נולד ב – 18.4.1936
נפטר ב – 8.1.2008
היה נשוי לרעיה לוי (הלפרין)
אב לגל , נעמה, שלומית איתמר ואביטל
נכתב ע”י הילדים ליום הולדתו ה-70 של משה
אבא עם הנעליים הכי הגדולות בעולם,
אבא, שכאשר הולכים אתו מחובקים, על כל צעד שלו צריך לרוץ שני צעדים.
אבא שרץ וגמע מרחקים בשביל שנדע לנסוע על שני גלגלים.
אבא שבא בשישי בצהרים עם מגש של תותים, ורק הידיים של אבא יכולות לקלוף את הפומלות.
אבא של שירי שבתות בדרך לירושלים, גם אם לפעמים זה לא נעים באוזניים.
אבא של קנון ב”מי ימלל”, שמושך את השמע עד רדת הליל.
אבא עיראקי, הכי פולני שיש, שדואג אם אכלנו, שתינו ושנדע להתלבש.
אבא שיודע הכל, כל הגדרה בתשבץ, ואת שמו של כל עץ.
אבא שכל מקום וכתובת מכיר, בים ביבשה ובאויר.
אבא של ספר: “תקראו ככה תדעו תמיד”
אבא שאוהב את אימא בלי סוף… בוקי, פרינסי, וויפי ועוד ועוד…
אבא שתמיד מבקש לשמור על המשפחה הגדולה,
אבא שנותן תחושה בטוחה, בחיבוק, בנשיקה או במילה טובה.
אוהבים אותך מאוד.
כתב גל בנו מנישואיו הראשונים
אני רואה את הקהל כאן וקורא מה אנשים כותבים על אבא שלי, ואני רוצה לומר עוד דבר אחד לפרידה. אבא שלי היה איש ציבור במובן האמיתי – איש שפעל למען הציבור. כאשר אנשי ציבור הולכים לעולמם, או עורכים קמפיינים ציבוריים, הם מבקשים להציג את הפרסונה הפרטית כדי לרכך את הפרסונה הציבורית שלהם. כשאני קורא מה כותבים על אבא של, אבא שלנו, סבא שלנו, אני נפעם לגלות, שאצל אבא שלי אין פער בין שתי הפרסונות. זו בעיני מעלתך הגדולה, אבא, שהיית אדם אחד בבית ובציבור. טוב ועקשן, חם וחכם היית אדם. ועל התורה הזו שהנחלת לנו, אני מחבק ומנשק אותך ומודה לך בלכתך.
גל לוי
כתב מיכאל מפי חברים בקיבוץ בית-אלפא
כמה וכמה בחירות עשה מוישה בחייו. נזכיר כאן שתים מהן, שבזמנו גרמו אולי להרמת גבה פה ושם, אבל עם הזמן הסתברו כמובנות וטבעיות: הבחירה בקיבוץ בית-אלפא כבית, בו התגורר, הקים משפחה, עבד וחי עם משפחתו; והבחירה בחקלאות כמשלח יד.
לאחר שפשט את מדיו, העדיף מוישה להיות חקלאי ולא פוליטיקאי. מהפוליטיקה ברח כמו מאש, והוא הדף מספר ניסיונות ל”הריצו” לרשויות שונות. יום אחד התייצב אצל צוות הפלחה והבהיר: “אני לרשותכם, מוכן ומזומן לכל מלאכה, מסובכת ופשוטה, בכל שעה, אל תחוסו ואל תרחמו” וכך בגיל חמישים פלוס, החל קריירה חדשה של פלאח. בתחילה כאחרון המתלמדים, העביר והתקין קווי השקיה, ביצע עיבודים בטרקטור, עד שהגיע לפסגה – עצמאי על קטפת הכותנה. וכל הזמן שואל, מתעניין, חותר להתמקצעות, מאושר מחדש בכל יום עבודה.
ובהפסקות שהן קודש לגיבוש חברתי, הסתבר, שאין שני לו בהכנת שקשוקה ובפילוח אבטיח עסיסי, ובמקום בו אין תקשורת והדלפות, נתן דרור ללשונו – סיפר, הרשים בכושר הניתוח שלו – והכל קשובים לו, שהרי מוישה באמת יודע הרבה. מוישה היה “איש של אנשים” איש רעים להתרועע, מביט אל זולתו ב”גובה העיניים” אף פעם לא נותן לניצב מולו תחושה של זלזול או ביטול. דיבר בלשון פשוטה, בקול שקט, נמנע משחצנות והתנשאות, למרות שהיה גבוה מכולם בקומתו ופעמים רבות גם בדרגתו.
נזכור אותך יושב בימי שישי לאחר ארוחת הערב, סיגריה בפה, על “ספסלי אמיתי” שליד חדר האוכל מתחת לעץ הפיקוס, משתלב בהווי של חברי ה”פרלמנט” – אחד מאתנו, אחד משלנו. נזכור אותך הולך בשדות, מתמודד עם הנכות הקשה, כחלק מהמאמץ לשקם את עצמך, לא מוותר לעצמך, ולא נכנע למגבלות, עושה דרכך לארוחת הבוקר של צוות המחצבה, או לפרלמנט של שבת בבוקר בכפריה. איש של חברותא, שתמיד נתן תחושה נעימה לסביבתו.
מוישה לא היה חבר בית-אלפא במובן הרשמי, אבל הרגיש כחבר, היה גאה בבית-אלפא ובהיותו “איש בית-אלפא”. זו אכן הייתה בחירתו – בית-אלפא הייתה ביתו, גם כשהנסיבות אילצו אותו להתגורר במקומות אחרים.
