נולד ב – 18.8.1962

נפטר ב – 20.8.2013

בן לגידי ורותי

אח לרויטל סמולנסקי,

עינת עינב והראל.

כתבה רותי:

יפתח היה בן טוב, אח טוב, וחבר טוב. הוא היה טוב לב ובעל נשמה, היה נדיב, אהב לתת, לעזור לזולת, ורדף צדק. היו לו הרבה חברים וחברות וכל מי שהכיר אותו אהב אותו מאוד. אבל הגורל התאכזר אליו. לפני שלושים שנה, בעת שירותו הצבאי, בימי מלחמת לבנון הראשונה, נפגע בעמוד השדרה, הפך למשותק, ומאז סבל מכאבים קשים. קשה לחיות עם כאבים בלתי נגמרים, ולמרות זאת יפתח אהב את החיים.בשנים הראשונות לפציעתו, השתתף בתחרויות שחייה בינלאומיות וזכה בהרבה פרסים. הוא שחה בבית הלוחם, ערב ערב, עד אחרון ימיו. השתתף בליגת שח, טייל באירופה ובארה”ב. הוא אף החל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל-אביב, אך חוסר התנאים המינימליים לנכים לא אפשרו לו את לימודיו. יפתח גילה עניין רב בפוליטיקה הישראלית, והיה ער במיוחד לאי הצדק החברתי והכלכלי. הוא השתתף בפורומים שונים וביקר בתוקף את השלטון ואת מנהיגיו.

כספורטאי בנשמתו עקב אחרי אירועי הספורט בארץ ובעולם. הדבר החשוב מכל ליפתח הייתה עצמאותו. תמיד טען שאין לו מזל כי לכל חבריו המשותקים אין כאבים ולו יש. אבל מזל אחד קטן היה לו שנתן לו את העצמאות. הפגיעה בעמוד השדרה הייתה אלכסונית, ולכן הייתה יד ימין יותר חזקה ואפשרה ליפתח לשרת את עצמו באופן עצמאי מוחלט. הוא טען שהעצמאות הינה הדבר היחידי החשוב שנותר לו, ולכן לא אפשר לנו, להוריו, להשפיע על החלטותיו.עם השנים חלשו יכולותיו הגופניות והכאבים גברו. הוא פנה לעזרת הרפואה הקונבנציונלית, פנה לקוסמים וליידעונים, אבל איש מהם לא הצליח לעזור. כלפי חוץ נשאר אדם מאיר פנים, חביב ולא ממורמר. מאיתנו, הוריו, ניסה להסתיר את סבלו. אנחנו ראינו וידענו, ניסנו לעזור, אך לא הצלחנו. בפגישתנו האחרונה היה עייף מאוד. כשהתייחסנו לעייפותו הרבה, אמר: “אני עייף מהחיים”. ב-18.8, יום הולדתו ה-51, לקה בדום לב ולאחר יומיים נקבע מותו. קשה עלינו הפרידה, אבל אנחנו מנסים להתנחם במחשבה שסוף סוף ימצא יפתח מנוחה. יש אסונות טבע ויש מחלות ללא מרפא, את אסון המלחמה ומחירה הביא האדם, ורק האדם יכול לחסלם.
למה? למה? למה יפתח היה צריך לשלם את המחיר הנורא הזה?
בני יפתח בני בני יפתח מי ייתן ויכולתי להושיעך.
חסרת אונים עמדתי מול ייסוריך
ובאין מושיע נותרתי עם כאבי הקשה מנשוא.
רותי

