משה שביט לבית שטימרמן

נולד ב-29/8/1934

נפטר ב- 7/1/2018

היה נשוי לציונה לבית אלקוני

אב לדגנית שדה גיתי לביא ועופרית

לזכרו של משה שביט (2018-1934
לְמֹשֶׁה בַּלַּיְּלָה – קָשֶׂה בִּלְעֲדי

לַבְּדִידוּת אֵין פָּנִים

חוֹרֶטֶת קִמְטֵי צַעֲר

עִקְבוֹת הַשֶּׂמֶשׂ הֵד אָשׂ

כָּל שָׂעָה, כָּל רֶגַע אִתְּךָ יְ

בַּשְּׂתִיקוֹת הַמְּלֵאוֹת

בַּמָּבַּט הָחוֹדֵר אֶל תּוֹכָם

בַּחִיּבְּתִ קְוַרות הָחַיִּים

בָּרָצוֹן הַכּוֹבֵשׂ, בָּחִיפּוּשׁ, בַּיֵּשׂ

בַּדְּבֵקוּת, בַּמָּהוּת בַּמִּלִּים!

כָּל רֶגַע – מָלֵא. כָּל פִּנָּה

וְלֹא עוֹד אַחֲרֵי שִׁשִּׁים שָׂנָה

ציונה

כתבה דגנית

משה שביט – הצדיק בעל החלומות (עפ”י מצגת שהוכנה ליום הולדתו ה-75) נולד ב- 29/8/1934 לשפרה ולצבי שטימרמן בבי”ח “הדסה” בחיפה. את דרכו הקיבוצית החל בהכשרה בחולתה, ובנח”ל בגינוסר ובמלכיה – 1951-1957. ה”התחזקות” החלה עם הפגישה עם אימא בדצמבר 1957, באלף הקודם, לפני 60 שנה. וב-1961 התקבל לחברות בקיבוץ בית אלפא

ילדים 4, 2 חתנים, 2 כלות, 9 נכדים, 2 נינים. שזורים בלימודים – איך לא? לימודי הוראה ב”אורנים” – 1960

מורה, מחנך ומנהל ב”מוסד חינוכי גלבוע” – 1962-70, 1974-77 תואר שני בנושא “חברת הילדים הראשונה בבית אלפא” באונ’ ת”א – 1990 תואר שלישי “המאבק על היחד הקיבוצי” באונ’ ת”א – 2003 ובתפקידים בקיבוץ – מזכיר קיבוץ 1973-75, 1987-89 ניהול יובל ה- 50 – 1972 ניהול יזמויות – 1994 ובתנועה – בגבעת חביבה “רכז הדור הצעיר” – 1977-1982 וריכוז מח’ השכלה בקבה”א -1990-97.

איש אשכולות! תחקיר: ציונה שביט

ציונה דגנית גיתי ומשה משה עם עפרית וגיתאי
משה שביט, אבא שלנו
קיבלתי את הידיעה על לכתך כשהייתי במטוס נראה שאין מקום קרוב יותר לחיבור
אליך ברגע האמת – חיים שלמים שמסתיימים באחת. חיים בהם המילים היה להן כוח משלהן, בעברית ובלועזית. כוח שאפשר קיום בלפחות 2 ממדים – המציאות היומיומית והחזון לעתיד. ובשביל זה כולנו רכשנו השכלה, כדי לנסות ולתמרן בין שני העולמות. לא תמיד הצלחנו, אבא, אבל לפחות ניסינו.. במוצ”ש עוד דיברנו על הנכדים והנינים, על הספר החדש של מייקל, על הגשם שהשקה את השדות, אבל לא מספיק.. – מציאות כהווייתה. ובצד זה בטון המוכר לנו משיחות הקיבוץ, ענית לי “דגניתל’ה, אין חשיבות לטעם האוכל, יש הכרח רפואי להיזון ע”מ להתחזק ולשתות כדי שהכליות ימשיכו לתפקד”. “ומחר”, אמרת, “נוכל לקום ליום חדש עם כוחות מחודשים” – אח אבא, איזה חזון! עד הרגע האחרון! איש לוחם, איש נוכח, איש דעתן – שדעתו לא נחה! נוח על משכבך בשלום ושלום לעפרך! ועם בעפר עסקינן, אז כעובדת אדמה מילה אישית אחרונה, כל יום, כל שעה אני עומדת ומשתאה על העוסקים והעוסקות בבריאות בקרב בני האדם, מקצוע עם שליחות ונשמה יתרה – ומקצוענים ומקצועניות שכאלה פגשנו בבית הסיעודי – אין עליכם/עליכן! –הייתם לנו כמשפחה!

