נולד בוורשה, פולין
ב – 28.6.1929
נפטר ב- 22.11.2014
בן לרחל ויצחק בשביס זינגר
היה נשוי לאביבה סילוני
אב למרב חן, נעם אילן ויובל זמיר

כתב נועם
אבא יקר שלי, אבא אהוב שלי:
אני ניצב פה לפני קהילה גדול של אנשים ואיני מאמין שאתה כבר לא אתנו. לא יכול להיות, אבא, שאתה לא פה איתי, מחבק אותי ומרגיע אותי. רגע אחד, הרי רק לפני שבועיים בילינו שבוע שלם ביחד אצלך בבית. היית מאוד חולה והיה לך קשה. אבל אבא, אתה נלחמת כמו אריה ולא ויתרת.
יחד דיברנו על ספר הסיפורים החדש שלך. ספר, שבכל סיפור בו היית גאה. קראנו ביחד את הסיפור שלך בו מתואר איך הציל הלל בגבורה את ביני, ואת הסיפור על אותו לוחם יהודי שנרצח על הגלבוע.
כל הזמן הזה היית ערני ומרותק לכל מילה. אמרת לי שאתה מתכוון לכתוב עוד כמה סיפורים ולפרסם את הספר מאוד בקרוב. רגע, אבל מה קורה פה אבא? אני לא תופס למה זה פתאום נגמר.
רק לפני ארבעה ימים מירב ואני דיברנו על כך שאתה סובל מאוד, וקשה לך, אבל שנינו הסכמנו שזה זמני ובטוח שתתייצב, והכול יהיה בסדר. אבא איש יקר, אני עומד פה וכל-כולי רועד מגאווה על כך שזכיתי להיות בן שלך.
היה לי הכבוד העצום והמיוחד במינו לגדול עם אבא שלימד אותי שהחשוב מכל הוא להיות בן אדם, ואחר-כך לעשות בהצטיינות את מה שאני אוהב, ותמיד תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה.
אבא, אני עומד פה ובוכה ומתנחם בדבר אחד, שמעכשיו תפגוש את אימא, היקרה לך מכול, ושוב תשמרו עלי, על מירב, על אילן ועל יובל. מילה אחרונה לאחותי ואחיי: איני מוצא את המילים, פשוט כי אין מילים להודות לכל אחד מכם על הטיפול המסור, הדואג והאוהב לאימא ולאבא.
אבא יקר, אבא שלי, אבא אוהב ואבא אהוב – שתהיה נשמתך הקדושה צרורה בצרור החיים. אוהב אותך לעד.
נועם

כתבה מירב
אבא יקר שלנו,
לכתוב הספד בלי להתייעץ אתך זה ממש בזבוז זמן…..בשנים האחרונות כתבת בכישרון המון הספדים, כי פשוט ידעת לספר סיפורים קטנים ואישיים על הרבה מאוד אנשים. אהבת אנשים, דרכם ומחשבתם סקרנה והפתיעה אותך ולא פחדת לשאול. בדרכך הייחודית הגעת לליבם של אנשים רבים, צעירים ומבוגרים, והם סיפרו את סיפורם. ברבות בימים רקחת מסיפורים אלו עלילות וסללת את דרכך כיוצר וסופר.
בדמותך הציבורית היית איש אשכולות, חקלאי, ספורטאי, לוחם, מחנך אהוב, ועיתונאי מוכשר. היית בנו של סופר דגול, ואיש העולם הגדול… אולם דווקא היום בלכתך מאתנו, בחרנו לספוד לך דרך הסיפורים הקטנים של משפחתנו, ולספר מעט על אבא הפרטי שלנו.

אפשר לומר שהיית איש מצחיק, שובב, בלגניסט ללא חת. לעיתים קרובות אימא הייתה מציינת שאתה כמו עוד ילד בבית…. ואתה ביקשת שלא ניגע בבלגן שלך כי אתה מתמצא בו היטב. היו לך ביטויים שלך בתוך כל הבלגן – ותמיד חיפשת את הטילחזטיזי, ואת השמיציק. גם כאשר הגיעו לביתנו אורחים חשובים מאוד, היית מציע להם לשבת בנחת על התחת, לשתות מים ישר מבקבוק המים במקרר, היית מקבלם בגופיה ומכנסי ספורט קצרים, ואם לא היה שם עניין עבורך, היית פורש הצידה ושוקע בעיתון, ולפעמים בשינה עמוקה.

