותפים ולקחנו קצת בכיסים לקראת הקרבות למחרת היום. השמועה על האוצר התפשטה מהר מאוד בכל הקיבוץ, וילדים גדולים הציעו לגידי לשחק איתו. הפנייה הזו החמיאה לגידי ומהר מאוד האוצר זלג לילדים רבים. גם אני הפסדתי מן הסתם, אבל גידי בבית הספר היה המקור העיקרי ליצירת שוויון בלורות בקיבוץ. ההורים ניסו לעמוד בפרץ, אבל מה יכלו לעשות. בהתחלה גם לא היה לנו שום תמריץ לנצח, כי מי צריך את החימריות שלהם?

 בכיתה ג׳ או ד׳ גידי התחיל לאסוף בולים. מקור אדיר לבולים מכל העולם היה אז בחברות-הנוער, שקיבלו מכתבים מארצות-המוצא שלהם. אבל לגידי, שהיה אז אצור וביישן, היה קושי ללכת לאוהלים שלהם ולבקש מכתבים. אז הוא מצא פיתרון – לעשות אותי שותף. ואכן זה עבד היטב, והאוסף גדל במהירות. גידי עשה זאת ברצינות גמורה ובדרך שלא ברורה לי, למד לקרוא כל בול בכל שפה. אני הייתי שותף פסיבי בהחלט, אבל גידי טיפח את אלפי הבולים עוד שנים רבות.

שנתיים יצא לנו להיות יחד במוסד. גידי ניגן על חצוצרה ואני הלכתי בעקבותיו מייד בתחילת המוסד. בתהלוכות האחד במאי היינו שלושה מובילים בראש: גדי לנס, גידי ואני.

גידי הדריך בקן בית שאן, ובבוא הזמן גם אני.

כשגידי התגייס אני עליתי לכיתה ט׳. גידי היה בגולני ולעיתים היה הוא או אחד מחבריו מביא נשק עם תחמושת בחופשות. הם היו הולכים בשבת לעשות מטווח והוא היה מביא אותי לירות איתם. לא היה מאושר וגאה ממני. היו גם טיולים שונים עם ג׳יפ (לא ברור לי מהיכן) שיושבים שלושה-ארבעה מקבוצת רימון (הקבוצה של גידי) ואני איתם. לא יודע מה חשבו עליו חבריו, שהוא סוחב את אחיו הקטן לכל מקום, אבל אני הייתי מאושר וככל שעברו יותר שנים הערכתי זאת יותר.

 איש היה בבית אלפא ויהודה דיין שמו. מבוגר מגידי בארבע שנים. הוא היה ילד חוץ במוסד. איש גבוה וגדול, מרשים וכריזמטי, שעוד נכונו לו עלילות שלא יפורטו כאן. רק שנים ספורות היה בקיבוץ, אבל השאיר חותם והיה אז גורו לצעירים מקבוצת רימון שכבר היו אחרי הצבא. יום אחד גידי מזמין אותי לקומזיץ עם יהודה דיין למרגלות הגלבוע. ה״קומזיץ״ היה קפה וביסקוויטים. את הקפה עשו על מדורה כמובן. זה היה קיץ ועלינו ליד כיסא-שלמה באור יום. לאחר שקוששנו עצים, ויהודה הכין כירה מאבנים, התיישבנו: גידי, אמנון ושלמה (הלא הם: גימפל, שפכטל וצקש). יהודה שולף משקית את הפינג׳ן וספלוני הקפה והם מלוכלכים מאוד מקפה יבש מאיזו שתייה קודמת. יהודה בנחת מתחיל לנקות ספלון אחר ספלון באצבעות ידיו. מישהו העיר שאולי יש לנו מספיק מים כדי לשטוף את הספלים. יהודה, בלי להרים ראש ובלי להפסיק ממלאכתו, אמר בנחת: בפלמ״ח לא שטפו כוסות. קול דממה אפף את היקום, דומני שגם הגלבוע עצר נשמתו, ובחרדת קודש שתקנו, שתינו והחכמנו.

 גידי יצא לשליחות הדרכה בקן השומר הצעיר בצפון בתל-אביב. עשו איזו אומגה, וגידי נפל וגובס בכל החלק העליון של גופו. רוב הזמן היה בחדר ההורים, מוגבל למדי, למשך כמה חודשים. במשך הזמן זה התחיל לגרד לו נורא. מצאתי כל מיני ענפים ואמצעי עזר כדי להגיע למקום המציק ולגרד. אבל מקום אחד בתחתית הגב לא היה ניתן להגיע וגידי סבל נוראות וגם חשב שמתפתח לו פצע שם. החלטתי לעשות חור בגבס ולהגיע למקום. גידי התלהב וההורים חששו מאוד כי זה בטח אסור ומה יגידו, אבל אני ניגשתי למלאכה בעזרת סכין, מברג וחוצפה. הכי מסובך היה הקטע האחרון כמובן – איך לא לפגוע בגב אלא רק בגבס. זה לקח הרבה זמן אבל הצלחתי וגידי צדק, נוצר לו שם פצע.

 כל עשור השישים היינו חברים באותו קיבוץ אבל דווקא אז לא היה קשר חזק במיוחד. זה היה עשור די אינטנסיבי לשנינו. גם אני יצאתי לשליחות בירושלים, וחצי שנה באירופה. בעקבות גידי גם אני הייתי רכז ועדת תרבות ושנינו התחתנו ונעשינו אבות. גידי חווה גירושים ונשאר עם ילד לטפל בו ואני התחלתי את מסע הבקשות ללימודים. היכן שנפגשנו כל שבוע היה שיחת הקיבוץ. זה היה אז מוסד מכובד מאוד, ההצגה הכי טובה בעיר. כל שבוע או הוא או אני או שנינו דיברנו בשיחה! מעניין מה חשבו עלינו החברים. צעירים לא הרבו אז לדבר בשיחות.

 עזבתי ב-1969 וככל שעבר יותר זמן קשרינו התהדקו יותר ויותר. דיברנו על הכול וגם על עניינים אינטימיים ביותר. אבל בעיקר כיכבו בשיחותינו ישראל והמזרח התיכון הקדום (מה שגידי התמחה בו באוניברסיטה), וההיסטוריה של בית אלפא וישראל של ראשית המאה.

גידי לקח כל קורס אפשרי שעניין אותו, עד שגמר את כל מה שהאוניברסיטה יכלה להציע. במסלול הרגיל אתה מתחיל כיודע קצת על הרבה ומסיים בדוקטורט, כיודע הרבה על קצת. גידי ידע הרבה על הרבה! ואת זה הוא עשה בעשור השמיני של חייו, כשהוא מיטלטל באוטובוסים מבית אלפא לתל אביב. קולגות אקדמאים ובעלי פלוגתא שלו היו דוקטורים ופרופסורים שהעריכו את דעתו של הסטודנט החופשי מהקיבוץ. הייתי מאוד גאה בכל מאמר שכתב ובכל גילוי שהגיע אליו.

אין עליך גידי, תחסר לי מאוד מאוד.

אלדד.