נולד: ב – 3.4.1972

נפטר: ב – 25.11.2006

בן לשולה וזאב

אח לרחלי ומירב

כאשר התבררה מחלתו של דור, הוא וחבריו הטובים מ”בצלאל” בנו אתר באינטרנט במטרה להשיג אמצעים לטיפול. וכך כתב דור באתר על עצמו: “נולדתי לפני 34 שנים בבית-אלפא, והתחנכתי על-פי הדרך של ‘החינוך המשותף’.

במהלך שירותי הצבאי חל שינוי בגישתי לחיים – בחרתי להגשים את עצמי ולמצות את הפוטנציאל שקיים בי כבן-אדם. כשהשתחררתי, חזרתי למשק והתחלתי לעבוד בבריכות הדגים. במקביל השלמתי בגרויות. כשהרגשתי שהתפתחתי והשלמתי את הדברים שרציתי בקיבוץ, הגיע השלב הבא, בו יצאתי לטייל בעולם. נדבקתי ב’חיידק’ המסעות וההרפתקאות. טיילתי בנפאל ובהודו, עבדתי על ספינת דייג באלסקה ונסעתי בטרמפים בדרום אמריקה. לאחר זמן נסעתי לעוד סיבוב במחוזות המרוחקים של אוקיאניה. קבלתי החלטה לממש את הכישרונות שלי לדרך חיים ומקצוע יצירתי. בחרתי ללמוד עיצוב גראפי ב’בצלאל’. הצלחתי להתקבל ללימודים, אותם סיימתי לאחר חמש שנים אינטנסיביות, מלאות בתכנים חדשים ובעשייה. אני שמח ושלם עם הבחירה שעשיתי בדרכי המקצועית. התחלתי לעבוד ב-ICQ כמעצב גראפי. באותה תקופה התחילו אצלי כאבים בחזה בזמן הנשימה. לאחר בדיקות ממושכות התבררה התמונה לגבי מחלתי. המחלה הופיעה אצלי במהלך דרמטי לאחר שנים של פעילות, וקטעה את מסלול חיי בדרך להתחלה חדשה. כשאני מביט על חיי, איני רואה איך הייתי עושה משהו אחרת. אני שלם בתוכי עם כל מה שעשיתי”. כתב חן עופר, בן גילו: “אף פעם לא ראיתי אותך כועס, צועק ומרביץ. בדרך כלל נראה היה שאתה פשוט מתבונן ומקשיב. ילדים היו מציקים לך כי היית שונה: רגיש, מופנם ואיטי יותר. נדמה היה שאתה עסוק בלחשוב. אבל כל הקושי נעלם כשנגעת בעיפרון. כשציירת, הכול זרם, דרך העיפרון היה לך קל יותר לתקשר עם העולם, להביע ולהוציא מעצמך. הקושי הגדול שלך היה בשנות ה’עשרה’. החברים לא תמיד עשו לך חיים קלים. כאשר אתה רגיש יותר, אמיתי ופתוח לכל, יותר קל לפגוע בך ישר בפנים. בתקופה הזו עברת מהפכה, התחלת להבין שיש לך כוח להתמודד, התחלת להאמין בעצמך ובאמת”. בשלושים למותו של דור סיפרה שולה: “לאחר שהתקבל לעבודה בחברת ICQ החליט דור לעבור לתל-אביב. ממש יום לפני שעבר, שידכה ידידה שלו בינו לבין בחורה בשם הילה, מקיבוץ כנרת, והשניים יצרו קשר בטלפון. בתוך מספר משפטים נוצר ביניהם ‘קליק’ והם ידעו כי המרחק הגיאוגרפי לא יהווה מכשול. הילה אכן ליוותה את דור עד יומו האחרון. לאחר שורה של בדיקות, צילומים, סריקת CT וביופסיה, הנחית עלינו הרופא מהלומה קשה בעת שבישר כי מדובר בגידול ממאיר, ובהמשך הסתבר כי מדובר במחלה קטלנית שאין סיכוי רב להחלים ממנה ורבים נפטרים בתוך פחות משנה. הסתבר כי ישנה תרופה אחת בלבד והיא נותנת סיכוי של 40% מהחולים לשרוד. החלטנו כי אנו ניכלל באחוזי ההצלחה. ברגע שהבנו שנצטרך תרופה יקרה, לדור היה ברור שתיעשה פעולת התרמה. עקבנו אחר הפעילות של חבריו מבצלאל שביצעו התרמה, הקימו עמותה ונלחמו בכל הכוח. הסכמנו להתרמה בבית-אלפא, שהצליחה מעל ומעבר – חברים פתחו את הכיס ואת הלב. בהמשך העברנו אותו לבית הסיעודי, כדי שיוכל לקבל עירוי וזריקות תחת השגחה, ואנו נמצאנו כל הזמן לידו. מה שאפיין את הימים האחרונים היה מאבק על כל נשימה, על כל פירור חמצן. שמענו אותו מחרחר כל הזמן – והלב נחמץ. ביום האחרון כבר לא עזרה שום תרופה או זריקה. בלילה האחרון לא מצא מנוח, אי אפשר היה לראות את מסכת ייסוריו, ואז אמרתי לו: ‘די, דור, תנוח, מספיק להילחם’. לקראת השעה חמש לפנות בוקר נרדמתי, וכאשר התעוררתי כעבור שעה – כבר לא היה דור בחיים”.