היית אדם חף מגינונים ופוזות, וגם רגעים גדולים ומרגשים תיבלת בהומור ובסיפורים עסיסיים. היית אופטימיסט בלתי נלאה, ומאוד אוטנטי. סיפרת לנו סיפורי ילדות ונערות מפולין, רוסיה, טורקיה, ירושלים, שפיה, בית-אלפא ומלחמת השחרור.
לעיתים היו אלו סיפורים לא קלים של נטישה והישרדות, אולם תמיד הדגשת את העשייה, החברים ,התקווה, והכוחות שכל החוויות האלו נתנו לך. למרות תסכולי ילדותך הבטת על החיים בחיוך, בתמימות ובחוסן. גמעת את החיים בשקיקה – זה היה ביטוי שלך – אירועי ספורט, חור בגרב, וכדורגל היו קודש הקודשים.

כילדים קטנים היית לוקח אותנו למגרש בניר-דוד כל שבוע וחושף אותנו למזגך החם ולצעקות רמות. מאוחר יותר כשהגיעו הנכדים היית לוקח אותם למשחקים של הפועל בית-שאן, ומתמוגג מכך שאתה מעשיר את שפת העברית השגורה בפיהם… אימא הציבה גבולות ואתה עודדת אותנו לחשוב אחרת, לצאת מחוץ לקופסא ואם יש צורך לפרוץ את הגבולות.
אף פעם לא אמרת מה צריך לעשות, אלא שאלת אותנו מה לדעתנו כדאי שיקרה. כשהבאנו את החברים שלנו הביתה היינו צריכים להזכיר לך לא לשאול אותם שאלות חסרות טקט, רק כי אתה כל-כך סקרן ואוהב אדם. לימדת אותנו שח ושש-בש, וכל מיני טריקים עם האצבעות שעד היום כשהנכדים פוגשים אותך הם צריכים להפגין בקיאות בנושא.
היית אבא נגיש, בעל מזג טוב, איש שיחה קשוב ומעודד והשרת אווירה נעימה ורגועה בבית. כל פעם שאימא הייתה נלחצת מהתעלולים או מהשטויות שלנו, היית אומר לה: אביבה תניחי, זה בסדר גמור להיות לא בסדר, זה עוזר לכל אחד מהם למצוא את דרכו. ידענו שאתה סומך עלינו ובכך נטעת בנו את הביטחון לסלול את דרכינו העצמאית. כך גם היית כלפי נכדיך, וכלפי אנשים צעירים רבים בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ.
השנים האחרונות מאז לכתה של אימא היו לא פשוטות. הייתי אומרת לך שאימא השאירה לנו תינוק בן 85 … ואתה היית מהנהן בהסכמה… לאט לאט שחררת את כל המחויבויות שלך ושקעת בכתיבה בלבד. הוצאת מאז לכתה של אימא שני ספרים נוספים, ובימים אלו ממש שקדת על סיומו של ספר נוסף. מוחך הקודח לא עצר כמעט עד הדקה האחרונה, וכשהגוף בגד ובעקבותיו גם המוח – אמרת שאתה כבר מוכן להחזיר ציודים.
נוח בשלום אבא יקר לצידה של אשתך האהובה, ואנו ילדיך, חתנך וכלותיך, וכל תשעת הנכדים נמשיך את השמחה והמורשת של משפחת הזמירים.

מירב

כתב: הלל נוימן
חברי ישראל זמיר, “שרול” קראנו לך!
שרול הגיע אלינו באמצע שנות העשרה שלנו, לקבוצת “אורן” שהייתה הבוגרת במוסד החינוכי שזה אך נוסד, ע”ש מורדי גטו וורשה. אחד מ”ילדי החוץ”, כך קראנו להם, שצורפו לכיתות של ילדי הקיבוץ. שרול נראה לנו מעין ילד עירוני קצת שונה, קצת חוצלארצי כזה, לבנבן, עיניים כחולות ושיער בלונדיני מקורזל. ובעוד אנו בוהים, הוא לא “שם” על כל אלה בכלל. במהירות מפתיעה התערה, השתלב בחיים ובהווי שלנו, על הטוב ועל הפחות טוב שבו… והיה לאחד מאתנו. טוב בלימודים, טוב בספורט, איש חברה ומעש ושותף בפעילותנו ב”הגנה”.

