נולד ב – 12.9.1908
נפטר ב – 19.4.1992
היה נשוי למרים
אב לגידי, אלדד ורוני אייזנהוט

כותבת בתו, רוני: “היה היה איש, וראו איננו עוד. ישר וצנוע, נבון כפיים ונעים הליכות
נולד בשנת 1908 בפולניה, לאבא דוד ולאמא פרידה – עוד ילד, אל תוך משפחה רבת ילדים וילדות. אייזיק ירזומבק דאיימנט – יצחק יהלום. בגיל 4 נדד עם משפחתו לאמריקה, ומאז הוא אמריקאי! ילדות מאושרת בתוך משפחה גדולה, המון זיכרונות של מעשי שובבות עם אחות קטנה. ילד ממושקף, מנגן על כינור ומוכשר בלימודיו. ‘הלך לו’, כפי שאומרים. איזיק, אייק – בנעוריו תלמיד מצטיין, שקפץ כיתות וסיים תיכון בגיל 16! את המשך לימודיו קבע בפקולטה למשפטים, וגם כאן הצטיין. הרבה חיי חברה, ריקודים ובילויים, עד ש… יום אחד החליט אייק להיות חלוץ ולעלות לישראל. למה? ככה! בלי בית-ציוני ברקע, או תנועת-נוער כבסיס. בשביל לעלות לארץ ולהיות מועיל, צריך מקצוע חקלאי, ולא התמחות במשפטים. אייק זנח את לימודיו, ממש לפני סיומם, והשתלם כלולן בקליפורניה
נפרד ממשפחתו, מחבריו, ויצא אל הלא נודע – לפלסתיין. בשנת 1932, בתוך קבוצה ראשונה של צעירים אמריקאים, מפליגה האונייה ארצה
עם ‘באטלדרס’, חאקי ובריצ’ס, הלא הם מגפי-עור עד לברכיים – חלוץ אמיתי. יצחק מוכן לחיי השיתוף, העבודה, הרעב והשמחה שבפנים. יצחק, יחד עם חבר’ה-לצים, רוקדים על שולחנות ומחוללים מעשי-קונדס בקיבוץ הצעיר ברמת-יוחנן. בליל סערה אחד, אורזת מרים את חפציו של יצחק, המפוזרים ברוח, והם נאספים יחדיו תחת כנף אוהל אחד, ומקימים באהבה רבה משפחה
כמו מתנדב חוצלארצי זרוק, הוא משוחרר ברגשותיו, ויכולתו בכתיבה מפיחה רוח הומור בסיטואציות היומיומיות בקיבוץ הנבנה
בשנת 1940 עוברים מרים ויצחק לבית-אלפא ומקימים בית-קבע, בעל שורשים לתפארת. התרבות שמביא יצחק אל התא המשפחתי, נובטת לצד רוחה החזקה של מרים, ילידת הארץ. במוצאי-שבת בוקעת מחדרם שירת בני המשפחה, מוסיקה קלאסית, אריות ידועות, שירי חזנות ועוד ועוד
קטן הדף לספר קורותיו של יצחק. בשמחת-החיים ובהומור, בכשרון בימתי מיוחד, הוא מופיע בכל הארץ ו’משכיב’ אנשים על הרצפה מרוב צחוק. אין חג בלי יצחק ואין טכס או חתונה בלעדיו – והכל בכשרון ובהרבה טוב-טעם. לעת זקנה, בחר יצחק לשרת את החברים בבית-המלאכה שלו, ב’בדק בית’. כמה הנאה שאב מיכולתו להיענות לבקשות החברים. לנו, ילדיו, מיהר למלא כל בקשה: רשת קרועה, שרפרף לילד, מראה חדשה – ועוד כיוצא באלה
והנה זה קרה – יצחק נפגע. האמבולנס נוסע בין שדות העמק הפורחים באביב, הכל מתפלץ ביפי הטבע, ואבא שלנו, איק’לה, מתרחק ומתרחק מאתנו,br> הפגיעה הייתה קשה וכולנו נרתמנו לתמוך במימי בכאבה, ובאיקה שלנו, החולה מאוד. ממיטת חוליו הוא ממשיך לדאוג לכולנו. אינו מתלונן ואינו מקשה, ורק מצחיק אותנו
אומרים שמי שנפטר בניסן הוא מן הצדיקים, ובניסן אין יושבים ‘שבעה’. יצחק מת ונפרד מאתנו בחודש ניסן. ננצור בלבנו את ההומור, את הטוב והתום שבך, את כל שהענקת לאוהביך. נוח בשלום בין רגבי אדמתך, למרגלות הר הגלבוע”
שאול זינגר: “עדר הצאן בבית-אלפא היה בבחינת פירמה בכל העמק. יצחק הגיע אל הצאן אחרי הטרנספר. הוא נודע כשחקן אומן, קומיקאי שהופיע על במות בקיבוצים, ולנו היה במה להתגאות – גם בבית-אלפא המחודשת יש אומנים העובדים בצאן”

מספר יצחק: “בענף הצאן הייתה חבורה עליזה ומיוחדת במינה, והם קיבלו אותי להיות אחד מהם. אהבתי את העבודה בצאן – עזבתי בגלל כאב הגב והלכתי לצ’יזבטרון. זה היה לפני מלחמת השחרור. רצו לעשותני במאי, אבל הקיבוץ אישר לי רק תוכנית אחת. חזרתי הביתה לחצרנות בתי ילדים, בה המשכתי 20 שנה. אני בעצם הקמתי את התפקיד הזה. אחר כך הקמתי את “בדק הבית”
יצחק הרבה להופיע בחגי הקיבוץ, נענה לכל קריאה בכל קיבוץ ביום חג, כתב הומורסקות בעיתונות הקיבוצית. הוא ריכז את ה”מתנדבים” שנים רבות, והיה חבר פעיל בועדת תרבות ובועדת חברים. ב1983- הוציא ספר – “מבעד למשקפיים שלי”, שזכה לתהודה חיובית רבה.