דגנית

כתבה עפרית
אבא, החולם הנצחי, איש המילה הכתובה שלכל יומולדת או אירוע היה מכין ברכה מושקעת ומקופלת בכיס

החולצה. דחף אותנו קדימה בכל הכוח ללמוד ולמצות את היכולת. בכיתה ו’ קיבלתי את המשימה לקרוא”שאול ויוהנה” וזו רק דוגמה. אבא הגיע לקיבוץ בגיל 24 ומאז התנהג כקיבוצניק מבטן ומלידה. אהב את הקיבוץ והתנועה. היה מזכיר קיבוץ צעיר במהלך מלחמת יום כיפור והתמודד עם כל מה שהמציאות הקשה הציבה. חזר ונבחר כמזכיר לכהונה נוספת שנים רבות לאחר מכן. בילדותנו קראנו לעצמנו “ילדי הספסלים” כיוון שהדרך להשכבה הייתה מתארכת. כל ענייני הקיבוץ נפתרו בשיחות על המדרכות ואנחנו בינתיים נמנמנו על הספסל הקרוב ביותר.
עבד כמורה וכמחנך במוסד החינוכי ובהמשך כמנהל המקום. וכמי שהמשיכה את דרכו בחינוך ובהוראה היו לנו שיחות רבות על מערכת החינוך היום והקשיים שניצבים בפניה. אבא יצא לפעילות במסגרת גבעת חביבה וכרכז ועדת השכלה של הקיבוץ הארצי, וכפי שאת ילדיו הפרטיים דחף לרכוש השכלה ולהתקדם, כך פעל במסגרת הציבורית, בעידוד הלימודים האקדמאיים בחברה הקיבוצית
אבא שלי היה אישיות ציבורית שפעל ללא ליאות שעות וימים רבים למען החלומות והעקרונות שהאמין ודגל בהם במסגרת בית אלפא ובמסגרת התנועה, אבל מעבר לכול הוא היה אבא, שהמשפחה הייתה בראש מעיניו. הוא ואימא התגאו בכל אחד מארבעתנו ובהצלחות שהגענו אליהם. ליוו אותנו עם הרבה אהבה במסלולי הלימוד, הקריירה ובבניית התאים המשפחתיים והמשיכו כך גם עם הנכדים והנינים
לפני כשנה וחצי נפלת ולא הצלחת לקום. בצער ובקושי גדול עברת לבית הסעודי. תודה תודה לכל צוות הבית שלמדו להעריך אותך על היותך מי שאתה ואפשרו לך לשמור על הייחודיות והכבוד העצמי שלך עד הסוף. הייתי בתחילת ההיריון עם מורן כשנכנסנו וליווינו אותך בפרק אחרון זה. מורן אהב אותך ובכל ביקור כשדפקנו בדלת שתמיד הייתה סגורה חלקית בכדי לשמור על פרטיותך וכששמענו את ה… “כן”, חיוך גדול נפרש על פניו ולא ירד עד שעזבנו. כשישב לידך ניסה לקבל חיבוק, כמו מסבתא, מה שלקראת הסוף היה קשה ובכל זאת כל ביקור הסתיים בנשיקה לסבא.
תודה אבא על התמיכה לכל אורך הדרך ועל האהבה שלך למורן ולכולנו. אוהבת בלי סוף,
עפרית

כתב לביא
אבא הימים עוברים לאט, השנים חולפות מהר. כך אמרת לי פעם ובתקופה האחרונה, הימים נמתחו באיטיות מייגעת, והשנים נשטפו כחול מבין אצבעותיך. וראיתי את האור בפנייך הולך ודועך לנגד עיניי. ודעתך, הצלולה כמי מעיין, הביטה בגופך שבגד בה. הביטה וסירבה לראות. ואני, אבי היקר לי מכל, אני לא השכלתי, כמו רבים וטובים לפני, בפשטות, בצנעה, לומר לך – תודה. תודה על קווי דמותך החרוטים בתוכי תודה על שלימדת אותי מהי אמת תודה שהענקת לי כוח לטפס על ההר תודה שהראית לי את כוחן של מילים תודה אבא – על שלימדת אותי לחלום היה שלום