לימים נודע לנו שהוריו נפרדו עוד בפולין ואמו השמאלנית נדדה עמו ל”אימא רוסיה” ולאחר אכזבתה שם – למסע נדודים קשה דרך טורקיה, עד הגיעם לפלסטינה. במציאות של אז מצאה אמו שהטוב בשבילו יהיו מוסדות חינוכיים ולאחר תקופה בכפר הילדים “שפייה”, הגיע למוסד החינוכי שלנו.
בכיתתנו – קבוצתנו “אורן” – היה שרול נער שמח, מקובל, פעיל ויוזם. ימי הכרזת המדינה שבדרך, תוך תחילת מלחמת העצמאות, תופסים אותנו נרתמים לעבודות הקיבוץ המגויס ובפעילות מלאה בכוחות ה”הגנה”, בהנהגתו של מדריכנו הבלתי מעורער ביני.
משם אנו “נחטפים” ע”י מכסת הגיוס היישר מהכיתה במוסד להיות מראשוני מייסדי גדוד 13 בחטיבת “גולני”. שנתיים של מלחמת העצמאות על מוראותיה וקשייה, אובדן של חברים, לחימה בקרוב וברחוק, מהגלבוע והגליל עד ל”עוטף עזה”, הנגב ואילת. חוזרים לקיבוץ, לבית. איש–איש מוצא את מקומו ואת ייעודו, מקים את משפחתו – ואתה שרול, חוזר מהסמינר למורים עם רעייתך אביבה הכה אהובה. נשארים לתמיד החברים הקרובים עם העבר המשותף, הכה רב ומגוון. יחד בעבודה, יחד בשליחויות השונות, בשמחות וביגונים. נושא הכתיבה בער בנפשו של שרול. כתיבת הזיכרונות הראשונה שלו הייתה כשהוכנס למעצר ללילה אחד בכלא של גדוד 13 בג’וליס, על שדחף את פקיד הפלוגה המסייעת, שסירב לתת לו “פאס” לערב בתל-אביב… מאז החל לכתוב סיפורים, זיכרונות, עיתונאות למיניה ומשם – לספרים שהוציא מתחת ידו. מחד גיסא – כך הגיע לפרסומו; ומאידך, השאיר תיעוד ועקבות לקורות חייו וחיינו שלנו. אחד–אחד נעלמים מנוף חיינו, כל אחד לגורלו ולמשך חייו. ננוחם בדורות הבנות והבנים ובני הבנים הבאים בעקבותינו וממלאים את שורותינו. שרול, חבר יקר. כה יפה התערית והשתרשת באדמתנו ובמארג חיינו. נוח בשלום באדמת בית-אלפא, למרגלות הגלבוע שלנו.
הלל נוימן

כנס גדוד 13, אוקטובר 2014 התקיים במעיין חרוד, בהשתתפות לוחמי הגדוד לדורותיהם, והמעטים שנותרו מקרבות תש”ח. גולנצ’יקים יקרים, ניצבים אתם היום על שפת נחל חרוד, שלידו חנו אבות אבותיכם, נכונים לקרב מול מדיין ועמלק. מג”ד “גולני” הראשון היה השופט גדעון מספר “שופטים” שבתנ”ך. ממשיכו, אורט וינגייט, הלוחם האגדי בכנופיות הפורעים הערביות. התואר המשיך והתגלגל אל האלוף אברהם יופה, שאימץ אותו בארגון “הגנה” ועם קום המדינה זכה גדודו של אברהם לשם “גדוד גדעון”. גדוד 13 התקבץ מיחידות קטנות ושונות שהוקמו להגנת היישובים והדרכים, עוד הרבה לפני הכרזת המדינה. הם פעלו בעיקר נגד התקפות “כוח הצלה” של קאוקג’י.
עם הכרזת המדינה אורגנו והוצבו הגדודים – 12 בגליל התחתון ובעמק הירדן, שעצר את פלישת הסורים; וגדוד 13 בעמקים בית-שאן ויזרעאל, שעצר את פלישת העיראקים. הלחימה נגדם הייתה קשה, הרואית ונחושה תוך נחיתות בכוח אדם ואמצעי לחימה. קרבות אלו נמשכו עד סוף יולי 1948, עד הפסקת האש.
מה שידוע וברור זה שבזכות שני גדודים אלו, 12 ו-13, עמקי הירדן, בית-שאן ויזרעאל הם כיום בידינו. בסוף 1948 ירד גדוד 13 לנגב. התנתקנו מהסביבה היישובית שלנו והיינו לגדוד סדיר ומאורגן. הנגב היה אז שומם עם קומץ של יישובים יהודיים קטנים. גם שם לקח גדוד 13 חלק חשוב ונכבד אך גם עקוב מדם ורב אבידות, בלחימה נגד המצרים על מה שמכונה כיום “עוטף עזה”.
הקרב הקשה ביותר התחולל על גבעה 86 ליד הכפר א-בסן. בו עמד הגדוד אל מול כוחות מצרים סדירים עם טנקים, תותחים ולהביורים, בתנאי מזג אוויר קשים ומגבילים. לוחמי 13 עמדו בגבורה על אף הנפגעים הרבים ונסוגו רק עם חשיכה לאחר השלמת משימתם. בקרב נקבעה מטבע הלשון שהונצחה בגדוד: “גדוד 13 לא נשבר, גדוד 13 לא נסוג”! ואתם אכן ההוכחה שרוח זו ממשיכה ומפעמת בקרבכם.

