דניאל הכהן

נולד ב – 10.10.1931

נפטר ב – 13.4.2022

בן לאליעזר וסונקה הכהן

היה נשוי לרמה

אב לעמית, נועה, יוחאי ועפרה

 

לזכרו של דניאל הכהן (2022-1931)

ראיון עם דניאל הכהן

יולי 2019

ראיינה: רחל אהרוני

נולדתי ב-10.10.1931, בבית החולים בעפולה. אבי, אליעזר הכהן, נולד באוקנו, גליציה, היה חבר “השומר הצעיר” מנעוריו, עלה ארצה בשנת 1920, והיה בין מייסדי קיבוץ בית אלפא. אמי, סונקה הכהן שרייבוים, הצטרפה ל”שומר הצעיר” בעיר הולדתה לודז’ שבפולין, ועלתה ארצה ב-1924. לאחר תקופה קצרה בסג’רה, הצטרפה עם קבוצתה לבית-אלפא.

להורי לא קראתי אמא ואבא אלא בשמותיהם הפרטיים. אברהם הכהן, אחי הבכור מנישואיו הראשונים של אליעזר לתמר שוחטוביץ, היה מבוגר ממני בשבע שנים. כשהייתי כבן תשע, נולדה אחותי חוה’לה. כשהיא הייתה בת כמה חודשים, תקפו אותה שלשולים, שהלכו והחמירו בחום הלוהט של הקיץ הבית-אלפי. בניסיון להציל אותה, נסעה אתה  סונקה לידידים שהתגוררו בחיפה, וקיוותה שמצבה ישתפר במזג האוויר הקריר שעל הכרמל. אבל התינוקת לא שרדה.

אני סבלתי באותה תקופה מפורונקולים, ובודדו אותי משאר ילדי קבוצתי מחשש ש’אדביק’ אותם. הועברתי להתגורר ב”איזולציה”, כפי שנקרא אז מבנה הבידוד, והייתי שם יחידי. המטפלת שלנו, הלקה נייגר, כחלק מטיפולה בשאר ילדי הקבוצה, הייתה אחראית גם עלי, דאגה לטפל בפצעַי ולהביא לי אוכל, אבל במרבית שעות היום, ובמשך הלילה הייתי לבדי. כשהורי חזרו ברכבת מחיפה לבית אלפא לאחר מותה של התינוקת, הם נכנסו לאיזולוציה, שאלו אותי מה שלומי, וכשאמרתי להם “בסדר”, הם אמרו לי: “חוה’לה מתה. אנחנו עצובים. אל תבוא אלינו.” כך בישרו לי על מות אחותי. בלאו הכי לא יכולתי לבוא אליהם, כי הייתי בהסגר…

חוה’לה נפטרה בשנת 1940.

כעבור שנתיים, בשנת 1942, נולד אחי הצעיר, משה.

יחסי עם הורי היו מורכבים. כשהייתי בחברת הילדים הצעירה, אליעזר היה מנהל בית החרושת “נעמן” לייצור לבֵנים שהוקם ליד עכו, אחד המפעלים הראשונים של התעשייה הקיבוצית, והיה מגיע לבית אלפא רק בסופי שבוע. אני העדפתי פעמים רבות ללכת בשעות אחר הצהרים עם חברַי להוריהם, שקיבלו אותי בזרועות פתוחות. ביליתי הרבה אצל דורקה ומוסה, הוריו של מאיר גולדנברג,  ואצל אידה ודז’ונק, הוריו של גדעון צימנד. אהבתי להיות אצלם. אהבתי גם ללכת אל תמר, אמו של אחי אברהם, שהייתה מלמדת אותי שירים, ויוצאת אתי לטייל בשדות לאסוף אפונים. היא הייתה גם זאת שיצרה את הקשר ביני לבין אחי הבכור.

מתקופת חברת הילדים, זכור לי המקרה הבא: חיים גורי, שהיה ילד חוץ בחברת הילדים המשותפת של ילדי בית אלפא וחפציבה, ניגש אלי יום אחד, החזיק בידי ואמר לי “לעשות שריר”. עשיתי. ואז אמר: “אתה תהיה בחור חזק מאוד.” הלל, שהיה מבוגר ממני, עמד בקרבת מקום ואמר: “אני אהיה יותר חזק…”

את אחי אברהם הערצתי. הוא גר בעמדה שמעל חדר האוכל, וזכור לי שאהבתי לשמוע אותו מנגן בכלי נשיפה שהיה בחדרו. רציתי לנגן כמוהו, והוא הרשה לי לנסות, ואפילו הדריך אותי. תיאודור הולדהיים, שהיה מחנך שלנו, עבר פעם ליד העמדה ושמע את נגינתי. אחר כך אמר לי שאני מוזיקלי מאוד. לעתים הייתי הולך לעמדה של אברהם כשהוא נעדר ממנה. שני דברים משכו אותי: כלי הנשיפה והשברייה שלו.

היה לי בקיבוץ סבא, אבא של אליעזר. קראו לו סבא וַינבום. הוא היה רב גדול בגליציה, וכשהוא נפטר, קברו אותו בקצה המזרחי ביותר של שורת הקברים, כדי להרחיק אותו מאזור קברות ה’אפיקורסים’. שם משפחתו של אליעזר מהבית היה כמובן וינבום, כשם המשפחה של אביו. אבל כשעמד לנסוע מהארץ כציר לקונגרס הציוני בבזל, נאמר לו שהוא חייב לעַברֵת את שמו. הציגו בפניו שתי אופציות לשֵם חלופי: “אריאל” ו”הכהן”. אליעזר בחר בשם “הכהן”, ומאז אימצה כל המשפחה את שם המשפחה הזה. כשאבנר הכהן, בנם של מאירה ושל אחי אברהם, עמד להתחתן עם אשתו השנייה שהייתה גרושה, נאמר לו ברבנות שהנישואים בלתי אפשריים, שכן לכהן אסור להתחתן עם גרושה. בעזרת הכתובת על מצבת קברו של סבא וינבום הוכיחה המשפחה שהוא איננו כהן מלידה, וכך התאפשרו הנישואים…

למוסד החינוכי עברתי עם בני קבוצתי, בכיתה ה’. היינו אז שתי קבוצות בלבד במוסד: קבוצת “אורן”, הבוגרת מאתנו, הראשונה שלמדה במוסד עם הקמתו, וקבוצתנו, קבוצת “אלון”. המחנך שלנו בשנים הראשונות היה יוסף ניישולר. כשהיינו רושמים במחברת את עבודות הבית שקיבלנו, ואת שם המורה שנתן לנו אותם, התמלא הדף בשמו של יוסף, כי הוא לימד אותנו את כל הנושאים, ההומניסטיים והריאליסטיים. התבדחנו על כך. לא אהבתי במיוחד את שיעוריו של יוסף. חוץ ממנו היו לנו מורים מקצועיים: שכנא נשקס לימד ערבית, מיכה שמבן לימד ספורט, ושלמה יפה לימד מוסיקה.

