ניצה הורביץ לבית לבית פלדבלום
נולדה ב – 4.8.1939
נפטרה – ב – 3.5.2020
בת לרפאל פלבלום וירדנה נשקס
הייתה נשואה למוטי הורביץ
אם לכרמית ז”ל , סיגל, אלעד, אריאל וליאור

קראה מתיה את דבריה של שירי הבת של חמוטל אחותה של ניצה

כמעט בכל פעם שהתקשרתי אלייך בטלפון היית עונה “שיריל׳ה, בדיוק חשבתי עלייך!״. תהיתי לעצמי איך זה יכול להיות שאת תמיד חושבת עליי לא משנה מתי שהתקשרתי. אבל גם תהיתי אם אולי בזכות הקשר המיוחד שלנו, שבאמת הייתה לך תחושה כזאת. ניצה, את ואני האמנו בדברים כאלה ובאמת היה לנו קשר מיוחד, היו לנו תחושות ואנרגיות חזקות בינינו

פעם, כשהייתי בת 14 נדמה לי, באתי לכמה שבועות בקיץ לישראל, בלי הוריי. אני לא זוכרת את כל הפרטים, אני רק זוכרת שהתגעגעתי הביתה מאוד. הדבר היחיד שניחם אותי זה היה להיות לצידך. זה היה המקום היחיד שהרגשתי בו בטוחה, הרגשתי בבית. את היית כמו אימא שנייה בשבילי למרות שלא ראיתי אותך הרבה כשהייתי ילדה. את הזמנים שהיו לנו ביחד אני תמיד אזכור. איך אהבתי לרכב אתך בקלנועית כשהיינו הולכות להגיד לליאור לילה טוב בבית הילדים. איך אהבתי לשתות איתך תה בגזיבו. איך אהבתי שפינקת אותי עם טיפול הפנים. איך אהבתי לבקר בגן היפני ולהסתכל מהר הגלבוע לעבר עמק הירדן. איך אהבתי לשחות איתך בסחנה. הייתה לנו הסכמה ״אין מקומות יותר יפים או יותר קסומים בעולם.״
יש תמונה מהממת שאהבתי כל כך. אני מאמינה שהיא עדיין תלויה בבית שלך. תמונה של אימא שלך ירדנה, סבתא שלי, כאישה צעירה חלוצה, עושה את הכביסה מעל דלי גדול. התמונה הזאת שרדה שריפה בקיבוץ. כשהתחתנתי ביקשתי ממך עותק של התמונה, היום תמונה זו תלויה במשרד שלי בדיוק מאחוריי. את ואני אהבנו את התמונה הזאת מאותן סיבות
כשהתחלתי משפחה והיינו נוסעים לגולן הייתי באה לבקר אותך. בדרך כלל באתי לבקר לבד. זה היה זמן מאוד מיוחד. אהבתי שנוכל להיות ביחד לבד לדבר על המשפחה, פוליטיקה, החיים בקיבוץ, הילדים שלך, הילדים שלי, לעשות טיפול פנים, להסתובב בקיבוץ ביחד, ולאכול כדורי שוקולד. כשעזבתי את ישראל ועברתי לסיאטל, הפרידה ממך הייתה אחת הפרידות הכי קשות בשבילי. היה לי קשה לעזוב אותך. לא ידעתי אם אני אראה אותך שוב. וגם היום קשה לי להיפרד ממך, וגם היום קשה לי להגיד לך שלום, וגם היום קשה לי לדעת שאני לא אראה אותך שוב
אני אוהבת אותך ואני מתגעגעת אלייך. אבל את כבר יודעת את זה, נכון? בדיוק חשבת עליי…