כתבה עינת:
בילינסון: 18.8.2013
יפתו יקר, אתה שומע אותי? יפתו – תספר לי משהו, חמוד שלי. יפתו – נמצאים כאן ליד מיטתך החברים מקבוצת צבר והחברים מהסיירת, שהתייצבו פה בדיוק כמו לפני 30 שנה בסורוקה.יפתו – אתה זוכר שיש לך היום יום הולדת? כולם מוסרים לך מזל טוב ונשיקות. מצטערת שלא הספקתי לאחל לך הרבה בריאות כמו בכל שנה, אבל מה זה חשוב, בלאו הכי זאת סתם עוד מילה מעצבנת ומאכזבת עבורך.
יפתו – סוף סוף אתה ישן שנת ישרים כמו מלאך, והרופאים אומרים שבכלל לא כואב לך!
יפתו – אתה לא חייב לענות לי! בית אלפא: 21.8.2013 שכב אחי, שכב במנוחה, חזרת הביתה קרוב למשפחה. עצום עיניך, חלום חלומותייך, ייסורים גדולים הגיעו לקיצם ועימם, גם לבך הטוב, נדם לעולם. אוהבת אותך אהבה גדולה, אח קטן ויפה שלי. אוהבים אותך כל בני משפחתי שידעת להעניק להם אהבה בחזרה. מבקשת את סליחתך ומתגעגעת.
אחותך, נתי

כתב הראל:
אילת! כך קראת לי וכך אני קראתי לך. אתה החבר הטוב שלי מזה שנים. הלכנו על הגלבוע יחד – מערת החול, חלון ההר, תל יוסף הישנה, שדיידה, העמק הנעלם, הברקן, הסחנה ועוד ועוד. קטפנו רימונים, שסק, אגוזים, אשכוליות אדומות. הלכנו לדוג דגים בבריכות ובארוחת שבת אכלנו קרפיונים.
והיה כדורגל, כדורסל, טניס ובית העם וברקע “שירים ושערים” והפועל תל-אביב כמובן שתמיד נלחמת נגד הירידה.
ואז היה צבא והייתה תאונה והחיים שלך וגם שלנו השתנו ללא הכר. חיים בשיתוק ושל כאב פיזי אין סופי שרק הולך ומחריף כל השנים והבעיות הרפואיות רק מתגברות, אבל אתה מאוד רצית לחיות. במשך שנים אני מדבר איתך יום-יום בטלפון ואתה מאוד חי, אבל גם מאוד סובל. ואתה אומר לי: “תן רגע לנוח, תן שנה הפסקה”.
לפני שבוע אתה מתקשר אליי בהתרגשות ומספר לי שג’וליה הכלבה חזרה, אחרי כמה חודשים שלא ראית אותה. עכשיו אני מבין שהיא באה להיפרד ממך. ובשיחה האחרונה אתה אומר לי: “הלוואי והייתה אולימפיאדה כל חודש”, ואנחנו מדברים על אליפות העולם באתלטיקה ובסוף אתה אומר: “היה לי מאוד קשה לראות היום אפילו את האתלטיקה”. ואני שומע בקולך כמה אתה סובל. עכשיו אנחנו עצובים אבל אתה סוף סוף יכול לנוח.
שלום אילת…
הראל

כתבה רויטל:
יפתחי, אח יפה וגיבור שלי בשבילי תישאר תמיד הילד השובב שטיפס על כל העצים שבחצר. עם החיוך המקסים, הנמשים על האף והעיניים הכחולות הטובות שלך. האח הספורטאי שלי, שהחיים התאכזרו לו ובגיל 21, בגיל שכולנו גילינו שהעולם פרוס לפנינו, אתה נאלצת להתמודד עם המציאות הכואבת, כתוצאה מהתאונה האיומה ששינתה בשנייה אחת את חייך התמימים והטובים. ואז גילינו שאתה גיבור. הוכחת לנו שהכוחות הפיזיים והכתפיים החזקות שלך נשארו עומדות איתן. ואיתן תפקדת באופן עצמאי – רק לא ליפול על צווארנו. נתת לנו מאורך ומטוב לבך עוד 30 שנה ונתת לנו כוח. סבלת בשקט ורצית שנמשיך בשלנו ולא נדאג לך כי אתה כבר תסתדר.
והיה לך קשה, והיה יותר קשה. והשנים חלפו והקושי הפך לאבן כבדה מנשוא. ונשאר החיוך הטוב, ונשאר הכובע צמר שחימם אותך בחורף שלא תתקרר. ונשאר היופי שלך. תודה יפתחי שלנו. אנחנו אוהבים אותך.
רויטל