עיקר העניין שהיה לנו במוסד היה הספורט, פעולות התנועה, הטיולים, וההווי החברתי.

ספורט היה בשבילי כדורסל ואתלטיקה, ובשני התחומים האלה הצטיינתי. כשמיכה שמבן  עזב, החליף אותו מוטקה שבדרון. יום אחד נערכה בשיעור תחרות ריצה בזוגות. בקבוצה שלנו לא היה רץ ברמה שלי, שיכול היה לשמש לי בן תחרות. במקרה עבר שם דשיק (דוד שוהם) מקבוצת “אורן”. דשיק, שנחשב לרץ הטוב ביותר במוסד, הציע להתחרות נגדי. מוטקה הסכים, הזניק אותנו, והפעיל את הסטופר. למרבה ההפתעה, ניצחתי בתחרות. השיעור התקיים לפני ארוחת הצהריים, וכשנכנסנו לחדר האוכל, עברה מפה לאוזן הידיעה המרעישה שניצחתי את הרץ הכי טוב במוסד. היו אמנם ילדים שפקפקו בכך, ואמרו שאולי היה איזה פגם בתחרות, אבל מוטקה הפריך את דבריהם: התחרות הייתה תקינה, והסטופר הוכיח את נצחוני.

בשיעורי המוסיקה למדנו לנגן בכלי פריטה ובחליליות. למדתי לנגן במנדולינה, אבל הצטיינתי במיוחד בנגינה בחלילית. כשהגענו לרמת נגינה מתקבלת על הדעת, היינו מנגנים יחד יצירות תזמורתיות ששלמה עיבד בשבילנו.

יום אחד הגיע אליעזר למוסד. כל ילדי הקבוצה היו בכיתה, ואילו אני, שהשתעממתי בשיעור, ישבתי בחוץ, על ארגז הנעליים. “מה אתה עושה בחוץ?” שאל אותי אליעזר. “יצאתי להתחמם בשמש,” עניתי. לאליעזר היו חשובים הלימודים העיוניים. “אנחנו עובדים קשה מאוד כדי שאתם תוכלו ללמוד, כדי שתרכשו השכלה, כדי שתרחיבו אופקים,” אמר. “התחממת מספיק בשמש, ועכשיו, למען הסדר הטוב, אתה חוזר לכיתה.” “אצלי הסדר שונה,” אמרתי לו. “יצאתי להתחמם בשמש, ואני לא חוזר לכיתה.”

זאב חבצלת, מהשלמת גדוד “השדה”, נשלח על ידי הקיבוץ ללמוד הוראה, והתעתד להיות מורה במוסד. כשחזר מלימודיו, הוטל עליו להחליף את יוסף ניישולר ולהיות המחנך שלנו. אבל ההוראה לא הייתה כנראה בראש מעייניו. הוא היה נותן לי את מחברת מערכי השיעורים שהכין, ואני העברתי לכיתה את השיעורים בשמו. בכיתות הגבוהות היה המחנך שלנו תאודור הולדהיים. תיאודור היה מורה ומחנך מעולה.

ידידות עמוקה התפתחה ביני לבין אחיו הצעיר של זאב חבצלת, איציק, שהיה ילד חוץ בקבוצת “אורן” הבוגרת מאיתנו. אחת מיוזמותינו הייתה הוצאה לאור של עיתון לחניכי המוסד. היה זה מבצע סודי. לא גילינו לאיש שאנחנו עורכי העיתון. רק את נחמה מקבוצת “אורן” שיתפנו בַּסוד, כי היה לה כתב-יד יפה. שנינו החלטנו מה יהיה התוכן של כל אחד מהגיליונות, שנינו כתבנו את המאמרים, ושנינו ציירנו את האיורים שהיו משובצים בעיתון. אהבתי לכתוב ולצייר. הנושאים שהעלינו היו שאובים בעיקר מהווי החיים במוסד, היו גם נושאים פוליטיים, ודברי ביקורת על תופעות חברתיות שונות. העיתון, שהועתק בכתב יד, עבר מיד ליד בין החניכים, וזכה להצלחה גדולה. הוא הגיע גם לחבר העובדים, והם נהנו ממנו מאוד. הוצאנו גיליון אחר גיליון, ואת זהותנו כעורכים, כַּתָבים ומאיירים, שמרנו כל הזמן בסוד. היו ילדים בין חניכי המוסד שעשו לנו תחרות, ניסו לחקות אותנו ולהוציא לאור עיתון משלהם, אבל לא הצליחו להתמיד בכך. במשך השנים, התמסד העיתון הסודי שלנו, הפך ל”ניבנו”, עיתון המוסד החינוכי “גלבוע”, שמאמריו נכתבו, ואיוריו צוירו, על ידי חניכים מקבוצות שונות, והוא הוקלד במכונת כתיבה, ושוכפל בסטנסיל בעותקים רבים. עד היום אינני יודע אם גליונות העיתון הסודי שהוצאנו לאור נשמרו בארכיון המוסד.

המדריך התנועתי שלנו היה ביני [אריה בינימוב]. הערצנו אותו. הוא היה אלוף הצופיות בארץ, וממנו למדנו את כל רזי הצופיות המעשית. הרבינו לצאת אתו לטיולים ולמחנות, וליישם את היידע שרכשנו ממנו.

אחרי שעות הלימודים וארוחת הצהריים, היינו יוצאים יום-יום לעבוד שעתיים בקיבוץ. מהיום הראשון עבדתי במספוא. העבודה הייתה קשה, אבל למרות הקושי הפיזי, אהבתי אותה, ולא פעם עבדתי מיוזמתי שעות נוספות.

אחרי העבודה והמקלחת, היו רוב הילדים עולים לקיבוץ להוריהם. אני הייתי נשאר בדרך כלל במוסד. מי שהציל אותי בשעות האלה במשך שנת הלימודים ובחופשות, היו ילדי טהרן, שרובם העדיפו להישאר במוסד ולא לעלות לקיבוץ למשפחות שאימצו אותם. בערבים היינו עורכים מסיבות, נכנסים למטבח, מכינים לעצמנו כיבוד ומבלים יחד. היו אלה מפגשים חברתיים שאהבתי. התיידדתי אתם, ואחד מידידי הקרובים ביותר היה יורם וינטר, שאתו אני עומד בקשר עד היום.

ב-1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, גויסו הבנים והבנות מקבוצת “אורן” למלחמה. קבוצת “אלון” לא גויסה כי היינו עדיין צעירים. הייתי אז בן שש-עשרה. נשארנו במוסד, אבל לימודינו הופסקו, והתחלנו לעבוד בענפי המשק ימים שלמים, כדי למלא את מקומם של המגויסים הרבים. לאחר המלחמה חזרנו ללימודים.

