נולדה בפולין – 30.5.1910
נפטרה ב – 16.12.1991
הייתה נשואה לשלמקה
אם לרעיה לוי ולחגי

מספר מרדכי:
“יהודית הייתה בקבוצה הראשונה, שהגיעו ארצה ב1932-. גרנו ברחובות, באוהלים. יהודית הייתה הראשונה שנשלחה לירושלים, לבית-חולים הדסה, ללמוד טיפול בתינוקות. תמיד הייתה מסורה ואכפתית מאוד. ב1935- הגענו לרמת-יוחנן, שם התקשרה יהודית עם שלמקה הלפרין. ב1940-, עם הטרנספר, הגיעה לבית-אלפא”.

יעליק, כלתה:
“אני כותבת לך מכתב פרידה. אני כותבת לך בשם המשפחה, שכל-כך אהבת, שכל-כך היית מחוברת אליה – המשפחה שכל-כך אהבה אותך.
אני כותבת לך בשם חגי, בנך הבכור, שכל ימייך קרא לך בשם יהודית. שירש ממך את העקשנות, מצד אחד, ואת השלווה – מצד שני. אני כותבת לך בשם רעיה – בתך האחת והיחידה, שהקשר ההדוק ביניכן היה יחיד-במינו, קשר אהבה ומסירות לאין-קץ. אני כותבת לך בשם משה, שרקמת אתו מערכת יחסים מעוררת כבוד וחיבה. אני כותבת לך בשמי – כלתך, שהיחסים היפים בינינו משבשים את כל “סיפורי החותנת”, ואני כותבת לך בשם נכדייך ונכדותייך – שלמענם, בעצם, משכת את כל השנים האחרונות והקשות שעברו עלייך.
אני זוכרת את כל הרגעים המשפחתיים שעברו עלינו בצוותא: את המשפחה הקטנה שהלכה וגדלה – עוד נכד ועוד נכדה, ועוד פה שנוסף לארוחות הארבע המפורסמות שלך, וכל פה מקבל בדיוק את מה שאהב. ואת, דמות קטנה ורזה, עומדת בין נכדייך ונכדותייך, הגדלים ומתבגרים – מעורבת בכל הקורה להם, נותנת להם את עצותייך, את מתנותייך, את תבשילייך…
בשנים האחרונות היית חולה. הלב, הריאות – וגם הגיל עושה את שלו. אבל את, בעקשנותך הידועה, הלכת כל בוקר לעבודה, ובשעות הפנויות אפית עוגות ורוגלעך – לא ויתרת.
לא קלים היו חייך – איבדת את שלומקה, שכה אהבת, ומאז שקעה נפשך, ואת כל חייך הקדשת לילדים ולנכדים. סבתא אמיתית.
בשבועות האחרונים כבר ידעת שזו סוף הדרך. דיברת על כך בטבעיות ובחופשיות, כמו על עוד שלב המחכה לך. רצית רק לא לסבול, לא לכאוב. גם ברגעים הקשים שלך בחדרי-החולים, עדיין היית מעורבת ושאלת על הנכדים ועל התוכניות – ודאגת…
זכית, יהודית, בילדים ובנכדים, שהקיפו אותך באהבה. זכית בכך – בזכותך.
אנחנו נפרדים ממך היום. נוחי בשלום – סבתא יקרה”.

מדברי איטקל’ה:
“על יהודית איני יכולה לומר דברים שגרתיים, על יהודית אומר דברים מהלב – חיינו יחד 63 שנים. יהודית הייתה נכס לחברה הקיבוצית. תמיד עבדנו יחד, חיינו יחד, סבלנו יחד. שמחות ושכול עברנו יחד.
בחייה, הייתה יהודית מאוד ביקורתית. לא יכלה להבין שמישהו אינו מסוגל לעבוד. “העבודה היא חיינו”, אמרה. 63 שנים חיינו יחד – תמה הדרך המשותפת. כל-כך עצוב”.
יהודית עבדה בבית-התינוקות, בבישול במטבח, במתפרה. הייתה חברה בועדת חיילים ובו. חברים.