כתב עומר:
יפתח יפתח שלנו בן אהוב, אח יקר, דוד יחיד במינך. כשמך כך היית כל חייך: יפה, טהור, איתן, שורשי, אהוב. קשה לכתוב, איך אפשר לבטא את התחושות שמציפות אותנו כעת? ברקע מרחפת עננה קודרת, שלא עוזבת ולא מרפה, והיא ההבנה שלא הגיע זמנך. שהגיע לך הרבה יותר. לחיות יותר. לאהוב יותר. לשמוח יותר. החיים לא פסקו מלהציב מולך מכשולים מסובכים ומכאיבים, אבל אתה הישרת מבטך ובחרת תמיד בחיים. אף פעם לא ויתרת, כל כך רצית להיאחז במה שטוב.
כל השנים מילאת את המשפחה באישיותך הכובשת, בחיוך, בצחוק הילדותי שהמיס אותנו שוב ושוב, בנאומים חוצבי הלהבות ובסקרנות הבלתי-פוסקת. תמיד כשדיברת, ריכזת את כל תשומת הלב של הנוכחים, בלתי אפשרי היה להתעלם מההתלהבות ומהחיוניות.
בצעירותך עשית חיל בכל משלח ידיך. ספורטאי מחונן, טניסאי ומתעמל. גם אוהד מסור של כל ענפי הספורט, מהפופולאריים ועד הזניחים ביותר, וכמובן חייבים לציין את האהבה המזוכיסטית להפועל תל-אביב, שהורשת לי באופן טבעי.
אהבת את הטבע, את העמק והגלבוע. התבשמת מהנופים, היית מרותק לחי ולצומח. נדיר למצוא בעולמנו תשוקה כה מזוקקת לחיים כפי שלך הייתה. לפני 30 שנה השתנו חייך וחיינו מן הקצה אל הקצה. אותה תאונה ארורה שיבשה את מסלול החיים המוכר והמבטיח, ושינתה אותו באופן אכזרי. אתה בחרת באומץ שלא לדעוך, אלא להיאבק ולהשתקם. כנגד כל הסיכויים הצלחת ויצרת לך חיים חדשים. באופן מעורר הערצה פתחת אפיקים חדשים, ראית עולם, לא פסקת מלעסוק בספורט ואף להצטיין בשחייה, בטניס שולחן ובשח.
טיפחת את חיבתך לאמנות ולקולנוע. הערצת את מוֹנֶה. הבאנו לך לכאן את חבצלות המים של מונה, שהשרו עליך אופטימיות והאירו את חייך, כדי שיהיו איתך כאן במשכנך לעולמים. בשבילנו, האחיינים שלך, שרובנו לא הכרנו אותך לפני הפציעה, היית מודל לחיקוי. כל ביקור שלך בקיבוץ כינס את המשפחה וליכד אותה סביבך, סביב דמותך הכריזמטית והמהפנטת. היינו מחכים כל שבועיים כדי שתבוא יחד עם דוד הראל מהעיר הגדולה, ונוכל לשבת כולם ולהאזין לסיפורים ולפרשנויות הייחודיות שלך למה שקורה. ככל שחלף הזמן הביקורים פחתו. הכאבים התגברו והקשו עליך.
גם אז, בין אם זה לשעה או לעשר דקות, בעוד אתה סובל, לא היה מחיר לזמן היקר במחיצתך. לדברים הקטנים, לעיניך התכולות הבוהקות שקרנו ודרכן ראינו אותך, אמיתי ופשוט, ללא מחיצות. השנים האחרונות לוו בהחמרה בריאותית מתמדת. אנחנו, שכה אהבנו אותך, נותרנו חסרי אונים מבלי שיכולנו לעזור לאדם שיקר לנו יותר מכל.
ביום הולדתך ה-51 ליבך לא יכול היה לכאבים. הלב הענק, הרחב והזהוב הזה הביא להליכתך ועזיבתך אותנו פתאום. נותרנו המומים, תהום עמוקה נפערה בחיינו ולעולם לא תתמלא. כך, ללא הודעה מראש וללא הכנה. עכשיו הסבל נגמר. הסבל המקולל שלא עזב אותך, ייתן לך כעת מנוח ולא יטריד יותר. מגיע לך קצת שקט. כנראה שהיית טוב מדי לעולם הזה… נוח על משכבך בשלום יפתח אהוב שלנו לעולם לא נשכח אותך.
עומר