כשהיינו בכיתה י”ב לא היו מספיק חדרי מגורים במוסד, וקבוצתנו גרה באוהלים בשדרת הקזוארינות. משה, אחי הצעיר, שהיה אז כבן שש, זוכר עד היום איך הלהיבו אותו המגורים באוהלים, ואיך היה גורר את סונקה למוסד כדי להתראות אתי.

בשנת 1949 סיימנו את כיתה י”ב. הייתי בין הצעירים בקבוצה, ונותר עוד זמן רב עד מועד גיוסי לצבא. דורקה גולדנברג, שהייתה רכזת המוסד, הטילה עלי להיות בתקופת הביניים הזאת מורה לספורט. נשלחתי לקורס מורי ספורט שהתקיים בעין החורש, והייתי היחיד מבין משתתפיו שקיבל תעודת הסמכה בסיומו. התחלתי ללמד, אבל אחרי כמה חודשים, נוכחתי שלא נועדתי לתפקיד הזה. גם דורקה הגיעה לאותה המסקנה.

אליעזר יצא ב-1949 לשליחות בצרפת, ושנה אחת היה שם שליח מרכזי של התנועה. ב-1950 עבר לאנגליה, ולמד בבית-ספר לכלכלה בלונדון. סונקה ומשה, שהיה בן שבע כשהמשפחה יצאה לשליחות, היו אתו בצרפת ובאנגליה. אותי לא לקחו. אבל בתיווכו של אליעזר יצאתי לחודש ימים להדרכה במחנה קיץ של חניכי ה”שומר הצעיר” בלאשוּ, עיירה צרפתית ציורית ומקסימה. משה, שהירבה לשהות אתי במחנה, שומר בזיכרונו חוויות רבות מהבילוי אתי. לאחר מכן הייתי חודשיים עם המשפחה בפאריס, ונרשמתי ללימודים בסטודיו לציור. בתקופת לימודַי ביקרתי במוזיאונים רבים, התנסיתי בטכניקות ציור שונות, ובין השאר גם ברישום מודל נשי עירום.

כשחזרתי ארצה, התגייסתי לצה”ל.

בצבא שירתתי כקצין בחיל המודיעין. הייתי סייר אוויר ומפענח תצלומי אוויר.  בתפקידַי אלה היה עלי להכיר כל פרט ופרט בשטח, וכשיצאתי לסיור אווירי, הוטל עלי לספק מהמטוס תמונת מצב עדכנית ומדויקת למתרחש על פני הקרקע, באוויר ובים, ולכוון את כוחותינו למטרתם בדרך הטובה ביותר.

מספר חודשים לפני שחרורי מהצבא, הוזמנתי להשתתף במסע גמלים אזרחי שחצה את כל הערבה, עד אילת. מארגני המסע פנו אלי, משום שהייתי ידוע כמי שהכיר את השטח על כל פרטיו, מה עוד ששנה אחת לפני כן, הובלתי טיול של הגדנ”ע באותו האזור. פנייתי לצבא שיאשר את השתתפותי במסע, נענתה בסירוב. ואז החלטתי ‘לצפצף’, ולצאת ללא אישור. המסע נמשך עשרה ימים, וכשחזרתי לבסיס נשפטתי על עריקוּת, ונשלחתי למשך חודש ימים לכלא צבאי. כקצין, קיבלתי תנאים משופרים, וביניהם תא ללא שותפים, ושחרור מעבודות שונות. את הזמן ביליתי עם אסיר נוסף, בדואי, שלימד אותי שני דברים: לדבר ערבית ולנגן בחליל רועים.

באותם הימים היה משך השירות הסדיר לבנים שנתיים. אבל כשחזרתי מהכלא, האריכו לי את השירות בחצי שנה. מפקדַי טענו שהם אינם רוצים להפסיד חייל טוב.

השתחררתי מצה”ל בשנת 1952.

כשחזרתי הביתה, התקבלה החלטה במוסדות המשק שחייבה את כל הצעירים למלא תורנות של שנתיים ברפת. מישקה ארזי, שהיה אז רכז המשק, חייב את אורי סקלרץ (סער) ואותי לממש את החלטת הקיבוץ. אורי השתחרר כעבור זמן מה מהרפת בטענה שהדבר פוגע בכושרו כשחקן בנבחרת הכדור-סל של בית אלפא. אני התמדתי שנתיים בתורנות הזאת. ענף הרפת עניין אותי, למרות העובדה שעדיין לא הוכנס בו מיכון, ולמרות העבודה הקשה בו בשעות לא נוחות. חשבתי אפילו להישאר בענף, כי ראיתי בו אפשרויות להתפתחות מקצועית, ונרשמתי לקורס הכשרה לרפתנים מתחילים.

ואז, הארכיאולוג יהודה דיין (נבו), שבנעוריו היה חניך חברת הנוער “צוקים” בבית אלפא, ואחר כך למד במוסד החינוכי שלנו, הזמין אותי להשתתף בחפירות הארכיאולוגיות במערות נחל חֶבֶר (חַבְּרָא), שהוביל פרופסור יוחנן אהרוני. הנושא עניין וסקרן אותי, ולמרות התנגדות מוסדות המשק והענף, יצאתי לחפירות לעשרה ימים. יחד עם מתנדבים אחרים, ירדתי למערות העמוקות שהתגלו בהן קטעי פפירוסים, קטעי קלף, ומגילות מקראיות,  ממצאים רבים מתקופת מרד בר כוכבא, ושלדים של אחרוני המורדים.  יהודה לא ירד אתנו, כי סבל מפחד גבהים.

כשחזרתי הביתה הודיעו לי ברפת שלא אצא לקורס ההכשרה לרפתנים מתחילים בגלל יציאתי לחפירות ללא אישור. ואז אמרתי לעצמי: בענף כזה, שמעניש את עובדיו, אינני רוצה לעבוד, וחזרתי למספוא.

עבדתי עם עובדי המספוא הוותיקים, בונק דיסטלפלד, יוסף תלמי ונפתלי קרול, שהתמידו בענף שנים ארוכות. גם בענף המספוא התנהלה העבודה ללא מיכון: קצרנו בחרמשים, את התלתן שנקצר העמסנו בקלשונים על העגלה הרתומה לפרדות, ובחורף, נאלצנו לעתים להעמיד את העגלה על השביל כדי שלא תשקע בבוץ, ולהעביר אליה על קלשונים את התלתן שנקצר בשטח. היה קשה, אבל הקושי לא הרתיע אותי. סגנון העבודה וקשייה נראו לי כמובנים מאליהם, כמשהו שיש לקבלו כפי שהוא.

לאחר שנישאתי לרמה, וכבר נולדו לנו שני ילדים, עמית ונועה, התבקשנו להצטרף לקבוצה של חברים צעירים שנשלחה מבית אלפא לעזרת קיבוץ סער. השתלבנו שם מיד בעבודה, רמה בלול ואני במספוא, והיה לנו טוב בקיבוץ הצעיר. אני הייתי רגיל לעבוד בלי להסתכל בשעון, ב”סגנון בית-אלפא”. עד שיום אחד ניגש אלי יגאל מורג, אחד מחברי קיבוץ סער, ואמר לי: “דניאל, כאן לא בית-אלפא. אצלנו עובדים עד שעה 4 אחרי הצהריים, וחוזרים הביתה כדי לבלות עם המשפחה.”

