נולד ברוסיה
ב – 25.12.1912
נפטר ב – 22.6.2000
היה נשוי לזהבה
אב לעדנה, שולה ועמיקם

עדנה, בתו:
“מישה נולד במוסקבה בשנת 1932, למשפחה בעלת נכסים, שחיה בעיר מזה שלושה דורות, בזכות וברשות שניתנה להם ע”י הצאר ניקולאי
סבו של מישה שירת בצבא הצאר 25 שנים והיה מן ה”חטופים”, שגודלו בצבא וחיו בו כל חייהם. הוא היה איש מוכשר שטיפס בדרגות הצבא והגיע לדרגת הספק הראשי של חיל-הפרשים במוסקבה, ואף לאחר ששוחרר מהצבא, קיבל רשות להמשיך בעיסוקו כאזרח, ואף היתר לגור במוסקבה ולעבוד בה – דבר שנאסר על יהודים מהשורה
אבא מישה, היה בן יחיד לאמו, סוניה.
אמא סוניה מגיעה עם הבן לעיר וולצלאבק. כאן משתלב מישה בתנועת השומר הצעיר, ויחד עם חבריו מחכה לעלייה לארץ-ישראל, לומד עברית ומקים את קיבוץ “הסולל”.
1932 – עליה לארץ. חברי קיבוץ “הסולל” יושבים בפתח-תקווה ומחכים לרכישת אדמה עבורם, כדי לעלות להתיישבות. חיים חיי-חלוצים בתנאי דלות ועובדים בפרדסים ובבניין, והכל כעבודות מזדמנות.
1933 – מישה עושה מאמץ גדול, מגייס כספים ומצליח להשיג “סרטיפיקאט”, רשיון עליה מטעם השלטון המנדטורי הבריטי, עבור אמו, וגם היא עולה לארץ.
1934 – נולדת הבת הבכורה עדנה, וכך מתבססים ומקימים בית חדש במולדת. אבא שלנו עובד בשדה ומשרת ב”הגנה”. הוא מגויס כ”נוטר” במשטרת-הישובים. באירופה משתוללת מלחמת העולם השניה, וכאן בארץ מגייסים את כל מי שרק ניתן אל שורות המגינים. מתכוננים לרגע שבו המאבק יתבצע בנשק, על החיים ועל הביטחון של הקיבוץ, האזור וכל הארץ.
1940 – ה”טרנספר”. אנשי “פלנטי” מרמת-יוחנן באים לבית-אלפא. בתוך החיים המורכבים והאינטנסיביים, מקים אבא משפחה יחד עם זהבה, ונולדת הבת השנייה, שולה. אבא שלנו הוא איש תרבות. במשך כל השנים הללו הוא מלווה את חיי התרבות בקיבוץ, מצייר תפאורות להצגות, מאפר את השחקנים, ואף משמש כרכז תרבות
האירועים מריצים אותו להשתלב בכוחות ההגנה, והוא משמש מדריך בקורס מ”כים של ההגנה, שבסיסו בכפר-ילדים, שם הוא מכיר רבים וטובים מאנשי ההתיישבות בעמק
1948 – מלחמת השחרור. אבא משתתף בקרבות על הדרך לעמק-הירדן, כקצין המודיעין של גדוד 12 ב”גולני”. כיבוש סג’רה וצמח, הקרב על הדגניות, כיבוש הר תבור, גירוש כוחות קאוקג’י. בתום מלחמת השחרור (1949), נולד הבן עמיקם-יעקב
זכו ילדיך, אבא, לגדול במדינת ישראל, שהיית בין הנאבקים בגופם למען הקמתה. בתום הקרבות החלו להקים את צה”ל, ואבא שלנו משרת בחיל-החימוש, בצבא-קבע, ובסיסו במחנה “בן-עמי”, על יד נהריה. הבסיס יושב על תל עתיק. כאן אוסף אבא כמה מטבעות ונדלק בו הניצוץ הארכיאולוגי
1952 – מישה משתחרר מהצבא ובא הביתה, עם רעיון לגדל פטריות במקלטים הריקים, כפי שראה בקיבוץ מצובה. הוא מנסה לממש את הרעיון הזה ונאבק עם ועדת-המשק, אך לבסוף מוותר ומצטרף אל צוות מקימי קב-קור. לופק ושייקה ז”ל, יחד עם מישה, הם הצוות המייסד של המפעל הראשון של הקיבוץ. שנים רבות עבד אבא בקב-קור, אך בד-בבד קרא ולמד כל הזמן. ספרא וסיפא היית, אבא. בעצם היית אמן, פסל. קיבלת חינוך לאמנות בביה”ס ואהבת אמנות אהבת-נפש. אהבה זו הנחלת גם לנו, ילדיך. נסיבות החיים הובילו אותך למקומות אחרים, אך אתה על הספרים לא ויתרת, ובצל ספרייתך העשירה, גם אנחנו התחנכנו להיסטוריה עתיקה, לארכיאולוגיה ולאהבת ארץ-ישראל
אני נפרדת ממך אבא יקירי, בצער, אך גם בגאווה, כי היית לנו כעץ חסון למשענת בסערות-החיים, ולמדנו ממך כה רבות.
היה שלום, אבא יקר שלנו”.