נולדה בפולין – 12.7.1912
נפטרה בבית-אלפא – 11.2.1996
הייתה נשואה לשאול
אמא ליגאל, רחל צפוני ושרה מור

יגאל, בנה: “הייתה לי אמא. שילוב של האם היהודיה-פולנייה, וחברת הקיבוץ של השומר הצעיר. הרבה מילים נשפכו על חיבור הניגודים האלו. אמא, ללא תיאוריה ואידיאולוגיה – הצליחה לשלב את שני ההפכים. כלי נישקה היו הסבלנות, הזמן והאופטימיות
יתומה מאם ומאב כבר בגיל 8, התחנכה ע”י הסבתא באווירה משפחתית רחבה ותומכת, בחצר תחנת הקמח המשפחתית בפולטוסק, פולין. כחברת השומר הצעיר, מודעת לעתיד יהודי פולין, היא עולה לארץ בשנת 1933. היא מגיעה לרמת-יוחנן, ומשם עם הפילוג בשנת 1940, לקיבוץ בית-אלפא.
לאמא לא היה מקצוע ברור. היא עבדה בלהיות חברת קיבוץ – טיפלה בילדים, ומאוחר יותר ריכזה ענפים, כמו מטבח והלבשה. הרבה פעילות בועדות בריאות, חברים, חינוך וכו’, מילאה את ערביה
בתוך כל המטלות הקיבוציות גידלה משפחה – שתי בנות ובן. אני זוכר כילד את השנים שאבא היה בבריגדה, עוזב את הבית לתקופה ארוכה, והיא נשארת איתי לבד, ללא טענות, ללא אמצעי התקשורת של היום, סוגרת את ברז הזמן ופותחת את ברז הסבלנות, נשענת על האופטימיות, בהריון כמובן, ומחכה. מאוחר יותר מצטרפת רחל’ה, אבל זה כבר סיפור אחר…
הקיבוץ עבר מסלול ארוך מחברה אידיאולוגית של עניים, לחברה צרכנית (המודדת עצמה בגודל התקציב האישי). בשלב זה אני מחליט לשנות כיוון. לא מוצא לעצמי שקט בחברה הקיבוצית, ומנסה להסביר זאת להורים. אמא מנסה את הנשק הבדוק: “תראה, קצת סבלנות, תתעקש, תהיה אופטימי, והזמן יעשה את שלו”. אבל אין לי זמן וסבלנות, אני לוקח איתי את האופטימיות והולך לדרכי
לאחר כל השנים בהן מילאה תפקידים שונים, החליטה בגיל +60 שהיא רוצה ללמוד משהו חדש. גייסה את כל נשקה: הזמן, הסבלנות והאופטימיות, ונעשתה תופרת. היו אלה שנים מאושרות עבורה
רווחת השיכון וזמן פנוי יותר, אפשרו לה למצות את הפן של היידשה מאמא. אבל מכך כבר נהנו הנכדים והבנות. לא לכל אחד נפל הזכות להיות מוקף ב13- נכדים ו3- נינים, והיא מיצתה את העונג עד סופו. לפולחן האירוח במשפחת זינגר על מרפסת הגלבוע, יצא שם בקרב כל הקרובים והאורחים – בזכות אמא
הבגרות והזקנה לא נטו לה חסד, והבריאות הרופפת מתחילה להציק. אמא מתעלמת ונשענת על האופטימיות – יהיה בסדר… אך זה לא מספיק, והגוף קורס. היא בוחרת בטיפולים הקשים ביותר, הדורשים החלמה ארוכה והרבה תקווה, ושוב נשלף הנשק הסודי: הזמן, הסבלנות והאופטימיות. אולם היה זה לעג הגורל: הזמן היה שלו. הסבלנות שלנו. והאופטימיות שלך, אמא
אם לומדים משהו מהורינו – למדנו הכל”.
אופיר, נכדה: “לגדול עם סבתא זו זכות שלא כל אחד זוכה לה. לגדול עם סבתא כמו מלכה, זו זכות שרק מתי מעט זכו לה. מלכה הייתה סבתא אופטימית ללא תקנה, בכל מצב – ברגעים שמחים וברגעים קשים, תמיד ראתה רק את הטוב, אפילו בשנים האחרונות, כשנאלצה להתמודד עם המחלה. במפגש עם הנכדים היא תמיד התעלתה על עצמה: הרימה ראש, הבטיחה שיהיה בסדר, שמחר תרגיש טוב יותר. כך נזכור אותה תמיד – עם הראש למעלה ועם חיוך שובב על הפנים”.