אני זוכר טוב, זה קרה בקיץ 1983, כאשר היינו בתקופה די ארוכה, מבלבלת ומתישה, כשנה לאחר פרוץ מלחמת לבנון (של”ג). לאחר פעילות מבצעית באזור ביירות, ירדנו להשלמת סידרת מילוט בנגב. יומיים לאחר תחילת הסדרה הוקפצנו חזרה ללבנון. נקודת המפגש הייתה בצומת חוּרָה, על כביש ערד, והחבירה נמשכה על-פני 24-12 שעות. בצומת חיכתה לנו משאית “מאן” ורובנו עלינו עליה ונסענו צפונה, ללבנון.
בנוסף לה הייתה גם משאית ה”ריאו” של הסיירת. רכס אמר לי: “יש לך ולי רישיון ג’, בוא איתי ונתחלף בנהיגה”. כולנו היינו גמורים מעייפות. אמרתי: “יאללה”. אתם יצאתם מצומת חורה, נשכבתם על רצפת המשאית ונרדמתם. בצומת שוקת קרתה התאונה הארורה: נהג המאן לא עצר בתמרור “עצור” ומשאית שבאה מכיוון באר-שבע נכנסה בכם.
רכס ואני הגענו לצומת כחמש דקות לאחר התאונה, גם זיו, החובש הפלוגתי הגיע, והתחלנו לחלץ אתכם מהמשאית. עצרנו רכבים פרטיים על הכביש והעלינו כל אחד מהפצועים על רכב אחר. ביקשנו מהנהגים שייקחו אתכם ל”סורוקה”.
יפתח, אני עליתי יחד איתך על טנדר פיז’ו עם ארגז פתוח. ישבתי איתך מאחור. כל הדרך לסורוקה נגעתי בך, דיברתי איתך, ניסיתי לשמור אותך ער עד שהגענו לסורוקה.
יפתח, עברו 30 שנים מאז, וכל השנים האלה עולה במחשבתי השאלה: אולי צורת החילוץ שלנו, החפוזה וההיסטרית, והדרך בה הרמנו אותך על הטנדר, החמירה את מצבך וגרמה לתוצאה העגומה? מחשבה זו מלווה אותי כל השנים, שיתפתי בה גם את רכס ומעיין. אנחנו המשכנו בחיינו, התחתנו, הולדנו ילדים, ואתה נשארת שם בתאונה המחרידה הזאת.
בפעמים שבהן נפגשנו, באזכרות לירון, ופה ושם במסעדה איתך ועם עוד חברים מהצוות, הרגשתי רע עם כל מה שקרה ולנוכח התוצאה הסופית. אתה, מצידך, המשכת להיות אופטימי וניסית לחיות את החיים כפי שהם. תמיד ראיתי בעיניך טוּב-לב אין-סופי, רוך והשלמה. תמיד, מאז הטירונות, היית אופטימי וחייכן. אז כאן ועכשיו אני מבקש ממך סליחה, יפתח, סליחה ענקית על כך שלא הצלחנו להוציא אותך ואת ירון בריאים ושלמים מאותה תאונה. היה שלום חבר, בטוח אני שבגן-העדן שומרים לך מקום של כבוד. אוהב אותך תמיד, ושוב – סליחה
יזהר

