נולדה ברוסטוב, רוסיה – 22.2.1922
נפטרה בבית-אלפא – 2.9.1986

עלתה עם הוריה לארץ בגיל שנתיים. למדה בבית-החינוך בצפון ת”א. בכיתה ו’ הצטרפה לתנועת השומר-הצעיר, בקן צפון. מכיתה ט’ למדה ב”תיכון חדש”. בכיתה י’ למדה טיפול בתינוקות בויצ”ו, כדי שיהיה לה מקצוע בעת שתלך לקיבוץ.
הגיעה לקיבוץ עם השלמת גדוד “השדה”. נשלחה מטעם הקיבוץ ללמוד אחות ועבדה במקצוע זה במשך שנים רבות במרפאת הקיבוץ ובמוסד החינוכי.
בנוסף לתפקיד הרשמי (אחות), שימשה גורה במשך שנים כ”וועדה מיוחדת” – מוסד של אדם אחד, שאליו פנו חברים רבים בעת מצוקה: להשיח ליבם, לבקש עצה טובה, להגיע דרכה ובאמצעותה לטיפולים מיוחדים, באופן דיסקרטי. גורה אכן ידעה לנצור לשונה ושמרה סודותיהם של אנשים בצורה אמינה ביותר. כל מי שהסתייע בה, ידע להעריך את אישיותה ותרומתה.
למרות שלא הקימה משפחה, היתה מוקפת כל חייה בחברים רבים, שרבים מהם סעדו אותה בתקופת חוליה. נועה ועיינה, בנותיו של מאייקה, אחיה: “עד יומה האחרון ראתה את הקיבוץ כביתה היחיד והבטוח. לא היתה מוכנה להחליף את ב”א בשום מקום אחר. גורה זכתה תמיד למלוא הערכה על עבודתה המסורה, אך למרות זאת לא העריכה את עצמה כפי שהסביבה הקרובה לה העריכה אותה. את כל חייה הקדישה, בעבודתה המסורה, לטיפול בזולת – באנשים וילדים, חולים ומוגבלים. למרות סגנון הדיבור העוקצני, הרגשנו את החום והאהבה המסתתרים מאחורי המילים.”
לאה וחיים סלע: “גורה מצאה עצמה מסתופפת בחדרנו. הכל התחיל משכנות וידידות, ועם הזמן הפכה לבת-משפחה לכל דבר. כל השנים, 24 שעות ביממה, היינו שומעים את הצעדים במעלה המדרגות – קריאה לעזרה או באים להשיח את הלב. ואצלה, החלוק והנעליים מוכנים תמיד ליד המיטה. ביתה היה המשך טבעי למרפאה.”
צילה קפלן: “גורה למדה את מקצוע האחות בגיל מבוגר, יחסית, בבית-החולים השרון וכאשר חזרה, לא היה מקום במרפאה המשותפת עם חפצי-בה. כמקובל אז, הוצבה גורה בקיבוצים צעירים שהיו במצוקה: געש, גזית, מגידו. לאחר מכן הקימה את מרפאת המוסד החינוכי ופיתחה אותה מאוד, כשהיא שמה דגש על מערכת הסברה ומערכת חיסונים מסודרת. לא פעם חשה למוסד בלילות כאשר היה צריך לפתור משברים.”
מאיה סלע, שהיה מסייעת ליד גורה וכך נמשכה למקצוע: “היתה לי מין צורת דיבור אופיינית – גערה ונזפה, אך ברוח חיובית, שגרמה לכך שלא כעסו עליה. אישה כל-כך קטנה, אבל עם נוכחות כל-כך חזקה! לכל מקום שנכנסה, ידעו שגורה נמצאת שם.”
עמליה: “כאשר ראיתי בחודש האחרון לחייה את המצעד האינסופי של חברים שטיפסו לדירתה כדי להיפרד ממנה ולהנעים לה במשהו את ימיה האחרונים, הרהרתי בכך שהרבה מאוד חברים אצלנו חבים לה תודות על שעות הטיפול המסורות שהקדישה להם. לגורה היה מעמד מיוחד בינינו וראינו בה את החובשת הפרטית שלנו. עוד לפני שהוסדר עניין ה’אחות התורנית’, היתה גורה תמיד בתורנות – דירתה היתה מרפאה לכל דבר, שבכל עת יכולת לפנות לקבל טיפול. היא היתה ‘החובשת הקיבוצית הקלאסית’: מוכנה לשבת ליד כל חולה ולנסוע עם כל יולדת”.
יהודית עופר: “גורה היתה אישה מרכזית בחיינו ואי אפשר היה להתעלם ממנה. אישה חכמה, עם שכל ישר, מקפידה עד לפרט הקטן ביותר על כל דבר שעשתה. אישה קטנה, עם לב גדול וטוב”