שיריל׳ה 3 מאי 2020

כתב אריאל

אימא שלי
יושב בצהריים יום לפני קבורתך, בסלון הבית שלך ושל אבא. עוד לא מעכל, מרוץ הימים האחרונים השאיר אותי עובד על אוטומט. מנסה לדאוג ולארגן את כל הדברים הדרושים. הופך בראש כל הזמן מה עוד ניתן לעשות
עוד לא סיימתי להתאבל על אבא ועוד לא עברו שנתיים ואת מצטרפת אליו. מצטרפת לאבא ולכרמית. אני בטוח שתתאחדו שם למעלה ותשלימו פערים
אימא היית אישה אצילה, מפוקחת, חכמה וחזקה. מאוד חזקה. רבים אמרו לי שהיו לך כוחות מיוחדים. כוחות נבואה וחושים מיוחדים. אני יודע זאת כבר הרבה שנים, הוכחת לא פעם שאת צפונות העתיד את יודעת. את זאת שאמרת לי ולרוית “לכו תבדקו אם להדר יש צליאק”, אחרי ששורה ארוכה של רופאים לא מצאו לנו מזור. אמרת וצדקת כמובן
תמיד מאוד דאגת לנו, לנסיעות שלי, לבריאות של כולם. הרבה חששות ופחדים. אני תמיד ניסיתי לאזן, באופטימיות מופרזת לעתים. איך שהוא יצא שתמיד סגרנו על באמצע הדרך. היו משקעים ודברים רבים לא פתורים שהלכת אתם לאורך השנים. בשנים שאני הייתי כנראה צעיר מדי להבין ולהבחין. בטוחני שמותה של כרמית זיעזע אנושות את מסלול חייך. לא ממש פתחנו זאת אף פעם. תמיד הרגשתי שהייתה מעיין מועקה גדולה רובצת עלייך
הקיבוץ היה משענת גדולה עבורך, החברות היקרות שלך היו מרכז גדול של חייך. עטופה בחברות אמת תמיד היית. חברות שהעריכו אותך ותמיד היו לצידך. בשנים האחרונות עם הנסיעות התכופות לבית החולים, הבנתי עד כמה החברות המקיפות אותך הן אוצר ענק, ומכאן אני שולח את תודתי העמוקה ושל אחי לכן בנות נפלאות
אהבת את הגינה שלך והפרחים הפורחים בעיתם. דאגת כשנכנסת לבית-הסיעודי שיקבלו את הטיפול המתאים. הכנת את עצמך לאורך מספר שבועות לחזור מהבית הסיעודי אל ביתך. הבטחתי שביום שתחזרי נעשה מנגל בבית. הבטחה שכבר לא אוכל לקיים. שמחתי ואני בטוח שהשבועות האחרונים בבית שלך ושל אבא הביאו הרבה שמחה ואור לחייך
ביום הזיכרון, אחרי שאושפזת ישבנו ביחד על המיטה והחזקנו ידיים. אמרת לי שאין לך כבר כוח להמשיך ולהילחם. תש כוחך. ניסיתי לשכנעך שטרם הספקת להיפגש עם הנכדים וסיגל מגיעה בקיץ ואסור לך להפסיק להילחם. אבל את לא רצית או לא יכולת יותר להילחם. נפרדת ממני בלחישה “סע לילדים” אמרת לי “הם מחכים לך וכבר מאוחר”. ניסינו עוד קצת להילחם ואנחנו יודעים כמה חזקה היית. אבל את כבר החלטת
אימא יקרה תנוחי על משכבך בשלום. תמסרי ד”ש לאבא ולכרמית שלא הספקתי להכיר
אוהב אותך תמיד

אריאל

כתב ליאור

אימא גיבורה שלי אימא מאיפה להתחיל, מה לספר עלייך גיבורה, צנועה וכל כך טובה. לך כותב, עוצמה ושקט. איך היו חייך, כמה נהנית – שימחה ועצב, אהבה, בעל, ילדים ונכדים. אימא כל כך אוהבת ושומרת. זאת הייתה זכות להיות הבן שלך, זה היה הרבה כבוד להיות שלך
אימא כותב לך, רק לפני מספר שעות עזבת אותנו לתמיד. הלב שלי נקרע לרסיסים ולעולם לא יחזור להיות שלם, כפי שהיה לפני שהלכת
יכולתי לכתוב ולספר המון דברים בזכות הגדולה שלך בליצור חברים, שהם באמת חברי אמת. את דרכך המיוחדת לראות דברים בפרופורציות הנכונות, המבט השקט שלך יחד עם עוצמה מיוחדת – אך אני יודע אימא שזה שהיית אומרת לי זה – “ליאורי אין צורך, אל תספר כל כך הרבה”. אז אימא באמת לא צריך לספר – כי כולם מספרים לי כמה את עוצמתית, חברת אמת, ואדם נפלא. אימא – סליחה שבאתי וחזרתי הביתה כל כך מאוחר. הייתי צריך לעשות זאת מזמן. אודה תודה גדולה שזכיתי לטייל אתך קצת בתאילנד, אודה תודה גדולה לך על כל הנתינה, העזרה וההבנה העמוקה שלך ושאני לא ראיתי תמיד
אימא אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך. אני פה קרוב אגיע ואבקר. בקשה אחרונה, אימא גיבורה – תנוחי את כבר עם אבא וכרמית. משוכנע שטוב לכם, כרמית באמצע ואת ואבא שומרים עליה עכשיו – אתם יחד שוב. אימא לעולם תהיי חסרה לי. הלב לא יהיה שלם והגעגוע יישאר תמיד. שמחה בליבי שהיה לנו קצת זמן יקר – למשפחה שלי, לאלונה, לושי וצורי. כולנו תמיד נהיה אתך ועם אבא וכרמית. אני מאושר שזכיתי לזמן קצר בסבתא גם מושלמת וטובה
אימא אהובה – לעולם אהיה שלך

