נולד ב-9.6.1935

נפטר ב-7.7.2005

בן לדורקה ומוסה (משה)

אח למאיר גדיש ורחל מינה

כתבה סוניה:

יורם היה תינוק יפהפה וחייכן, גאווה להוריו. לימים התגלה השבר הגדול, כשהתברר שהתינוק החייכן הינו יוצא דופן, ואינו מתקדם כיתר התינוקות. הפער בינו ובין יתר הילדים רק גדל עם השנים. לא הייתה אז מודעות, כפי שקיימת היום לגבי חריגים בחברתנו ולא היה טיפול מתאים לילד ולהוריו. בשנותיו הראשונות חי יורם בקבוצה רגילה, ללא ליווי מיוחד, דבר שהיה רע לו ולילדים סביבו.

בכיתות הגבוהות לקחה אותו דורקה לירושלים למשך שנתיים, וניסתה לקדמו באמצעות טיפולים מיוחדים שונים. היא דאגה לחנך אותו לעצמאות, כדי שיוכל לעמוד באופן חלקי במטלות החיים. תקופה ארוכה נסע יורם לעפולה לעבוד בבית מלאכה מוגן.

כולנו נזכור אותו עם המטאטא הגדול ברחבת חדר האוכל. נראה ששנותיו המאוחרות טובות היו בהרבה מילדותו, אולי הודות להתפתחות המודעות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. הוריו הקימו קרן לתמיכה בו, מתוך דאגה לחייו לאחר שהם ילכו לעולמם, ואף דאגו להגדילה עם השנים. על אף חריגותו, היה ליורם זיכרון מדהים לתאריכים ואירועים, בדיוק לפי סדר התרחשותם. נהג להשתתף בשיחות הקיבוץ, אם כי ישב מרחוק, כשגבו אל הציבור, כאילו ביקש לומר: “אתם שם ואני פה…” הוא חי לו עצוב ובודד בעולם המצומצם שלו, וכך גם הלך לעולמו.

כתבה אסתי דרור:

“בשנתיים וחצי האחרונות, בכל יום שישי הגעתי לדירתך. זו שעה משוריינת עבורך ואין לשנותה. לשעת השיחה בינינו קראת ‘שיעור’. הבחנת בכל פרט בלבושי, וציינת אם לבשתי צבעים שאתה אוהב, ואם פרטי הבגדים מתאימים זה לזה. ביום ההולדת שלי לא שכחת להביא לי מתנה. אתה מדהים אותי בסיפוריך על העבר. יש לך זיכרון פנומינלי, מספר לי מאורעות בדייקנות, כאילו קרו אתמול. היסטוריה מהלך. אתה מספר דברים שהתרחשו בעבר בדייקנות, כאילו קרו אתמול. אתה משתף אותי בעולמך, מספר על סדר היום שלך, על מעשיך. מודע למגבלותיך, מוטרד מבדידותך, מהיעדר קשר קרוב עם אדם אחר בחייך, מודאג שמא תאריך ימים…”

רחל אחותו:

“כשנפרדנו מאימא שלנו, וקברנו אותה פה, הבטחתי לה שנדאג ליורם ונמצא לו מקום שיתאים לצרכים המיוחדים הנדרשים במצבו. אבל אחרי כמה שיחות, בירורים ומחשבות, הגענו למסקנה, שטוב בשבילו להישאר במקום שבו נולד, ואותו הוא מכיר. מאז הרגשתי את המסירות והנדיבות של כל הסובבים אותו, וידעתי שההחלטה הייתה נכונה, הוא בידיים טובות” אייל גדיש, בנו של מאיר ז”ל: “מי יודע מה עבר כל השנים במוחו של יורם? הוא חי עם כולם, אבל לא כמו כולם. ישנם אנשים שמבינים ומראים יחס טוב והם גם זכו ממנו ליחס דומה. אך היו גם שצחקו ממנו, או נהגו לדבר בצורה פוגעת, ואותם תיעב יורם ושייך לקטגוריה המתאימה להם. חייו לא היו קלים, ולא ידענו כיצד לשפר אותם בהרבה.”