חנוך צימנד
נולד ב – 21.12.1939
נפטר ב – 20.07.2016
בן לאידה ודזו’נק צימנד
היה נשוי לריבה
אב לקרן (אליהו) (שרון ביטון) שלומית (כהן) וצליל
בערוב ימיו חי בזוגיות עם רעיה צור

כתבה קרן
אבא שלנו
כל כך הרבה משמעות במילה – אבא. האדם שאתה: נדיב, ישר, תמיד מטיף לסבלנות ולסובלנות. תמיד אומר לנו כמה חשוב לקבל את האחר, את השונה… תמיד עומד על דעתך ועל דרכך. והאבא שלנו – של כולנו – שרון, קרן, שלומית וצליל, שתמיד הושיט יד לעזרה, תמך, עזר, נתן – והכול עם נדיבות לב וחיוך. תמיד אמרת לנו שהכי חשוב זה פשוט להיות בן אדם.

אתה אדם מלא פעילות ועיסוקים – עבודה, חור בגרב, טיולים – ובין כל אלה תמיד היה לך זמן גם לנכדים. סער, דרור, אופק, הראל, אור, יובל, שחר, עידן ואוריה – תמיד היה לך זמן לספר, ללמד, להעניק מהידע הרב, מהחוכמה, לטייל… אנחנו כולנו איתך… תודה שפשוט היית אבא שלנו.
קרן

כתבה רעיה
נפגשנו לפני חמש שנים, לאחר כמה שנים בהן חייתי לבד. מיד הרגשנו שאנו מתאימים בהרבה תחומים ואוהבים אותם דברים: טיולים, הליכה ברגל, עליות וירידות, הרבה שקט, ואת חום השמש. סובלים בחורף ונהנים בקיץ.
מעל לכול, אהבת לעבוד. לתכנן, להיות בשטח, לזכות במכרזים. היית סוּפֶּר קפדן בכל פרט, מניסוח מכתבים, דרך טיפול במכונית, בקשרים לחברת הסלולאר, ולא הרפיתָ כשחשבת שאתה צודק, אפילו כשזאת נראתה מלחמה אבודה. לא פספסת יום עבודה, לא עלייה יומית לגלבוע, ולא את ימי שני מהקודשים של “חור בגרב”.
עצוב לי שלא תזכה לראות את רכבת העמק, שלקחת חלק בבנייתה, שתצא לדרך בסוכות השנה. בשמחה
הצטרפתי אליך להשכמה המוקדמת לעבודה בתאנים. חרשנו יחד את דרום אמריקה, כשכל עול הנהיגה עליך. טיילנו בכרתים, שטנו באיי יוון, ובחודשי החורף בארץ שלנו. היו לי חמש שנים נהדרות אתך, והמון תכניות לעתיד. חמש שנים בהן נתת לי להרגיש נאהבת ולהאמין שוב בזוגיות חמה ואוהבת, המאפשרת להיות ביחד, אבל גם לחוד. היית שקול ומחושב, באופן שאיזֵן את הספונטניות והפזיזות שלי. תודה על התקופה היפה שבילינו ביחד, על החברות והתמיכה. תודה שאפשרת לי ליהנות ממשפחתך ומנכדיך;
לקרן, אילן והילדים שהכניסו אותי בחום למשפחתם בארוחות שישי, בחגים וטיולים. ולחברי בית אלפא שאיפשרו לי להשתלב בחברתם. עצוב להיפרד, כמילות השיר “אושר” שתרגם אהוד מנור:
העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שברגע מעופפת באוויר – על כנף הרוח,
נישאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.
רעיה