יפתח היקר והאהוב, אני כותב לך עכשיו בידיים רועדות, כמה שעות לאחר שהודיעו לנו על כך שהלוויה תתקיים היום. שנים לא נפגשנו, אבל תמיד היית קיים אצלי עמוק בלב, במחשבה, כך זה פועל כאשר כל-כך אוהבים אדם, ועל כן כך יישארו הדברים אצל כולנו.
איני יודע איך להתחיל ומאיפה. בעיניי תמיד היית אדם מיוחד במינו, מקסים ושובה-לב. אני זוכר אותך בגיבוש של הסיירת, כאילו הדברים קרו אתמול. אחר-כך בהלם של הטירונות ובמסלול הסדיר.
אני זוכר את אהבתך לעמק, לקיבוץ ולמשפחה. את הבנתך בפוליטיקה, את השיחות שלנו. אני זוכר אותך צוחק ומחייך בעיניך, אני זוכר אותך מספר, אך גם אוהב להקשיב. אני זוכר את התאונה, כאשר כל רגע שם נמשך כמו נצח, ואחר-כך בסורוקה, ובהמשך בשיקום בתל-השומר. אני גם זוכר את האופן בו התייצבה משפחתך לצידך, כל הזמן, לאורך כל הדרך, במסירות רבה, באהבה אין קץ ובנחישות לעזור, לתמוך בך ולהיות שם תמיד בשבילך, ובשבילנו.
חשבתי אז, וכך אני סבור גם היום, שמעטים זוכים למשפחה כפי שיש לך. אחר-כך נפגשנו בחוץ-לארץ ובתל-אביב, ואתה תמיד מאוד חכם, טוֹב-לב, מלא קסם, גלוי-לב, קצת ציני, ומעל לכול – חבר.
אני גם זוכר אותך במעגלי הכאב עימם התמודדת שנים ארוכות, באומץ-לב, בלי להישבר. ולאורך כל הדרך היית יפתח – כמו שרק אתה יודע, כנה ומדהים ומלא תוֹם, לעיתים בודק גבולות, ואהוב על כולם.
בשנים האחרונות נותק הקשר בינינו, אבל קיבלתי מידע די רצוף ממקורות שונים, ותמיד היית אצלי, במחשבותיי. יפתח, חלפו שנים ארוכות מאז אותו יום גורלי, שבו חייך השתנו לבלי הכר, בבת-אחת. זה לא אלוהים שלנו שגרם לתאונה האכזרית ההיא, שהצמידה אותך לכסא ולמעגלי הכאב. אלוהים שלנו ישמור עליך למעלה מכל משמר, ויקבל את פניך בשערי גן-עדן באמצעות מלאכיו, כפי שראוי לך. ולמלאכים לא נותר אלא ללוות אותך למנוחתך האחרונה, בשקט ובשלווה, ללא כאבים. יפתח שלנו, האהוב והיקר, עכשיו הכול בסדר. נוח על משכבך בשלום ודע שאנו כולנו כאן, איתך, שומרים, זוכרים ואוהבים, כל אחד בדרכו. באהבה גדולה ועמוקה.
אלי והחברים

