מרדכי דרורי דרור

נולד ב – 08/12/1933

נפטר ב -­ 14/12/2022

בן לנתן ואסתר 

היה נשוי לאסתי דרור

אב לעידו, גליה, רביב, אלעד, אורי ואבנר.

 

 

אבא

כמה פשוטה מילה זו ‘אבא’ אבל כמה משמעות ועומק היא מכילה. התייתמנו היום ממך.

אני מודה, את ההספד הזה לא רציתי לכתוב, אבל הוא הסתובב לי בראש בלי הרף מאז שהתחלת ‘לעשות לנו בעיות’ בתקופה האחרונה. אך באותה מידה, מילות ברכת יום הולדת ה-120 גם הן חיכו באיזושהי פינה בראש בתקווה להיכתב יום אחד. כי את כל ‘הבעיות’ ניצחת, אבל לצערנו את האחרונה כבר לא וליבך נדם היום לפנות בוקר.

ידעתי שככותב הרשמי של המשפחה, משימה זאת תיפול עליי ואני כמובן מקבל אותה בעצב ובאחריות.

אז איך מסכמים סיפור חיים של אחד, שהיה שייך לדור הנפילים, בעמוד או שניים, כאשר אלפי עמודים לא יספיקו להכיל את רשימת ההרפתקאות והחוויות, והעליות והירידות, והעצב והשמחה, והאתגרים והסכנות, והבנייה ש-89 שנות חייך הכילו. אז גם לא אנסה, כי אחטא לזכרך. מילים אלו עוד בטח ייכתבו להן מעצמן. אכתוב בשם כל בניך וביתך, בשם נכדיך ונכדותיך, וגם נינך, ואערבב גם נימה קצת אישית.

אבא, בניינך קרס אבל אתה הדייר הספקת לצאת. כך אני מאמין. יצאת ועכשיו אתה מחפש לך את כתובת ביתך הנצחי. אני גם מאמין בשר השיכון של שכונת הנצח, מאמין בצדקתו ומאמין באהבתו האבסולוטית אליך, ומתפלל שישכן אותך ממש ממש לידו.

בניינך קרס אבל בניין חייך ממשיך וגדל, לבנה אחר לבנה, חדר אחר חדר, קומה אחר קומה. ואתה היית ועדיין, וכך תישאר גם תמיד, אבן הפינה של אותו בניין ששמו בישראל הוא “משפחת דרור”, שתמיד תהיה מבית אלפא, שכל כך ואין מילים לתאר את ה’כל כך’ הזה – אהבת.

 

 

 

 

 

 

לא ניסיתי, אבל אני חושב שאם ניפתח את מילון אבן שושן ונחפש את ההגדרה ‘קיבוצניק’, אז דמותך וצלמך יתנוססו לידה. דמותך, ליד דמותם של רבים מדור הנפילים הזה שהולך ומתמעט לו. הדור ששוכב לו כאן באדמה הכול כך אהובה הזאת. אדמת ההבטחה. אדמת הנבואה. זאת שספוגה בדם הבנייה, המעשה והחזון. שכב לך בשלום, התעטף בה ופשוט תנוח. מגיע לך. מגיע לכם. אתם ‘הקיבוצניקים’ האהובים.

אבא – היית עמוד התווך ועמוד האש שלפני המחנה. בעיקר בשנותיך האחרונות, שנות הפנסיה שלא כל כך אהבת אותן, כי עבורך היו שלושה דברים חשובים בחיים – עבודה, עבודה ובסוף, עבודה. פעם אמרת לי, או נזפת בי, באחד מימי בטלנותי, שמי שלא עובד, לא ראוי למנת האוויר שהוא נושם. לא אהבת, כי הרגשת מיותר וצרכן אוויר חינם, אבל גם גילית באותן שנים עולם ומלואו של רוח, לימוד, קריאה ובעיקר משפחה. הן היו שנים יקרות לך ולנו כמשפחה. שנים של גיבוש וביחד.

בשנים האלו, הכרתי ואני חושב שכולנו, כל אחד בדרכו, אבא אחר. אחר ממה שהכרתי ולעיתים אני חושב, לא הכרתי. בנימה אישית, אני מרגיש שכל מה שלא דיברנו במשך 84 שנים, דיברנו במשך 5 השנים האחרונות. וויכוחים ובדיחות וכל מה שבניהם. בעיקר אחרי 10 שנות גלות, ואני מודה על כל רגע ורגע.