לביא

משה ואברהם קפלן
כתב הנכד שגב

סבא שלי שאהב מילים ואנשים עם שמות של גדולים, שהתלהב מדברים שלי נראו כל כך ברורים אז אולי זה ככה שהוא בעצם, לא ממש סבא אולי קצת ילד שסירב להתבגר ולא היה מוכן להתמסר לציניות הזאת של הגדולים שהם בעצם לא מבינים. מכל הסיפורים בעולם יש אחד שנחרט אצלי בדם: “ואז יום אחד הילד חזר, והעץ רעד מרוב שמחה. ואמר “בוא ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים שלי ותהיה מאושר”. “אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים” אמר הילד. “אני רוצה בית, שיהיה לי חם” הוא אמר, “אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?” “אבל אין לי בית” אמר העץ, ” היער הוא ביתי…

מסבא שלי, שהקיבוץ הוא ביתו, אני מבקש סליחה. סליחה שהייתי עסוק וסליחה שאני מתעקש לזכור אותך כמו הסבא שמקריא לי סיפור. תודה לך סבא תודה על כך שנתת לי להתנדנד על הענפים שלך ולהירדם בצילך ולהיות מאושר

שגב

משה שביט – נכתב ביום פטירתו של משה שביט ז”ל
משה – משה שביט איש של כתיבה בדפים צהובים. איש עם קול רועם, עם יכולת רטורית מדהימה. איש של ניסוח ערכים, חזון ומטרות. איש של שיחה והקשבה, בעל דעה ואמירה. איש ספר, איש של אנשים ומשפחה. איש של קיבוץ במלוא מובן המילה. קורא, כותב, רושם, מסכם, מתייג, זוכר ושומר על כל תג ותג. כי יש החלטות ויש אמירות ויש לכבד החלטות. הכול מסודר מילה במילה. לא מוציאים החלטה, לא מוציאים דף עמדה, מבלי שעברת, בדקת ואישרת. ואני קצת אחרת.. צעירה יותר, אולי פתוחה יותר ואולי מעיזה לפעמים להפר את דעת הציבור ויותר לקבל את דעתו של הפרט. הבנת, הקשבת, ובאמירה ברורה הבהרת לי שיש לכבד החלטות… ואני לא תמיד הסכמתי. התווכחנו הרבה, לעיתים בהרמת קול ולעיתים בחיוך, הסכמת לקבל ואולי גם לוותר. הבנת שאיני ותרנית, אבל ידעת להוקיר את עבודתנו המשותפת בכבוד ובהערכה גדולה. אהבת את הרוגלך שאפיתי לעיתים לשבת ודאגתי להביא לך למשרד

גם בימים בהם נפגשנו בבית הסיעודי הזכרת לי בחיוך את עוגיות הרוגלך.. אולי הייתי צריכה להבין את הרמז ואני שכבר מזמן שכחתי את מלאכת האפייה, חייכתי והבנתי את געגועיך לימים יפים יותר. לוויכוחים לקראת כל ישיבת מזכירות, דיונים אין-סופיים על בחירת העיקר ועזיבת הטפל. יכולת ההתגייסות ושעות עבודה ללא גבולות – מוכן לשבת עם חברים ובעיקר לתת תשומת לב ל”דור הצעיר”. אמרתי לו, יותר מפעם אחת, שזה עתידו של הקיבוץ ושחייבים להבין מה יש ל”דור הצעיר” להגיד. השקענו בסופי שבוע, שישי ושבתות, בכל שעה ושעה לתאם עם צעיר, שהגיע מלימודים או לביקור.. נכון, היום הכול השתנה. והצעירים מוצאים את מקומם כאן. זוכרת את המחשבה שלך על “שיח וחשיבה”, בניסיון להבין את צפונות החיים הקיבוציים ולהבין רצונות. ניסית לנווט את הספינה כרב חובל עם קול רועם ומחשבה שזו הדרך. הצלחת משה, ושמך, כמו שדרכים רבות נסללו פה, חרות עמוק במי שהכיר אותך ואת עבודתך

