נולד בפולין – 26.7.1907
נפטר ב – 27.4.1996
היה נשוי לדובקה
אב ליואב (קידר), משה,
רותי,איתמר (קידר) ודליה

את מוראות מלחמת העולם הראשונה זוכר מאיר: “הייתי בן שבע. ראיתי חיילים רצים מערבה, יחפים, עלובים… היינו אבא, אמא אחי הקטן, משה, ואני. ירדנו למרתף וחיינו תחת אש יומם ולילה. אנחנו, שראינו את כל זוועות המלחמה ואת התחלת המהפכה והשלטון הבולשביקי, חזרנו לפולין. אני זוכר טוב את הטרור של אותם הימים, ואני בן 17. הייתי מושפע מהמשטר. אני זוכר את ההמונים שבאו לקבל את פני לנין, כשבא לעיר שלנו
ב1932- יצאתי להכשרה לפלנטי. בינואר 1936 עליתי ארצה והגעתי לרחובות. לרמת-יוחנן הגעתי ברגל, עם יוסף תלמי
פה בבית-אלפא עבדתי בפלחה ונעשיתי מומחה לכבישת קש. עבדתי בנוי, שנשאר לי כתחביב חיי. עבדתי בקואופרטיב בית-שאן חרוד במשך 30 שנה. בשנים שלפני קום המדינה, הייתי מא”ז בית-אלפא, ואחר כך מפקד האזור”
מאיר היה ידוע כאב מסור וסבא אהוב על נכדיו. תפקידיו בקיבוץ – הן הביטחוניים והן החברתיים – משתרעים לאורך שנים רבות. אהבתו הגדולה למקצוע הגננות, נתנה את ביטויה בגינתו הנהדרת. תמיד תישאר בזיכרוננו התמונה, שמאיר נוסע בקלנועית בשבילי הקיבוץ, חיוך על שפתותיו, ולידו אחד או שניים מנכדיו

יעקב איתן: “מאיר היה אוהב אנשים, אוהב בעלי-חיים, אוהב את החיים. הרפתקן שלא נרתע מקשיים. ברמת-יוחנן היה שומר שדות, רכב על סוס אציל. היו לו ידידים בין השכנים הקרובים. מאיר היה בעל נשמה – אהב מוזיקה, ספר, ואהב את משפחתו, שהייתה המשפחה הראשונה לה נולדו חמישה ילדים בבית-אלפא”
דליה, בתו: “אבא שלי היה גם מאיר צ’יז’יק – ומאיר צ’יז’יק הוא אדם קצת אחר. על מאיר, יש הרבה דברים שאינני יודעת. על אבא – יודעת מספר דברים:
שאבא שלי היה מין איש כזה, שבארבע וחצי, כל בוקר, היה קם לאפשר לטיטו, הכלב – לצאת להסתדר. בעצמו היה הולך לעבודה רק בשבע
אבא שלי הוא מין איש כזה, שיום יום אחרי הגילוח, אורז בדייקנות את המכשיר בקופסא
הוא היה איש כזה שממש סבל מ”היפים והאמיצים”
איש כזה שהכין עשרות עציצים לקקטוסים, מצינורות PVC כבדים, להם יצק תחתית בטון
אבא שלי קנה משחת נעליים שחורה ביום ראשון
אבא שלי ממש לא נהנה מסלט וגבינה לבנה – ואכל זאת פעמיים ביום במשך שנים
הוא היה שותק ביום השואה. רק כעבור שנים רבות סיפר
אבא שלי העדיף שלא לבקש
היה צנוע, אך כאשר רכש דבר מה – מהטוב ביותר
אבא שלי נפרד בשקט, לבדו, ואני מקווה שללא כאב – ועכשיו, אבא, אתה בעולם אחר. הייה חזק והמשך ללמוד, כמו שפה למדת עד יומך האחרון
שמור עלי. אתה איתי יום-יום, כל החיים”

מאיר היה נהג בקואופרטיב בית-שאן חרוד, עבד בנוי, נהג באמבולנס. היה רכז תחבורה, חבר בועדת תרבות ובועדת חברים.