נולד בקוזלוב, גליציה
ב – 13.3.1900
נפטר ב – 5.12.1979
היה נשוי להלקה
אב ללאה (היימן),
שלמה, וחווה
כשהיה בן שמונה, עברה המשפחה לטרנוב. שם למד בגימנסיה והצטרף לתנועת השומר-הצעיר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לווינה. עם תום המלחמה, חזרה המשפחה לטרנוב. איצ’ו הצטרף מחדש לקן הפורח והשתתף בכל הפעילויות. היה בין הראשונים שהצטרפו להכשרה ובין הראשונים שעלו לארץ.
יצא לדרכו בפברואר 1920 עם קבוצת העלייה השומרית הראשונה. מכיוון שהיו חייבי גיוס, יצאו בחשאי וגנבו גבולות. לאחר 3 חודשים של נדודים והסתתרויות, הגיעו לנמל טרייסט ומשם הפליגו לארץ והגיעו לנמל יפו בראשית מאי. בארץ עבר מספר תחנות ועבד בכל עבודה שהזדמנה: מכיוון שהיו לו שני אקדחים שימש גם כשומר. לאחר מכן נדד בין המחנות בכבישים השונים וכך הגיע גם לקיבוץ “שומריה” ומצא מקום בק”מ ה5-. עלה עם ראשוני בית-אלפא על הקרקע, עבד בייבוש ביצות ואחר-כך בפלחה.
קטעים מזכרונותיו: “בשנים הראשונות קצרנו הכל במאלמות והערמנו את האלומות בשדה. לאחר הקציר הובלנו את התבואה לגורן, שם דשנו אותה במכונה. העבודה היתה מפרכת. יום אחד נשרפה מכונת הדייש וניתנה הדחיפה לקניית קומביין, בשותפות עם חפצי-בה. אלא שזו היתה בדיוק שנת בצורת ולא היה מה לקצור. נאלצנו לצאת לעבודות-חוץ עם הקומביין ונדדנו עימו בכל העמק.
את שיטת ההשקאה החלקית של גידולי החורף, אותה הנהגנו בשנות הבצורת של שנות ה30-, למדנו בהדרכתם של פלחים ערבים מהכפר נוריס. היינו הראשונים באיזור שנהגו כך, והתוצאות היו בהחלט משביעות רצון.
בסוף קיץ 1935 יצאתי לחרוש באדמות הסחנה, שנרכשו עבור ההתיישבות בתל-עמל. ליווה אותי מוסה (גולדנברג) על סוסו. כשהתקרבנו למחנה הבדואים, הם התנפלו עליו באבנים ובנבוטים. מוסה רכב לב”א להזעיק עזרה. לא רציתי להפקיר את הטרקטור, הנעתי אותו והתחלתי לנסוע משם, רתום למחרשה. הבדואים השיגו אותי, המטירו עליי אבנים והיכו אותי. התעלפתי כמה פעמים תוך-כדי נסיעה, עד שההתקפה פסקה. הגעתי לסחנה הקטנה, ירדתי למעיין ושכבתי בתעלת המים, עד שהגיעו חברי בית-אלפא שיצאו לעזרתי. שכבתי במיטה פצוע 6 שבועות”.
ב1944- גוייס ע”י הקק”ל לשליחות במצפה גבולות והגיע לתוצאות מפתיעות בגידולי פלחה. איצ’ו נאסר ב”שבת השחורה” וישב במעצר במחנה ברפיח. לאחר קום המדינה נקרא שוב לנגב להדרכת ישובים צעירים. בהמשך עבד במשרד החקלאות בתפקיד מנהל כללי של המרכז לתכנון חקלאי במשך 10 שנים, עד ליציאתו לגימלאות (1963). בקיבוץ עבד במשך שנים בקב-קור.
ב1978- זכה בתואר הכבוד של “יקיר ארגון עובדי הפלחה”.
יצחק גולני: “שלוש אהבות היו לו לאיצ’ו נייגר – הוא היה מאנשי האדמה השורשיים, ממיטב עובדיה ומחונניה. התמסרותו לעבודה חקלאית, להוצאת לחם מהאדמה, הפכה ברבות הימים לאהבה. הנגב היתה אהבתו השנייה. וכן היתה לו אהבה לנכסי הרוח והתרבות – היה אחד הפעילים הנמרצים להשגת מימון להקמת בית-התרבות בקיבוץ”.