היה לך קשה לחבק, קשה להגיד מילה טובה, אבל אני יודע בוודאות שהלב יצר את המילים והרגשות, רק שהפה לא הצליח לבטא אותן, והידיים לא הצליחו להיפתח ולחבק. כי מי שלא קיבל אהבה מהוריו, איך יוכל להעביר אותה הלאה. היית שייך לדור הזה. דור קשה יום וקשה עורף.

בגלל זה, כאשר קיבלתי ממך לאחרונה מחמאה על הכתיבה שלי, לא היה מאושר ממני וכמה כאן יוכלו להעיד. כי כשהרעב גדול, כל פירור הוא עולם ומלואו.

אך מי אנחנו, שנשפוט, מי אנחנו שנתלונן. ואין תודה גדולה מספיק בכדי לבטא את תודתנו לך, עבור כל השנים, ואין סליחה גדולה יותר מאשר הסליחה לה אתה ראוי על כל הטעויות בדרך. מתפלל שהשופט והסולח עליו התווכחנו בלי הרף, ימצאך ראוי לסליחתו.

אבא – הלכת מאיתנו, מאשתך היקרה אסתי, מילדיך, מנכדיך ונכדותיך ומנינך, אך דמך תמיד יזרום עם דמינו, דמותך תמיד תהיה על פנינו, צלמך תמיד שזור בצלמינו, ואפילו עקשנותך תתערבב עם עקשנותנו.

החלל שהשארת עצום ויתעצם עוד בימים הבאים. תחסר לי ולנו מאוד מאוד. הזיכרון הוא לעיתים כמו ענן שמשנה צורה ונעלם, אך את זכרך נשמור לעד.

אבא – קשה אבל אנחנו נמשיך מכאן. אסתי שאהבת כל כך בידיים בטוחות, גם ג’וני שכל כך נקשרת אליו. חסרונך יצעק לנו מכל פינה בבית, ואפילו הספה המפורסמת, זאת מול הטלוויזיה, אולי תשאל: מה קרה ואיפה אתה? ואנחנו נגיד לה שהיית, עשית, בנית, השלמת והמשכת הלאה. מפעל חיים של איש אחד. איש פשוט, צנוע, קיבוצניק, סוציאליסט, אידיאולוג, איש דעת ואיש עבודה, בעל, אבא, סבא ורב סבא.

אוהבים אהבה של אמת ונצח.

נוח על משכבך בשלום

המשפחה

(כתב וקרא: רביב)

בסוף זה הצליח לך, אבּי שלי.

בסוף נגמרו ה’שלושה שבועות’ המפורסמים – שארית חייך, שנספרה תמיד מהרגע הנוכחי.

שלושה וחצי שבועות, בהם היית מרותק למיטת בית החולים. שונא כל רגע של היותך סיעודי, רגע אחד מבקש לסיים את חייך “כמו שמירה אימבר”, ובמשנהו רוצה כבר לחזור הביתה, לגינה, לעצי הפרי, לכלב ג’וני, לחיים שלך.

עד הרגע האחרון נלחמת לעשות את הדברים בדרכך כי רק אתה יודע מה נכון ומה הגיוני.

לא להליכון, לא למכשיר שמיעה, לא לכל דבר שמתקשר עם זקנה…

עד לרגע האחרון עמדת על כך שהדרך בה אתה רואה את הדברים היא הדרך היחידה. עד לרגע האחרון עוד נתת שיעורים לסובבים אותך והבעת את דעתך על הכול.

מה אספר עליך, איש שלי?

הכרנו ב-1975.

אתה ‘חתיך עולמי’, בן 42, ואני ‘פישרית’ קטנה, שזה עתה השתחררה מהצבא. נשביתי בקסמיך.

אהבה גדולה, רומן סוער שהביא בסופו של דבר להקמת משפחה – אלעד, אורי ואבנר – שהצטרפו לעודד, גליה ורביב, שהבאת לעולם עם דרורה ז”ל.

חיינו נראו לעתים כמו רכבת הרים, הנעה בין פסגות ותהומות, אבל האהבה שלנו ניצחה הכול, והינה אנחנו סבים לנכדים ואפילו לנין זכינו.

אני אסירת תודה על השנים הארוכות לצידך.

אני אסירת תודה על שלושה וחצי השבועות האחרונים הללו, שלושה וחצי שבועות קשים, אבל עברנו אותם יחד, צמודים.

אני אסירת תודה על שעזבת את העולם בדרכך, על כך שהייתי לצידך ברגעים האחרונים.

אני אסירת תודה על המשפחה הגדולה שלצדי, על החברים, על כל התמיכה שזכינו לה.

שלום לך

אהוב לבי.

אסתי