נולדה ב -15.8.1911

נפטרה ב -7.6.2005

היתה נשואה לצבי בורנשטיין

אמם של רמה הכהן,
יהודה בשן וצביה זוארץ

מספרת רמה:
אימא נולדה בעיירה קטנה, בזסטוביץ רבתי, שבין גרודנו לביליסטוק. משפחתה הייתה ענייה, קשת יום ומרובת ילדים. העצב ליווה את הבית כל השנים, כל אחיה שנולדו לפניה, נפטרו ממחלת השחפת. את בית הספר לא הצליחה לסיים מחוסר אמצעים. למזלה התעניינו הוריה בעלייה לארץ, ולא התנגדו להצטרפותה לתנועת השומר-הצעיר.
ההצטרפות לתנועה גרמה לתפנית גורלית בחייה של לסקה. היא עלתה לארץ ובהכשרה פגשה את צבי, שהפך לכל עולמה. הוא נשא אותה על כפיים, כמו מלכה עד ליום מותו. ב1948 בהתקפה על בית אלפא נהרג צבי בעת ששמר בשער הקיבוץ. לסקה נותרה לבד עם שני ילדים קטנים, רמה הבכורה ויהודה’לה, והיא בהריון.
באותו יום חרב עליה עולמה, והיא לא התאוששה עד יום מותה. הרבה שנים חייתה לסקה בצער עמוק, כשרמה בתה עוזרת לה בגידולם של יהודה וצביה. החיים לא פינקו אותה, והעצב ליווה אותה כל חייה. במשך החיים היו גם רגעי שמחה והיא ידעה לשמוח בשמחת ילדיה – לידות, חתונות וימי הולדת. כל חייה חיה לסקה בשולי הקיבוץ. אישה חרוצה, ממלאה חובותיה ומגדלת את ילדיה, כשהבדידות מכבידה עליה מאוד. בספטמבר 1948, חמישה חודשים אחרי שצבי נהרג, כתבה לסקה:
” … המועקה מכבידה, כאבן לוחצת על ליבך הדווי, ואין מנוס. לרגעים אני כחולמת בהקיץ , בתי הקטנה בחיקי, על אושר שחלף ולא יחזור. אבל צבי שלי נעלם לתמיד ואני עדייין מחכה, תמיד מחכה….אהבתי אליך צבי לא דעכה, אלא להפך התלקחה ביתר עוז, ואני שואלת את עצמי כלום אפשר לאהוב כך את מי שאינו בחיים? במשך הזמן למדתי שאפשר לחיות עם האסון, וכי החיים נמשכים. נסתיימה עבורי פרשת חיים ארוכה וגם קצרה. ”
מתוך ראיון עם לסקה בראיון הקיבוץ ב-1972:
“כניסתי לתנועה הפכה למפנה בחיי. הפעולות, הטיולים והשיחות הפכו למרכז חיי. התרכזנו בהכשרה ליד סלונים בקיבוץ “פלנטי” וגיבשנו את גרעין א’ לעלייה. התחנה הראשונה של קיבוצנו הייתה רחובות, המושבה הגדולה והיפה, מוקפת הפרדסים והירק. למרות התנאים הקשים בהם חיינו, יצרנו חיי חברה תוססים, ושמחת הנעורים הייתה גדולה. הייתה זו תקופה מאושרת.
לאחר מכן עבר קיבוץ “פלנטי” לרמת יוחנן. עבדתי במטבח, במכבסה ובמחסן הבגדים, ועם המעבר לבית אלפא נכנסתי לעבודה ברפת. עד למלחמת השחרור עברו עלי שנים יפות, בסיפוק ונחת עם צבי יקירי, נולדו ילדי והחיים זרמו באפיק חיובי, עד לנפילתו של צבי. מאז פסקו גם חיי. אני מתאבלת עליו כל ימי.
הנחמה הגדולה שלי הם ילדי, שנושאים אותי על כפיים, מסורים ודואגים לי. איני מרבה לצאת לחצר ולאירועי הקיבוץ. לאחר העבודה אני מסתגרת בחדרי. המשפחה היא מרכז חיי. אני אוהבת לסרוג לילדים ולנכדים, ולבלות איתם. אני אוהבת את חדרי ומסתדרת עם מה שהקיבוץ נותן וזה מספיק לי.”
בשנים האחרונות הלכה לסקה ודעכה. עברה לבית הסיעודי, כשילדיה סועדים אותה במסירות רבה. היא נפטרה בשנתה, בשקט, בצניעות, כפי שחייתה את חייה.
ומדברי צביה:
יש לי אימא מאד יפה ועצובה. יש לי אימא מאוד מיוחדת – בשבילי. יש לי אימא אחרת מכולם והיא שלי. יש לי רק אימא והיא רק שלי, ואני הקטנה מכולם. תמיד שמרה עלי תמיד הגנה עלי, כי יש לי רק אותה. גם אני שמרתי עליה ולא רציתי לראות בכאבה. אימא בדרכך שלך היית לי מורה…
מדברי יהודה:
אימא, את היית הדמות היחידה בשבילי מגיל חמש. את היית ההורה היחיד שלי, והיית אמורה לחנך, להדריך, לכוון, לכעוס ולשמוח, ולשמור עלינו מכל פגע. כעסתי עליך על שלא מילאת את תפקידך. כל הילדות הנעורים והבגרות את לא היית שם. שנים גדלתי לידך ולא אתך. רציתי לקבל ממך עצות לחיים, חום ואהבה, חיבוק גדול, שתהיה לי כתובת, ולא היה לך לתת. ועכשיו אני מצטער ומבקש את סליחתך על שלא ניסיתי להבין. לא היו לי כלים לבדוק מי את? למה את? אני מוצא עצמי אתך בשבע השנים האחרונות לחייך, יותר מאשר בכל יתר השנים. התקרבתי אליך, אני מרגיש אותך, מבין אותך ואוהב אותך. בשיות אתך השלמתי כמעט את כל הפאזל של חיי, הזמן תם ולא הספקנו הכל. התחלנו מאוחר מידי…..