בסיום מלחמת העצמאות עוד זכה גדוד 13 לקחת חלק במבצע “עובדה” – כיבוש מרחבי הנגב שהיה אז כולו מדבר, בואך אום-רשרש שלחוף ים סוף, היא אילת היום.
גולנצ’יקים יקרים! אנו הוותיקים, מצדיעים לכם על הרוח והמורל שירשתם מדורות קודמיכם ומאחלים לכם הצלחה בפעילותכם הצבאית. זכרו שאתם חלק מהמורשת המכובדת של “גולני”. שימרו על עצמכם ועל כולנו, עם ישראל.
כתבו: ישראל זמיר \ הלל נוימן, קיבוץ בית-אלפא
קרא בלוויה: אבשלום

כתבה חני שבדרון
פרידה מאיש יקר!
במקרה הגעתי אליך כדי לעזור לך בחיי היום-יום. לדאוג שתיקח את התרופות להן היית זקוק ואת המשאפים המיוחדים שעזרו לך לנשום.
נוצר בינינו קשר חברי והכרתי איש נפלא . איש מיוחד, אינטליגנטי, משכיל, איש הספר.שיתפת אותי בחוויות לחימתך במלחמת השחרור, כאשר באמצע שנת הלימודים גויסת למלחמה קשה ואכזרית. יחד עם חבורת צעירים נלחמתם במשלט 86, ומול עיניך נהרגו חבריך, ורק במזל יצאת חי. על הקרב הקשה כתבת את ספרך: “לכבות את השמש”.
היית חבר קיבוץ נאמן, עיתונאי וסופר; חבר מערכת “על המשמר”; עורך המוסף “חותם”; הקמת בזמנו את המוספים “הדף הירוק” ו”קו למושב”, אותם קראנו בהנאה. עבדת בעיתון “מעריב”; לימדת עיתונאות באוניברסיטת תל-אביב. תרגמת לעברית מיצירות אביך.

כתבת את הספר: “אבי, יצחק בשביס זינגר”, אשר ריגש אותי מאוד. וכעת המחשב מיותם, אין מי שידליק אותו ואין מי שיכתוב סיפורים נוספים וחדשים.
מבט על פועלך לאורך השנים בקיבוץ: היית מזכיר קיבוץ, מורה ומחנך במוסד החינוכי “גלבוע”.
היית מקור השראה, למדתי ממך ומנסיונך, מאישיותך, נהניתי מחוש ההומור שלך. זכיתי להכיר איש מיוחד ואיכותי.
שרול, נוח בשלום על משכבך, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
שלום חבר.
חני שבדרון

כתבה איירה
אני כל כך עצובה על כך שהלכת, מבחינתי בטרם עת. אנו מכירים משנת 1970, כאשר הגעתי לאולפן ואתה היית מורה שלי, בכיתה גימל. לזכותך ייאמר שלא הצלחתי להירדם בשיעורים, למרות העייפות, כי תמיד היה מעניין – מורה מלא בחוש הומור, בדיחות כל הזמן, אבל ממש למדנו. גם הרבה יצירתיות, כמו המשפט הספרותי שערכנו למחבל הפלסטינאי שתקף קיבוץ דמיוני… אני מתגעגעת למפגשים שלנו ליד הבית, כאשר יצאת להליכה וישבת לרגע, והחלפנו מילים. אני מתגעגעת לארוז לך בכל יום את קופסת המרק, כשהגעת לקופה בחדר האוכל. אז שרול, נוח בשלום ומסור ד”ש לאביבה, גם אליה אני מתגעגעת.
איירה