כתבה שרית

חנוך חבר יקר 40 שנה זו כברת דרך ארוכה ארוכה. התחילה בין שבילי הטכניון, בלימודים בפקולטה להנדסה אזרחית. ובמהלך כל השנים הללו במפגשים משפחתיים, ברגעי אושר, שמחה וצער.
כמה ידע מופלג נצבר בך, שחלקת אותו עם הסובבים אותך, ולימדת צעירים בדרכך המיוחדת. חנוך האדם, עם החיוך התמידי על פניו ובעל חוש הומור טבעי. צנום וצנוע עם הסנדלים הנצחיים ומעיל הדובון. ליבך היה רחב ותמיד עזרת לאנשים שהיו זקוקים לעצה ועזרה. לא היה אחד שאמרת לו “לא”.
אבא למופת לבנותיו שרון, קרן, שלומית וצליל. וסבא נפלא לנכדיו האהובים.
ביום שישי, בבית החולים “פוריה”, ביקשת לחזור הביתה לקיבוץ. הנה, חנוך, חזרת לתמיד למקום האהוב עליך, לרגלי הר הגלבוע שעליו אהבת לטפס.
תחילה בוכים, אחר-כך הבכי מתאבן. אחר-כך זוכרים דבר אחד ויחיד, את לכתו של חבר. ואין אומרים דבר או מדברים על גשם, על פרויקט חדש ועל מה נשמע ועל משהו עוד. ועוד על משהו. אוזניך בין כה וכה לא ישמעו, ושותקים. אבל דב אחד ויחיד יודעים – שלא תשוב. אנו נפרדים ממך בצער רב.
נוח בשלום חבר, יהי זכרך ברוך.
שרית ואלי

כתב פסח
יושב מול דף הנייר ומבין שאני הולך לכתוב הספד על חנוך. על חבר יקר ועל קשר שנמשך שנים רבות. נפגשנו בבית אלפא, היינו צעירים אחרי צבא ושרות בצנחנים. כולנו צעירים מלאי חוויות מהשירות הצבאי.

היית אחד האנשים הראשונים שעימם נוצר קשר, אשר נמשך שנים רבות. עבדת בפלחה, שבאותה תקופה נחשב הענף. לימים, כאשר הפכת למרכז הפלחה, הקשרים המקצועיים הלכו והתהדקו, בעיקר בגלל עבודתי במוסך והקשר שלי לתיקונים של הכלים החקלאיים. זכור לי במיוחד בתקופת החורף, עת עסקנו בהכנת הכלים לעונה. היית שותף להכנות הכלים, בנוסף לעבודה השוטפת בענף. היית בודק את הכלים, את הזווית של המחרשה או הקולטיבטור, ואת המרחקים בין השיניים. האם כלי האסיף, המקצרות והקומביינים מוכנים לקציר?
לימים יצאת ללמוד בטכניון הנדסה אזרחית, לימודים שסיימת בהצלחה, ומיד השתלבת במערכות התכנון של בית אלפא, ולימים שימשת כמהנדס המועצה. תמיד היה אפשר לפנות אליך ולקבל עצה חכמה בנושא בנייה ועבודת עפר, ובעוד נושאים שונים ורבים.
היו לך כמה אהבות. האהבה לבית אלפא הביאה לרצון לעשות את הטוב ביותר, כי זה בשביל הבית. כאשר בנינו את הרפת החדשה, זכתה במכרז לעבודות העפר החברה בה עבד חנוך. כמהנדס החברה חנוך נמצא כל הזמן בשטח, בדק את הגובה של כל יתד, בדק שכל מילוי של מצעים יהיה מדויק ומבוצע באופן הטוב ביותר, כי זה לבית. אהבתו לחור בגרב – בכל יום שני התייצב בבית העם, והעיסוק הזה תמיד דחה כל דבר אחר.
הטיפוס היומי שלו להר לא היה רק לשם שמירה על כושר גופני. הוא פשוט אהב את ההר, עם כל שפעת הטבע, ובעיקר כי כך אפשר לראות את הבית מגבוה. אהבתו לטיולים בארץ, במסגרת חוג המשוטטים, ובנוסף טיולים פרטיים בסופי שבוע. חנוך לא ויתר על אריית התאנים והתייצב בכל בוקר עם כל הצוות.
אהבתו הענקית של חנוך לבנותיו: שרון, קרן, שלומית, צליל; ולנכדיו. דאג להן כילדות צעירות, כנערות, וכשהקימו משפחות לא חסך מאומה על מנת שיהיה להן טוב. והן החזירו לו את אהבתן ודאגו לאביהן שכה אהבו. ראיתי אותן בתקופה האחרונה יושבות לידו ומנסות לעזור ולהקל עליו מייסוריו.
בשנים האחרונות היה לו טוב, והוא היה מאושר מאז נוצר הקשר שלו עם רעיה, חברתו האהובה עליו ועלינו, אשר הפכה להיות חלק מחבורת המשוטטים, ומדי פעם אף קטפה עימנו תאנים. רעיה ליוותה את חנוך בכל התקופה הקשה של המחלה והייתה צמודה למראשותיו עד לרגעיו האחרונים. היום כאיש אדמה ומתכנן עבודות עפר, אתה חוזר לאדמת בית אלפא שכה אהבת. צר לי עליך חבר יקר ואהוב.
היה שלום ונוח בשלום.
פסח