חברי קיבוץ סער התייחסו בהקשבה לדברי, ורצו מאוד שנישאר אצלם ולא נחזור לבית אלפא. למען האמת, התלבטנו קצת, כמעט התפתינו להישאר שם. תנאי החיים בסער היו הרבה יותר טובים מאשר בבית אלפא, החֶברה הייתה טובה, והיינו משוחררים מדעות קדומות של חברים שזכרו אותנו מגיל הילדות. אבל בכל זאת חזרנו לבית אלפא. למה? זה אולי נשמע מצחיק, אבל החיים שם נראו לי לא מספיק “חלוציים”…

בבית אלפא חזרתי לעבוד בענף גידולי השדה. הענפים, שהיו נפרדים בשעתם – הפלחה, המספוא וגן הירק – כבר התאחדו לענף אחד, הגד”ש. למספוא הוכנס מיכון, ואני עברתי לעבוד בכותנה, ענף חדש שהכניס לארץ סם המבורג, חוואי יהודי אמריקני, תושב קליפורניה, שבנעוריו חי ולמד בארץ. התמסרתי לפיתוח הענף בבית אלפא, למדתי תוך כדי עבודה את דרכי גידול הכותנה, יצאתי לימי השתלמות בנושא, ונעזרתי בניסיון שנצבר ב”חוות שמואל”, החווה הניסיונית שהוקמה ליד מושב בית יוסף שבעמק בית שאן ונקראה על שמו של סם (שמואל) המבורג. עם הזמן, למדתי את נושא המזיקים שתקפו את שדות הכותנה, ולימדתי דורות של בנות לזהות את המזיקים, לצורך קביעת טיפולי הדברה. היו שקראו לי באיזור “מלך הכותנה”, ולימים אף זכיתי בפרס על שם סם המבורג על פועלי בענף.

אמרו עלי שאני חורש תלמים ישרים כאילו נמדדו בסרגל. כשנשאלתי איך אני לא משתעמם לשבת יום שלם על הטרקטור, לחרוש תלמים בשדה ולזרוע, עניתי: השאיפה שהתלם ייצא ישר, זה היה השיגעון שלי; הידיעה שאני עושה את העבודה כמו שצריך, זה היה הדחף שלי; זה היה הסיפוק האישי שלי. לא חשתי אף לא רגע אחד של שעמום בעבודה, כי הייתי מרותק לביצוע המשימה. אבל תמיד ידעתי שלהיות חקלאי אין פירושו רק עבודה מקצועית בשטח ואיכפתיות בעבודה. ללא הבסיס הזה אי אפשר כמובן לפתח שום דבר. אבל יש גם מחקר, והדרכה, וחישובים של רווחיות וכדאיות כלכלית, שבלעדיהם אין התקדמות. כשהייתי רכז הגד”ש, השתדלתי לקחת בחשבון את כל הנתונים האלה, לא להיצמד רק לגידולים שהתרגלנו אליהם, אלא להרחיב את המגוון, להיעזר במחקרים ובסקרי שוק, וכך להבטיח את המשך קיום הענף.

בסוף שנות השישים יצאתי ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות. היה זה מסלול מיוחד לחברי קיבוצים ומושבים, שהלימודים בו היו מרוכזים מאוד, והוא נמשך שנתיים וחצי. בסיום הלימודים קיבלתי תעודה של אגרונום. שישה מבוגרי הקורס, ואני בתוכם, החלטנו לצאת לטיול פרטי באיראן, ששלט בה אז השאח הפרסי. באותה תקופה שהו באיראן מומחי חקלאות מישראל, וביניהם עמוס דגן ומשפחתו מבית אלפא, שנשלחו לסייע לחקלאים המקומיים לבנות מערכת חקלאית מתקדמת, וללמד אותם לעבד את אדמותיהם בשיטות מודרניות. הצלחתי לגייס סכום כסף קטן מהקיבוץ, ויצאתי לטיול, שהיה מעין סיור חצי לימודי, מעניין וחווייתי ביותר.

ב-1973 יצאתי עם המשפחה לשליחות חקלאית בניקרגואה. השליחות הייתה יוזמה אישית שלי. חשתי שאני צריך להיפתח לאופקים חדשים, לצאת קצת מהבועה הבית-אלפית. נשלחתי על ידי מש”ב, המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, יחידה במשרד החוץ הישראלי, שסייעה למדינות מתפתחות ברחבי העולם. הסיוע ניתן באמצעות מומחים מישראל בתחומים שונים, וביניהם בתחום החקלאות. היינו צוות של שלושה מומחי חקלאות. אני, כבעל תעודה אקדמית, עמדתי בראש הצוות. הפרויקט התקיים במרחק רב ממנגואה, שבה התגוררו רמה וארבעת ילדינו. מטרתנו הייתה ללמד את הכפריים המקומיים שיטות השקייה, טיוב קרקע,  והכנסת גידולים חדשים לשדותיהם, בנוסף לענפי החקלאות שהם נהגו לגדל. היינו יוצאים ממנגואה לשטחי הפרויקט ביום שני בבוקר. לקחנו אתנו מזון לשבוע ימים, והתגוררנו שם בצריף בתנאים קשים. הכפריים היו מגיעים אלינו לקחת זרעים וחומרי אספקה אחרים, ואנחנו יצאנו אתם לשטחיהם החקלאיים. לא היה להם מיכון, וכל העבודה בשדות נעשתה בידיים. בסוף השבוע חזרה משלחתנו למנגואה, וביום שישי קיימנו ישיבות עבודה. שנתיים ניהלתי את הפרויקט בניקרגואה. היו אלו שנים לא קלות, אבל שאבתי מהן סיפוק רב.

כשעמדנו לחזור ארצה, שוב הייתה לנו התלבטות קלה האם לחזור לבית אלפא, או לחפש דרכים חדשות. אבל חזרנו הביתה.

במשך השנים כיהנתי בבית אלפא בתפקידים שונים: הייתי סדרן עבודה, רכז משק, מזכיר, וחבר בוועדות שונות. כשנבחרתי להיות מזכיר, תפקיד חברתי ממדרגה ראשונה, שאלתי את עצמי מה הביא את החברים לבחור בי?  אולי נבחרתי כי הייתי קל לשיחה ולשכנוע; אולי כי שמרתי על ראש פתוח; אולי כי לא הייתי אדם לוחמני; אולי כי השתדלתי לשמור על קור רוח, ולא לשלוף תשובות מהמותן, אלא להפעיל שיקול דעת, כדי למצוא פתרון הולם לבעיות; ואולי כל אלה יחד, ומעל לכל – כי ידעתי להקשיב, ולכן הייתי מקובל והקשיבו לי.