היית רגיש, אהבת מפה קטנה ופרח, שמת לב לכל פרט ופרט. רצית שביום כיפור נגיע כולנו מהבתים ונשב יחד לחשבון נפש, כי אין יום מתאים יותר מיום זה. בעיקר אני זוכרת את הופעותיך בשיחות הקיבוץ. יושב, רושם, מקשיב. ואז כשכבר עייפנו כולנו, קמת ובקולך שלך ניסית לכוון את מחשבתך להשגת המטרה. דיברנו רבות בנושא הלינה המשותפת. היום ברור לי שהבנת ורצית בשינוי, אך מצפונך ונאמנותך לחיי הקיבוץ גברו מעל הכול והיית מוכן להילחם בחירוף נפש – כן, מילים גבוהות, אבל כזה היית! ראיתי אותך בכל ביקור כשבאתי לבית הסיעודי. ראיתי שאתה כאוב ועייף, עייף מאד. אבל בכל זאת דלק בך איזה אור, שניתן היה לראותו וגם ראיתיו, כשהבאתי לכם תמונות מצילומי וממסעותיי. נהנית מכל זה, למרות שהגוף הלך ובגד. יש המון זיכרונות מחדר המזכירות הקטן בו בילינו ימים שלמים וארוכים בתקופה שהקיבוץ עדיין היה קיבוץ. נוח בשלום, יהיה זכרך ברוך

מתיה

כתבה פנינה מלימה, פרו

לציונה, לדגנית, לעפרית, לגיתי וללביא ולכל בני המשפחה, שותפים באבלכם על משה שלכם, שזכה לאהבתכם ולטיפול מסור בזמן שהזדקק לכל יחס מהסובבים. היינו חניכיו של משה במוסד ולאחר מכן ליווינו את פועלו העשיר בקיבוץ בכל אשר עבד ויזם. אם יש תכונה, שניתן לאפיין בה את משה, זה שכל דבר שנגע בו, נעשה ביסודיות וברצינות, דבר נדיר מאד במציאות המוכרת של תרבות ה”סמוך” וה”יהיה בסדר”, באותה התקופה

זאת ועוד – לצד מטלות ודאגות היום-יום, משה ידע להבדיל בין הדחוף לחשוב. הרחיק ראות ופעל בעקביות ובנחישות להגשמת החזונות והרעיונות בהם האמין, כשהוא עושה זאת בצניעות ובכבוד לסובבים. לא תמיד ראינו את הדברים עין בעין, אבל גם בשעת מחלוקת, ידענו כי מצדו של משה היא באה ממקום נטול אינטרס אישי, מתוך אמונה ורצון אמיתי בטובת הקיבוץ, כחברה וכרעיון. כבעל תפקיד התייחס לכל אדם, פניה ובעיה ללא משוא פנים, לא דבר של מה בכך. כפי שחי, כך גם בנה את משפחתו עם ציונה וכך גם גידלו יחד אתכם, ילדיהם, לתפארת. אשריו שזכה במשפחה אוהבת ובממשיכי דרכו. תנחומינו

פנינה ומיכה הדס, לימה – פרו

למשפחת שביט היקרה! מקבץ מדברים שכתבו בני ובנות קב’ “נירים”, מה”מוסד החינוכי גלבוע”, שמשה היה מחנכנו ומורה לתנ”ך ולהיסטוריה בכתות י”א-י”ב. שלומית חפץ מרשפים, היום בשער הגולן: לזכרו של משה – אל ה”נירים” האפורים הגעת בשנת 1968.. ממש כמו משה רבנו, עם המון כריזמה, החיוך המבויש והקול הרועם… פגשת 32 פרחחים מלאי הורמונים, באמצע גיל ההתבגרות, ומיד סחפת את ה”עם” אחריך, כמו משה ההוא.. החיבור המיוחד ביננו המשיך הלאה לאורך השנים.. אולי חשת צורך להגן עלינו כשניחתו עלינו ה”מכות” במלחמת יום הכיפורים ואחריה