כתב אורי בן ישראל
חנוך ידידי, יותר מכל רציתי ללוות אותך היום בדרכך האחרונה. בשל ניתוח ברך שעברתי נבצר ממני להגיע, אבל מוכרח להגיד כמה מילים…
שנינו בני בית אלפא, פער הגילים בינינו לא חיבר אותנו בשנים הראשונות. ההיכרות הקרובה בינינו נבנתה מאוחר יותר, כאשר אני מרכז מדגה ואתה מהנדס, ויחד אנחנו מקימים מאגר חדש. אך הקשר המשמעותי נוצר מאוחר יותר.
אני כבר לא בבית אלפא, מקים חברה לייעוץ והקמת פרויקטים לדגים ברחבי העולם, והשם הראשון שאני חושב עליו כאיש מקצוע הוא חנוך… נסענו אין סוף פעמים יחד לאפריקה, כאשר אתה תמיד המקצוען, בעל הידע הרחב בהנדסת הפרויקט, מפתיע את כולם בכושר הגופני של אדם צעיר, שצועד בזריזות בחיפוש אתרים להקמת הפרויקט, ואני הולך מאחור, ולוחש למקומיים שלא מאמינים, “הבן אדם, בן 75 שנים….”. לא מעט חוויות משותפות עברנו יחד במסעות אלו. שתיים זכורות לי היטב. בטוגו שבאפריקה היינו אמורים להיפגש עם שר החקלאות ולהציג בפניו פרויקט. אני עם חליפה, אתה עם הבגדים מהמחצבה, אני מתחנן לפניך: “חנוך תתלבש”… ואתה עקשן. מגיע השר בתלבושת מסורתית, אתה דוחף לי מרפק ואומר: “אתה רואה, הבגדים שלו יותר גרועים משלי…”.
וזיכרון נוסף, חיפשנו אתר להקמת חווה שתהיה צמודה לנהר. אתה פוסל את השטח ואומר שלדעתך, ומניסיונך, הנהר יעלה על גדותיו ויציף את שטח החווה בעתיד. המקומיים לא מקבלים את הטיעון שלך, ולאחר כחודש אנחנו טסים לשטח. ואכן, כפי שצפית קרה, הנהר עלה על גדותיו ב-8 מטר והציף את השטח המיועד לחווה…
חנוך היה אדם ערכי, איש בית אלפא, הדברים לא חלפו על ידו, תמיד מעורב רגשית. אני מנסה לשכנע אותו: “תרפה”, “אל תיקח ללב”, אך הוא כל כולו בתוך העניין. חנוך ידידי, בעוד כחודש היינו אמורים לטוס שוב לבחון הקמה של פרויקט חדש באפריקה. אנחנו ניסע, ונזכור אותך בכל שלב של דיון והחלטה.
בבית אלפא נהוג לסיים: “ינעמו לך רגבי האדמה של בית אלפא שכה אהבת”. ואצלך, המושג “רגבים” משמעותי עד מאד. כל חייך עסקת ברגבים – בפלחה פילחת את האדמה, בציוד כבד הזזת רגבים. ידידי הטוב, שכב במנוחה לרגלי הגלבוע, ההר שכה אהבת.
אורי בן ישראל