בין תפקיד לתפקיד, עשיתי “תור מטבח” שנמשך שנה שלמה, כמקובל באותם הימים. חמש פעמים מילאתי את התורנות הזאת.

יצאתי גם לפעילות מחוץ לקיבוץ: עמדתי בראש ארגון אזורי לגידולי שדה של המועצות האזוריות בית-שאן, גלבוע, והעמק המערבי. מאוחר יותר גויסתי על ידי משרד החקלאות לרכז את תאגיד המים, שהיה אחראי על עבודות פיתוח חקלאי, חלוקת המים לאיזורי הארץ השונים וגיוס כספים לפרויקטים מיוחדים. לא אהבתי את התפקיד הבירוקרטי הזה ואת השהייה בתל-אביב. במהותי הייתי תמיד ונשארתי איש אדמה.

חזרתי לבית אלפא ולענף הכותנה, ועבדתי בו עד גיל 80.  הייתי חוד החנית בהתנגדות לחיסול הענף בקיבוץ ובארץ. אבל כשחיסלו את הכותנה בבית אלפא בגלל כמות המים הגבוהה שגידולה הצריך, ובגלל ירידת הכדאיות הכלכלית של הענף, המשכתי לעבוד בגד”ש. עבדתי חצי יום, בכל עבודה נחוצה: חרשתי וזרעתי, ניקיתי שבילים מעשבים שוטים, עסקתי בעבודות אחזקה שונות של הכלים החלקאיים, ומצאתי לי תעסוקה מלאה. כשהגעתי לגיל 82, אמר לי יוני, רכז הענף, שהגיע הזמן לסיים ולפַנות את מקומי לצעירים. היה לי קשה מאוד לקבל את הגזירה.

כיום, בגלל מצבי הבריאותי, אינני יכול לצאת בכוחות עצמי לשדה. אבל הקשר שלי עם האדמה ועם גידוליה נשמר בזכות דני בר, שפיתחתי אתו קשרים אישיים במשך השנים. הוא מגיע אלי פעם בשבוע, יחד אנחנו נוסעים לסיור בשדות, עוקבים אחר התפתחות הגידולים השונים וחוֹוים את חילופי העונות בחקלאות.

 

הספדים שהוקראו בהלוויה

דניאל נולד בשנת 1931 בבית החולים בעפולה. הוריו היו סונקה ואליעזר. אחיו הבכור היה אברהם, שנהרג ב-1970 בעת טיסת ניסוי של מטוס ה”ערבה”; אחותו הצעירה, חווה, נפטרה בהיותה תינוקת; ולימים נולד אחיו הצעיר משה, יבדל”א.

למוסד החינוכי עבר עם בני קבוצתו, קבוצת “אלון”. עיקר העניין שהיה לו במוסד היו הספורט, פעילות התנועה, הטיולים וההווי החברתי. בתחום הספורט הצטיין בכדורסל ובאתלטיקה, והיה הרץ המהיר למרחק קצר.

ידידות עמוקה התפתחה בין דניאל לבין אחיו הצעיר של זאב חבצלת, איציק, והם יזמו הוצאה לאור של עיתון לחניכי המוסד. הם לא גילו לאיש שהם עורכי העיתון המחתרתי הזה, ורק את נחמה שיתפו, כי היה לה כתב-יד יפה, והיא כתבה את העיתון במו-ידיה. הם כתבו את כל המאמרים ואף ציירו את כל האיורים. העיתון עבר מיד ליד בין החניכים וזכה להצלחה גדולה. במשך השנים התמסד העיתון הסודי והפך ל”ניבנו”, שהוקלד במכונת כתיבה ושוכפל בעותקים.

ב-1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, גויסו הבנים והבנות של קבוצת “אורן” הבוגרת למלחמה. הלימודים של קבוצת “אלון” הופסקו וחבריה החלו לעבוד בכל ענפי המשק ימים שלמים, כדי למלא את מקומם של המגויסים הרבים.

בצבא שרת דניאל כקצין בחיל המודיעין. היה סייר אוויר ומפענח תצלומי אוויר. בתפקידיו אלה היה עליו להכיר כל פרט בשטח, וכשיצא לסיור אווירי הוטל עליו לספק מהמטוס תמונת מצב עדכנית ומדויקת למתרחש על-פני הקרקע, באוויר ובים, ולכוון את כוחותינו למטרתם בדרך הטובה ביותר.

מספר חודשים לפני שחרורו, הוזמן להשתתף במסע גמלים אזרחי שחצה את כל הערבה, עד אילת. דניאל פנה לצבא שיאשר את השתתפותו במסע, אך נענה בסירוב. הוא החליט “לצפצף” ויצא ללא אישור. כשחזר לבסיס נשפט על עריקות ונשלח למשך חודש ימים לכלא צבאי. עם זאת, כקצין קיבל תנאים “משופרים” ובילה עם אסיר בדואי שלימד אותו שני דברים: לדבר ערבית ולנגן בחליל רועים.

לאחר השחרור הזמין אותו הארכיאולוג יהודה דיין, שהתחנך במוסד “גלבוע”, להשתתף בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במערות נחל חֶבֶר. למרות התנגדות מוסדות המשק, יצא דניאל לחפירות, וירד למערות העמוקות שהתגלו בהן קטעי פפירוסים, מגילות מקראיות, ממצאים רבים מתקופת מרד בר-כוכבא, ושלדים של אחרוני המורדים.

בקיבוץ עבד בענף המספוא. באותה תקופה התנהלה העבודה ללא מיכון. התלתן נקצר בחרמשים והועמס בקלשונים על העגלה. זו הייתה עבודה מאוד קשה, בייחוד בתקופת החורף, אך הקושי לא הרתיע, אפילו נראה כמובן מאליו והיווה אתגר.

דניאל נשא לאישה את רמה, ולאחר שנולדו שני ילדיהם, עמית ונועה, הצטרפו לקבוצה של חברים צעירים מבית-אלפא לעזרת קיבוץ סער, והרגישו טוב בקיבוץ הצעיר. דניאל היה רגיל לעבוד שעות רבות וכך נהג גם בסער. יום אחד פנה אליו אחד מחברי סער ואמר: “כאן זה לא בית אלפא, אצלנו עובדים עד שעה 4 אחרי הצהריים, וחוזרים הביתה כדי לבלות עם המשפחה”. רמה ודניאל התלבטו, כמעט היתפתו להישאר בסער, אבל בכל זאת חזרו לבית אלפא. דניאל אמר: “אולי זה נשמע מצחיק, אבל החיים שם נראו לי לא מספיק חלוציים”…

בבית אלפא השתלב דניאל בענף הגד”ש, במיוחד התמחה בענף הכותנה, למד את נושא המזיקים ולימד דורות של בנות לזהות את המזיקים, לצורך קביעת טיפולי הדברה. באזור קראו לו: “מלך הכותנה”, ולימים אף זכה בפרס של שם סֵם המבורג על פועלו בענף.