אי אפשר שלא לזכור את ביקורו של רמטכ”ל צבא ארה”ב בקיבוץ. בעוד כולם מתלבטים איך להגיש לו את ארוחתו, אתה פסקת: “בחדר האוכל הכללי, כמו כולם!” וכך ניצבתם שני גנרלים בתור עם המגשים ביד. מעניין מה חשב האמריקאי על סגנון האירוח שלך? המשפחה היית החלק חשוב בחייו: רעיה, רעייתו, אותה נשא על כפיים, והיא סעדה אותו נאמנה עד לרגעיו האחרונים. אהבה גדולה והערכה רבה שררה בין שניהם. למרבה הצער, נכפתה עליהם מציאות חיים שבוודאי לא תכננו לעצמם בשנותיהם המתקדמות. שניהם גידלו לתפארת את ארבעת ילדיהם במערכת יחסים מעוררת התפעלות. אוהבים, קרובים, מחויבים, מעריכים זה את זו. היית איש מאוד מיוחד, מוישה, לכבוד הוא לנו בחירתך להיקבר כאן, אצלנו, למרגלות הגלבוע שאהבת.
דברי אהוד ברק, שר הביטחון:
הארץ הזו ידעה ויודעת סיפורי מלחמה ועלילות גבורה. הארץ הזו יודעת לספר תהילתם של לוחמים. הארץ הזו אוהבת את אור הזרקורים. אבל אור הזרקורים לא שזף את פניו של משה שלנו. הוא התרחק מהם ת”ק פרסה , ולא אהב , ולא רצה לאהוב את מחולות הפרסום ומהומת הידוענים.
“משה וחצי” עשה את מלאכתו הצבאית כהלכה, והלך הביתה בדממה. מעולם לא ביקש את תודת האומה. קול קרא לו, הוא בא – בפאראפראזה על דבריה של חנה סנש . הוא בא לעבודת הביטחון והוא חזר הביתה. הארץ הזו, שהיא קמצנית מאוד במחמאות ותודות, שתקה ולא ידעה אף פעם להחזיר תודה לו ולרבים אחרים.
והיה לנו הרבה מה לומר לו. רצינו לומר הרבה למשה, הילד שגדל בין צריפי שכונת שפירא, וכאילו נדון מתחילת חייו בדרום תל-אביב להיות נער שכונות, שגורלו עלול להציב אותו במורד הסולם החברתי המקובל באותם הימים, בתל אביב הקטנה ובארץ ישראל. אבל\ הודות להורים תומכים, למשפחה שמושיטה יד, לחינוך אוהב, התנשא משה כבר אז במובן הכי חיובי של המילה מעל רבים, ולא רק בשל קומתו הגבוהה.
בעינינו, לאורך שנים, היה איש של ערכים, מורה ומדריך, שהגיע מבית צנוע, ממשפחה צנועה והפגין צניעות כל חייו. כאמור, משה בלט בתוכנו, ולא רק בגלל מספר הסנטימטרים של קומתו.
הוא בלט באהבת האדם והחייל, בעיקשות החיילית, במוחו הקודח פעילות ביטחון שוטף ומבצעים, בנועם הליכותיו מול רמי מעלה, כמו מול פשוטי עם. כזה היה. נזכור את חברנו משה, כאיש צבא, כמפקד ,שהוליך חיילים אל האש.
נזכור אותו כמי שחסם ממש בגופו , יחד עם פקודיו את בקעת הירדן מפני שליחי המוות של עראפת ואחרים. נזכור אותו כרמטכ”ל ה-12 של צה”ל, כמי שהביא לחילוצו של צה”ל מתוך הביצה הלבנונית לאחר מלחמת לבנון הראשונה, כמי שהניח את היסוד למפקדת חילות היבשה, ולתמורות נוספות, שאת חלקן ראיתי מקרוב בהיותי הרמטכ”ל ה-14 של צה”ל.
נזכור אותו כלוחם, כבן בכור למשפחת הכומתה האדומה, אך בעיקר נזכור את משה כחבר, כרע לדרך ארוכה, כעמוד אש לפני המחנה.
ועוד מילה אחת לרעיה, לילדים, לבני המשפחה: ראינו אתכם משך שנים בכאבכם כי רב, עקבנו אחרי לילותיכם טרופי השינה, אחרי מבטיכם שנעו בין תקווה לייאוש, ויידינו היו קצרות מלהושיע. רעיה, הילדים, משפחת לוי לדורותיה – בשם חבריו של משה, בשם כל אוהביו, אני מבקש ללחוץ את ידיכם באהבה, ובעיקר בתודה, אותה תודה, שניבטה תמיד מעיניו של משה, גם כאשר שיגר אותה אליכם בקשיים רבים. אנו חבריו מבקשים להצטרף לתודתו האילמת.
כתב המשורר ע. הילל:
היית פשוט אדם, אהבת!
ואפשר שלא ראית את ענן האהבה שהלך לפניך!
אנחנו ראינו אותו חבל שלא אמרנו לך זאת קודם,
ואולי אפשר שלא יכולנו לומר.
אנחנו אנשים פשוטים ומקמצים במחמאות. תודה לך משה על כל מה שעשית למענה של מדינת ישראל, ותודה לכם בני המשפחה על כל מה שעשיתם למענו.
אהוד ברק