משהו בנו הרגיש בך “אבא” עוד זמן רב, לאחר סיום לימודינו, עד שהפכנו לאימהות ולאבות בעצמנו.. קסמך ימשיך להלך עמנו והחיוך המבויש משהו, ילווה לעד. מתוך השיח הקבוצתי בווטסאפ: נעמה פיק מניר דוד, היום בכרכור – משה היה איש משמעותי ביותר עבורי. בהחלט מתווה דרך. יוסי חרמוני מניר דוד, היום בוושינגטון, ארה”ב – איש יקר. לא זוכר הרבה מתוכנם של הדברים, שלימד אותנו, אבל זוכר שאהב את מלאכתו מאד ואת קולו העמוק. ודווקא נגעה ללבי, העובדה שהוא שיתף אותנו בתחושותיו לגבי התינוקת שנולדה לו אז

מה אנחנו בכלל הבנו בעניין הזה? – אבל זה היה מרגש! וכמובן את השיעורים של “מהות החג”, שלא באו אחריהם שיעורי בית והעובדה שהוא כ”כ ניסה והצליח לשמור אותנו במסגרת הלימודים בכיתה י”ב. ואיך משה הפך את מיכה עם המיטה, כי לא התעורר לשיעור הראשון.. ואת איוב וקהלת. מיכה כץ מניר דוד, היום בשבדיה – היו לי הרבה וויכוחים נגד. כיום קשה להאשים מוסדניק מבולבל כמוני. זיכרון נחמד שיש לי זה ויכוח על איוב ואשתו. אולי אני הקטן הצלחתי להכניס בו מחשבה חדשה על משפחת איוב. גילה קראוס מרשפים, היום בהמעפיל – במבט לאחור הקשר שלנו עם משה היה באמת יוצא דופן. הוא מצא את הדרך להגיע לכל אחד מאתנו, בעיקר ל”קשים” יותר. יאיר אברמובסקי מרשפים – מצטער מאד על פטירתו של משה. בזיכרוני יישאר תמיד מורה ומחנך מוערך, שבאישיותו רבת-ההשראה, הותיר את חותמו עלינו. שאול דקר מרשפים, היום בחולון – חגית האם את זוכרת, שבאחד המכתבים ששלחת לך בעת שהייתם בשליחות בארה”ב, הפלגתי בשבחו של משה? וזכור לי שכתבתי – “אפילו יואב התחיל לאהוב תנ”ך”. חגית הלברשתם מרשפים, היום בכפר סבא – אני בהחלט זוכרת את המכתב. עד היום זכרו של יואב (יואב בלומן מרשפים, אשר נפל במלחמת יום כיפור), נקשר אצלי תמיד בזיכרון איך התלהב ממשה שביט ומשיעורי התנ”ך שלו. זאת הייתה נקודת מפנה ליואב, שהיה ה”פרחח הסדרתי” שלנו. זכור לי שמשה הופיע ברשפים בכמה ערבי זיכרון ליואב ולחגי. דודו לבני מניר דוד, דברים שנכתבו לאחר ההלוויה – היום הובא למנוחות משה שביט בבית העלמין בקיבוצו, בית אלפא. משה היה מורי ומחנכי בתקופת התיכון ב”מוסד חינוכי גלבוע”. אם יש מורה או מחנך בכל שנותיי כתלמיד, כולל בסמינר הקיבוצים ובהשלמות השונות באוניברסיטת תל-אביב, שאני נושא איתי את חותמו, זהו משה שביט. בתקופה בה החינוך הקיבוצי ראה את הקבוצה ולא את האינדיווידום, ידע משה לפתח בכל אחד מאתנו את החוזקות ומהם לפרוץ, להתפתח ולהתגבר על משברים וחולשות. הוא היה אדם חכם ומבין, שידע לשלב בין הנדרש והחובה שלך כחניך וכתלמיד “מוסד”, לבין האחריות האישית ורמת היכולת של כל אחד ואחת. מאז עברו כמעט 50 שנה. לא יצא לי לפגוש את משה שנים רבות. והבוקר כששמעתי שהוא נפטר, היה ברור לי שאתייצב בהלווייתו ואניח אבן על קברו

יהי זכרו ברוך! קיבץ ושלח: דודו לבני, ניר דוד