אמרו על דניאל שהוא חורש תלמים ישרים כאילו נמדדו בסרגל. כששאלו אותו איך אינו משתעמם לשבת יום שלם על הטרקטור, לחרוש תלמים ולזרוע, ענה: “השאיפה שהתלם ייצא ישר, זה היה השיגעון שלי; הידיעה שאני עושה את העבודה כמו שצריך, זה היה הדחף שלי; זה היה הסיפוק שלי”.

בסוף שנות השישים יצא ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, במסלול מיוחד לחברי קיבוצים ומושבים, שהלימודים בו היו מרוכזים מאוד. בסיום הלימודים קיבל תעודה של אגרונום.

ב-1973 יצאה משפחת הכהן – אז כבר עם ארבעה ילדים – לשליחות חקלאית בניקרגואה, אותה יזם דניאל, שחש צורך להיפתח לאופקים חדשים, לצאת קצת מ”הבועה הבית-אלפית”. דניאל עמד בראש הצוות שכלל עוד שני מומחים בחקלאות. שנתיים ניהל את הפרויקט בניקרגואה.

בקיבוץ מילא תפקידים שונים: סדרן עבודה, רכז משק, מזכיר, והיה חבר בוועדות שונות. כאשר נבחר למזכיר, שאל את עצמו מה הביא את חברי הקיבוץ לבחור בו? לעצמו אמר: “שמרתי על ראש פתוח; לא הייתי אדם לוחמני; השתדלתי לשמור על קור-רוח; לא שלפתי תשובות מהמותן, אלא הפעלתי שיקול דעת; ומעל לכל – ידעתי להקשיב. לכן הייתי מקובל והקשיבו לי”.

דניאל יצא לפעילות גם מחוץ לקיבוץ: עמד בראש ארגון אזורי לגידולי שדה של המועצות האזוריות בעמק; וכן גויס על-ידי משרד החקלאות לרכז את תאגיד המים.

לאחר מכן חזר לבית אלפא ולענף הכותנה ועבד בו עד גיל 80. היה חוד החנית בהתנגדות לחיסול ענף הכותנה בקיבוץ ובארץ. כאשר חיסלו את הענף בבית אלפא, המשיך לעבוד בגד”ש ולתרום מניסיונו הרב בכל תחום שנדרש. כאשר הגיע לגיל 82, אמר לו רכז הענף שהגיע הזמן לסיים ולפנות את מקומו לצעירים. דניאל התקשה מאוד לקבל את הגזירה, אך הבין את הרמז.

 

דניאל אהובי!

איך נפרדים ואומרים שלום אחרי 70 שנים ביחד? בגיל 16 עטפת אותי בזרועותיך, ומאז אנו ביחד.

היית גבר יפה תואר, כריזמטי, חכם – ולא קשה היה להתאהב בך. איש אדמה, חקלאי בכל רמ”ח איבריך. אחת התכונות שאיפיינו אותך היה היושר שלך – ישר כמו סרגל, כמו הערוגות והתלמים שפתחת בשדה.

הקמנו משפחה חמה, אוהבת ותומכת. זכינו לנכדים, כלות וחתנים. היו לנו חיים יפים ומלאי הרפתקאות ועניין. הלימודים הגבוהים שלך ברחובות איפשרו לנו לצאת עם המשפחה לחו”ל. תקופה נהדרת, שבה זכינו להיות עם הילדים ביחד. לאחר תום השליחות חזרנו לקיבוץ ללא לבטים, והמשכנו לבנות כאן בית משפחתי חם.

היית איש מוכשר ונרתמת  למלא תפקידים רבים, בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ. הידע שלך בחקלאות הביא אותך רחוק, ורבים באו ללמוד ממך. לא עזבת את האדמה עד גיל 82. בציפורניים נאחזת בכל עבודה שעוד יכולת לעשות.

היה לך הובי – כבישת זיתים. 30 שנה מסקת, ביקעת, כבשת, וחילקת לכל מי שביקש את מעשה ידיך להתפאר, וגם אותי משכת לעיסוק זה.

בשנתיים האחרונות החל הגיל לבגוד בך. המשכנו יחד בבית, עד שהרגשתי שלא אוכל לטפל בך לבדי. המעבר לבית הסיעודי היה קשה, כל כך רצית להישאר בבית. עם הזמן הבנת שרק שם תקבל את העזרה לה אתה זקוק. אין לי מילים לתאר את החום, האהבה, והטיפול שקיבלת שם. שם עובדים מלאכים, איזו סבלנות, יחס אנושי וכבוד, בשעות הקשות שבהן האדם מאבד את הזכות לעצמאות. שם קיבלת את הכבוד הזה.

אני נפרדת ממך, יקירי, בכאב גדול. אבל יודעת שמאחוריך חיים נפלאים, אותם חיינו יחד. השארת לי משפחה אוהבת, חמה ותומכת, שתעזור לי עכשיו, כאשר נשארתי בלעדיך.

נוח בשלום יקירי, אני כבר מתגעגעת. אוהבת אותך תמיד. התמיכה שנתנו אחד לשני כל החיים, הייתה אבן וסיד של הזוגיות שלנו.

בהזדמנות זאת, אני מודה לכל החברים והידידים שליוו אותנו בשנים בהם היית בסיעוד.

רמה

 

דניאל אחי היקר,

בצער עמוק ואבל כבד באתי להספיד אותך, האח הגדול שלי. אהבתי אותך. איש ישר, צנוע, מסור, חרוץ וטוב לב.

משפחה קשה היינו, הורים בלי חיוך, בלי ליטוף, בלי חיבוק, בלי נשיקה, מילה טובה או טפיחה על השכם. אתה הראשון ואני השני. אימא מרירה ונרגזת ואבא נפקד, שבצעירותו קראו לו “קקטוס” ואנחנו נשארנו עם הקוצים…

לכן הייתי בורח מהחדר. אתה היית המפלט שלי, כי אתה היית האח הגדול שלי.

אהבתי להיות איתך, כי אף פעם לא כעסת עלי או הטפת לי מוסר.

אהבתי לצאת איתך בלילות להעביר קווים בתלתן, בשבתות לצאת להשקות איתך בתלמים את התירס, או לצאת לציד ברווזים בברכות הדגים. אתה לימדת אותי לקצור בחרמש, לנהוג ולחרוש עם הטרקטור, ועוד המון דברים אחרים.

אחר-כך עזבתי לארצות רחוקות וגם משם שמרנו על קשר הדוק.

טיילנו בדרום אמריקה ובאירופה, ואתה תמיד היוזם, הסייר והמדריך, ואנחנו הולכים אחריך למקומות מופלאים.

אחרי הרבה שנים חזרתי הביתה. שאלת אותי: “למה?”

אמרתי לך שרציתי להיות איתך בשנותיך האחרונות, כי אתה היית האח הגדול שלי, שאהבתי.