יפתח – פרידה
יפתח האהוב והיקר שלנו – אנחנו, חבריך, זוכרים אותך בגעגוע עוד מימי החמישייה שלנו: דפנה, חגי, אמיר, אתה ואני, ואחר-כך חלק מקבוצת “צבר”. ילד ונער ואיש – יפה, בהיר שיער, כחול עיניים ורחב כתפיים, מנומש, שובב וממזרי. ספורטאי מוכשר – באליפות הארץ בשחייה לקחת מקום שני. היית מתעמל קרקע מצטיין, שיחקת בלם בכדורגל ודיברו עליך כשחקן נשמה.
היית הראשון לשחק שחמט ולחשוב מתמטית. קראת, והיית חכם, סקרן וחקרן. (כילדים, לבקר בחדר ההורים שלך היה תמיד מעניין ומרגש. מלא ספרי הרפתקאות, משחקי קופסא לילדים מבוגרים, אוכל טעים ואווירת עולם של גדולים). והיית גם ילד אהוב, ונער ואיש רעים מתרועע, שמתחבר לכל סוגי האנשים, גדולים כקטנים, לא שיפוטי, לא צדקני, קצת סקפטי, ותמיד נדיב. עדין וחם, אנושי, ורך עם לב פעיל, שנתן מטובו לכולם. היית אדם שמאוד אפשר לסמוך עליו, שמאוד דאג וחשב על כולם. שכולנו וכולם אהבו כל כך.
היית אדם לא פוליטי במובן החברתי, היית נע בין כל החבורות שלנו, מחובר ומבוקש בכולן, אבל הייתה לך אג’נדה פוליטית ישראלית דעתנית. הצחיקו אותך סיסמאות של תנועות ומפלגות, ופומפוזיות של דמויות סמכות, וגם אם התלהבת מאידיאולוגים אחדים, לא הייתה לך בעיה להביע את אכזבתך כשהם פישלו. מין ראייה “אמנון אברמוביצ’ית” על סמלים, סיסמאות פוליטיקאים וטייקונים – ובזה היית בהחלט סרקסטי.
כשהתחיל השרות הצבאי, הלכת לסיירת צנחנים ועברת מלחמה שלמה, ואז הגיעה התאונה, שהפכה את חייך וזהותך מילד שמש – לשיר כאב. התאונה ששמה סימן שאלה על המשך חייך. התמהיל היה: 90% סבל ומכאוב, 10% לכל היתר – לחברים, לזוגיות, לספורט, לאקטואליה ולהומור.
אחרי התאונה עברת שיקום מהיר ונכנסת מהר לפעילות, אפילו הקמת מסעדה, עד שמצאת שעסקים לא תמיד מסתדרים עם אכפתיות והוגנות. נאבקת על ניהול חיים בעלי עניין ומשמעות בתוך מציאות של סבל ברמה של 9 פלוס. היו לך כל מיני חברים שנאספו לאורך הדרך, כמו מ”בית הלוחם”, והיית פעיל ברשתות אקטואליה באינטרנט.
המשכת ליהנות מספורט ומשחמט והיית אנציקלופדיה של ספורט. לקאט סטיבנס, שאהבת והחרמת לאחר שהתאסלם, הצלחת לסלוח בשנים האחרונות לאחר שחזר בשאלה. בטיול לפאריס התחברת לציורים של מוֹנֶה ורכשת אלבומים של ציוריו. אפשר רק לדמיין מה תפס אותך אצלו כצייר, שאמר ש”הגן הוא יפה רק כשהוא מלבלב – אסור שפרחים יזדקנו”.
היו לך פינות קבועות בחיים של הנאות קטנות – כמו בשיחות הליליות עם זיו למשל, כשבין צחוק לסבל העברתם דאחקות על כל הבלי העולם, והשתטיתם לכם בשמחה גדולה. והיה לכם את הפזמון החוזר שלכם – קשה לי, קשה לי, עצוב לי, עצוב לי, כולרה ייסטנא… וישנו הסיפור על הכלבה של השכנים – ג’וליה – שהייתה באה לבקר ליד ביתך, ולאט לאט אימצת אותה, עד שאפילו הזמנת לה טיפול מלא של ספא…
אני מאמין שאם נפלו עשרה קבין של כאבים לעולם, אתה קיבלת תשעה! הכאב הפיזי והנפשי התערבבו להם, ואין זה משנה מי התחיל. הסתובבת וחיפשת מזור בכל העולם ולא ויתרת 30 שנה. אולי במהלך הדרך התחלת להתייאש. בשנים האחרונות ניסית למנוע מהקרובים לך את המפגש עם הסבל שלך. ראינו את אי הצדק, שבו הזמן לא עושה את שלו, השנים עוברות והכאב אינו עובר! הגעת לפגישת המחזור לפני שנה ולמרות החששות שלך מספירות המלאי, דיברת שם על איך עצרו לך את החיים לפני 30 שנה, ואין בלבך עלינו על שהמשכנו בשטף החיים, ואיחלת לנו להמשיך ליהנות מחיינו. אבל בשקט בשקט חשבנו: כמה מפחיד לקוות שיהיה יותר טוב, כשאתה יפתח, עם המבט הכחול שלך כבר לא היית בטוח שכך יהיה.
במשפחתך, שתמיד ליוותה אותך, דיברו על המנוחה שלך בימים האחרונים, שהגיעה ב-18 באוגוסט, לכבוד יום ההולדת שלך.
יריב לבלנג