כשראיתי דמעה מתגלגלת מעיניך, ידעתי שעשיתי את המעשה הנכון.

ומאז תמיד הבאתי לך דברים קטנים שידעתי שישמחו את ליבך.

ועכשיו, כשאתה שם למעלה, לך חפש את אבא ואימא שלנו, תתפייס איתם ותגיד להם שגם אני כבר סלחתי, ואז תשכב לך לנוח מנוחת עולמים.

ואני כאן, למטה, תמיד אזכור אותך כאח הגדול שלי, איש ישר, מסור, צנוע, חרוץ וטוב לב.

משה שלך

 

אבא,

מקווה שאתה שומע אותי.

ימים ארוכים של סבל מאחוריך.

ליבי דומע: איך כותבים לך הספד? המילים לא רצות על הדף, מסרבות להטביע חותם של פרידה.

רוחות בעמק נחלשו, נדמו. הרגבים שינו את צבעם לחום, מסביב אביב – והכול ירוק ופורח.

טרקטור בשדה דומם מנוע וליבך החזק פסק לפעום.

חזקים היו שורשיך באדמה הזו, כמו מאבקך האחרון לשרוד.

חיים מלאים היו לך, הגשמת את חלומך ובנית לך בית – הבית שלנו.

המאבק איפיין את חייך, היה בך צורך להטביע חותם, להוביל ולייצר שינויים ברוח האידיאולוגיה.

רגליך שצעדו במערות אחר המגילות הגנוזות, באתרים ארכיאולוגיים ופניני טבע של ארצנו, לא ידעו שובע.

חקרת, התפעלת, התעניינת, ובזיכרונך אין ספור סיפורים.

דאגתך העיקרית הייתה מידי שנה – האם הגשם יקדים את פתיחת הכותנה…. “עד שכול הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת… ענן שחור גדול עולה במערב”.

חייך היו קשורים באדמה, בשבילי ריח אדמה רטובה – זה אתה אבא.

בשבילי כותנה בשדה – זה תמיד רק אתה.

בשבילי – כבישת זיתים משובחת והכי טובה בכפר, זה אתה – אבא.

את אצילות נפשך, טוב ליבך ואהבתך לזולת, נזכור באהבה.

המחלה ריתקה אותך לכיסא וכלאה אותך בגופך. מי יכול לשאת דבר כזה?

צעקת את צעקתך מבפנים.

המבט הטוב בעיניך – הותיר אותנו עם הכאב.

היית לי תמיד עוגן בחיי, רשת ביטחון ומורה דרך.

נפרדת ממך אבא בדמעות וכאב. השלמת את ציור חייך המלאים ואתה בדרכך למנוחת עולמים. אוהבת עד כלות.

שלך נועה

 

אבא שלי,

עברת מסע ארוך, מסלול חיים צפוף שחופף את הקמת המדינה, הגנה עליה והקמת הקיבוץ…. תקופה של ערכים אידיאולוגיים ומטרות גדולות, ואתה בתוך כל המאורעות האלו עד הסוף. ערכי, לוחם צדק בלי פקפוקים, הכי all in שיש.

יש לי זכרונות של ילדות מאושרת: לימדת אותי המון שחייה, אופניים, כדורסל, לנהוג בטרקטור, חופש משינה בצהריים, טיולים בגלבוע, חקלאות, מזיקים, מחנאות, כפיתה מרובעת, להדליק אש, לעשות מרק יש מאין, לרכב על סוסים, וליפול מסוסים, לנווט, לירות ברובה – אבל בעיקר טונה של דוגמא אישית של ערכים, של הסתפקות במועט, של מצפון מוסרי; וגם מלא אהבה לאימא, שהייתה משענת אמיתית בשבילך לאורך כל-כך הרבה שנים.

ידעת גם לספר סיפור. קיבלנו הרבה מורשת-קרב על שינה באוהלים, על תחרויות אתלטיקה במוסד: “מוטי היה ספורטאי מחונן, בקושי הישגתי אותו”. על עבר צבאי מרשים, על כמעט ב-101, איך אריק קרא לך לשיחה, וסיורים עם “כושי” ודני דגן, וחפירות ארכיאולוגיות עם ייגאל ידין, וכיבוש הנגב, והמפגש עם אימא בסיני ואיך גנבת אותה לצבא, ואיך הסתערת עם הכוחות הראשונים בלבנון הראשונה והמפגש המרגש עם עמית בצידון…

שמח וגאה להיות חלק מהמשפחה שבנית/בניתם, שמח על הקשרים שנוצרו ביננו, האחים, ושמח לראות את הנכדים פה שומרים ודואגים לאימא, אתה יכול להיות שקט.

לא היה קל לראות אותך בתקופה האחרונה, כשאתה מנסה להביע דעה או להעיר הערה צינית טיפוסית ואינך מצליח. ומדי פעם, בהברה אחת, איזו הבלחה, או סתם חיוך בזווית הפה, תוך כדי הטיולים המשותפים שלנו בשבתות, שהוכיח לי שאתה עדיין חד, עדיין איתנו.

רוצה לומר לך תודה על מה שהיית בשבילי, על הזיכרונות המיוחדים והרגעים שחלקנו ביחד לאורך הדרך.

אוהב אותך, יוחאי

סבא,

אני מנסה למצוא את המילים המתאימות להיפרד ממך.

במהלך השנים האחרונות ראיתי איך לאט לאט אתה דועך, לכן ניסיתי להכין עצמי לרגע הפרידה. והנה הגיע הרגע, ולמרות כל מאמציי להגיד שזה לטובה, כי עכשיו כבר אינך סובל עוד – אני חנוקה מדמעות, וקשה לי – כל-כך קשה לי – להכיל ולקבל את הפרידה מסבא שלי, גיבור שלי, אהוב שלי שכבר איננו סבא שלי. אני כותבת את מכתב הפרידה ממך והדמעות אינן מפסיקות לרדת. אני מריצה לעצמי בראש את הרגעים היפים והקסומים שלנו יחד, החופשים הארוכים בקיבוץ איתך ועם סבתא, שהפכו לזיכרון בלתי נשכח. זיכרונות ממך שחקוקים לי בראש – הקימה ב-4 לפנות בוקר, עם הקפה השחור, לפני היציאה לשדה, כשלקחת אותי לשדות ונסעתי איתך בטרקטור. והראית לי איך אתה חורש את האדמה, ולאחר 5 דקות הייתי אומרת לך שנמאס לי ואני רוצה לחזור… המבט המוזר שלי כשהיית אוכל שום טרי ואומר לי: תאכלי זה טעים ובריא לך.

וכדי שהחופשה לרגע לא תהיה משעממת, היית לוקח אותנו לבריכה למשך שעות.

המשיכות הבלתי פוסקות בזקן שלך. לאחר שנכנסת לבית הסיעודי גילחו לך את הזקן ולראשונה ראיתי מי זה דניאל הכהן ללא זקן, מראה שלא חשבתי שאראה בחיי. ראיתי את הסבל בעיניים שלך, ולאט לאט את העיניים הולכות ונכבות. היה לי כל כך קשה לקבל את זה שסבא שלי, איש שדה, איש של עשייה, אינו מסוגל ללכת יותר, הרי זה מה שנתן אור ושמחה לחייך, כמו השיר: “כי האדם עץ השדה”

כמו האדם גם העץ צומח

כמו העץ האדם נגדע

ואני לא יודע

איפה הייתי ואיפה אהיה

כמו עץ השדה.

סבא, הלב והראש לא מצליחים עדיין לעכל את לכתך. בתוך חדרי הלב נשארו רק זכרונות ולנצח אזכור אותם. אתה איתי ובתוכי.

תודה על כל השנים איתך, אין לי מילים לתאר את הכאב. אוהבת אותך אין סוף לתמיד.

אורן

 

זיכרונות מדוד דניאל

ראשית התנצלות, אני רואה אותך ניצב בשורות האחרונות של הקהל המצטופף סביב ארונך ומצחקק בציניות למשמע דברי ההספד שלי, לא ממש מבין לשם מה זה נחוץ… מצטער, הפעם תצטרך להמתין בסבלנות עד סוף דבריי.

יום העצמאות – מתאספים בהרכב משפחתי מלא לפיקניק המסורתי בחורשת הסחנה, מוישה אחראי על הצ’יפס, ואתה ואליעזר מחליפים הלצות ציניות ומשפדים על הגריל חצי מחברי הקיבוץ. מטס המוסטנגים של אברם מרעים מעל לראשינו, ואתה שולח חיוך גאה לשמיים הכחולים.

משחק של נבחרת הכדורסל במגרש של חפצי-בה – אתה ורני לב עומדים גב אל גב ומתווכחים מי יותר גבוה ומחממים את הספסל בזמן שאורי, מוישה ויורם מלהטטים על המגרש.

טיול משפחתי לאילת – באוטו הקטן מצטופפים אתה ורמה, אימא ואבא, ואני ואינגה, המתנדבת הדנית היפהפייה שאימא אימצה. עולים במעלה השביל מעין נטפים, אני ואינגה מובילים את הטור ואתה ורמה צועדים יד ביד בחיוך אוהב.

צוות הכותנה המיתולוגי – עולים על הג’יפ בארבע וחצי בבוקר, אתה ליד ההגה, אליעז לידך, ואלי, מרה, חגי, מיכל ואני נדחקים מאחור.

הצעת לי להצטרף לצוות בכיתה י’ וליבי התנפח מגאווה על הזכות לעבוד איתך וללמוד ממך את סודות החקלאות. הערצתי אותך וחיכיתי כל יום אחרי הצהריים לפתק ההוראות בכתב ידך המוכר, מחכה לי על ההגה של הג’יפ.

המפגשים המשפחתיים בימי הזיכרון – אתה ורמה מצטרפים בחיבוק חם לחבורת הצעירים הצוהלת, עמוסים בצנצנות זיתים פרי עמלך.

סדר פסח – הקיבוץ בלבן ובשקט מופתי סביב השולחנות הגדושים במטעמים, אתה מנהל עם אליעזר ואברם מופע עליז וקלוני של בדיחות ציניות וכרסום קליל של מצה בכבד עוף.

חצי שנה למותה של אימא – נפגשים בחדר אוכל לערב של זיכרונות ושירים. אתה מספר אנקדוטות לדמותה, בקול שקט, עמוק, מתובל בהומור דק ורגישות, ללא פאתוס ומילים נשגבות, בדיוק כפי שזכרת אותה.

דניאל, היית לי חבר ודמות להשראה והערצה, אהבתי את החיוך הציני וההלצות הקלילות, את החריצות והצניעות, את היושרה והאמינות, את החכמה והמקצועיות ואת אהבתך לקיבוץ ולאדמת העמק.

דומה כאילו שאת שירה “והחיטה צומחת שוב”, הקדישה דורית צמרת מבית השיטה לזכרך:

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סוף,

וחרובים וזית וגלבוע,

ואל ערבו העמק נאסף ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב,

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט,

אך החיטה צומחת שוב.

אבנר הכהן

 

רגע לפני הפסח דניאל הכהן נפרד מאיתנו.

כידוע, דניאל התנכ”י (שכינויו הבבלי היה בלטשאצר – שפירושו: “שמור על חיי המלך”) היה מילדי האצולה היהודים שנשלחו מישראל בידי נבוכדנצר השני מלך בבל, שגידלם במלכותו במיטב החינוך הבבלי, כדי שישמשו לו כיועצים. דניאל היה המנהיג שביניהם, אשר התפרסם בחצר המלך כפותר חלומות, ועקב כך עלה לגדולה.

כך גם דניאל, בפי כולם, האיש שבמהלך כמעט 90 שנות חייו הצדיק את שמו התנכ”י והיה לנכס חקלאי, כלכלי וחברתי עצום לקהיליית בית אלפא בפרט, אך גם בארגונים הארציים, כמו: ארגון עובדי המים, ארגון עובדי הפלחה, מועצת הכותנה, החקלאות האורגנית ועוד ועוד.

ובנימה אישית, המייצגת ודאי עוד רבים ובעיקר רבות בתחום, היית לנו מורה ומחנך, לא ויתרת על קוצו של יוד והנחלת לנו אהבה אין קץ לצמח השדה – אשרינו שזכינו!

יהי זיכרך ברוך!

דגנית שדה

 

כמה מילות תודה לחקלאי מצטיין – תודה דניאל על שנים אין ספור של עבודה מבוקר עד ערב, בחום ובקור. מוקדם בבוקר כדי לחפש מזיקים בכותנה, בצהריים לפתוח ערוגות ישרות כמו סרגל, ובערב לבדוק שהשדה מושקה היטב.

תודה דניאל, מכל הצוות, על שנים של מחשבה קדימה – איך נגדיל הכנסות, איך נגדיל את כמויות המים, ואיזה גידול חדש נוכל לנסות.

תודה על שנים של הובלת גידול הכותנה, גם בעליות וגם בירידות. שנים של פיתוח החלקה האורגנית שיכולנו להגיד שאפשר לגדל כותנה גם אחרת (אורגנית).

תודה על כך שהיית מוכן תמיד לשבת על הטרקטור ולא בחלת בשום עבודה – מפתיחת ערוגות, דרך סיקול וקילטור – תמיד זמין לעזור לפני שהגשם יחזור.

תודה רבה מעומק הלב על ההשקעה, על התמיכה, על ההיענות בשמחה, על הידע והמקצועיות.

תודה על הנתינה ללא חשבון, תודה על התמיכה.

נפלה בחלקי הזכות והעונג לעבוד איתך, ולא אשכח את האמון, היושר, המקצועיות וההגינות שבך.

בשם צוות גד”ש בית אלפא – רנתי