ליאור

כתבה מיכל לנס

הסעות לניצה
כך נקראה קבוצת הווטסאפ שלנו. מדי שלושה שבועות הייתה נשלחת רשימת ימי השבוע להסעות ולא עברו יותר מכמה דקות וההרשמה התמלאה. ניצה הייתה אסירת תודה לכולן ואף פעם לא שכחה לבטא את תודתה הגדולה בשי ומילה בכל מועד וחג. ואני אמרתי לה כי התודה מגיעה מאתנו לה. כי בכך שאפשרה לנו לעזור לה – הפכנו לחברות, הפכנו להיות אדם טוב יותר. ובדרך לבית החולים, ניהלנו המון שיחות – על מה שהיה ועל מה שיש. ועל האהבה הגדולה שלה למשפחה: סיגל,אלעד,אריאל,ליאור יקירי נפשה. אתם – וכל אלה שלכם נכדיה נכדותיה וכלותיה..הכי חשובים בעולם. כל כך מאושרת הייתה לבואם של אלונה וליאור לבית אלפא. זו הייתה נחמה גדולה לאחר מותו של מוטי
והנסיעות האלה – תמיד נראתה הדרך מהבית אל בית החולים,כל כך קצרה. ולא הספקנו לדבר על כל הדברים שקורים ועל זיכרונות משותפים מהעבר. וכבר הגענו… כל כך חכמה הייתה ומבינת לב . נעים היה לדבר אתה. להקשיב לה. ותמיד תמיד עשתה הכל כדי לא להכביד ולתת לנו הרגשה נעימה ורגועה. רק הפעם האחרונה הייתה אחרת. קראה לי ואמרה – יש לי חום אני חייבת לבית חולים מיד נסענו ושלא כמו תמיד, בנסיעה הזו שתקה. היה משהו מאוד מעיק וכבד בנסיעה האחרונה הזו. הדממה והשקט שלה לא בישרו טובות. כשהגענו לבית חולים רציתי לרדת וללוות אותה. היא הסתובבה אלי ואמרה: את לא יורדת מהאוטו. סעי הביתה. עם ניצה לא מתווכחים. נסעתי לאט וראיתי אותה צועדת לכניסת המיון. הייתה זו הפעם האחרונה

מיכל

3.5.2020 קראה טאנה

משפחת הורביץ – ניצה ומוטי מבית אלפא משפחה שלנו, לא יתכן שיותר לא ניסע לבית אלפא
חברות של 60 שנים נותקה. גם הדור הבא שלנו לא שוכח את כל השנים בהן היינו בסדר-פסח הקיבוצי, באים לחפש תחפושות לפורים, והשירה האדירה ביום העצמאות – כל שנה, והנכדים שואלים – לא יהיו יותר כדורי-שוקולדים? באנו למוסד- ניצה ומוטי. היינו קשורים גם להוריכם משני הצדדים, סבתא ירדנה וסבתא ברכה. הייתי עם ניצה בכל אחת מילידותיה וגם ליווינו יחד את כרמית שנקטפה באיבה. שניכם עזבתם כמעט בבת אחת. נחמה אחת ניצה שלא תמשיכי לסבול למרות שבחודש האחרון המצב לא היה קריטי. צר לי על סיגל שכל כך דאגה וליוותה ונשארה מנותקת בגלל הנסיבות. לבנים – מקווה שלא תנותק השושלת החזקה שהייתה לנו. תנוחמו בדור הבא שלכם ותמיד נזכור ולא נשכח.

ממשפחת שתיל מושב מרחביה

קראה זיוה את ההספד של סיגל

אימא יקרה שלי, אני לא שומעת את קולך, הכל נדם סביבי. אני רוצה לצעוק עוד רגע, להקפיא את השנים שעברנו יחד, לחדד את ההבנה של מי היא אימא, כל מילה שאמרת לי, כל סיפור שסיפרת מקבל היום צביון שונה
. אהבתי לשאול אותך שאלות שלא תמיד יכולת לענות לי. אולי קשות מידי ולא יכולת לחשוף הכל, אולי חששת. את אישה עם כוח פנימי, אצילות אמיתית. להבין את יופייה הפנימי של אימא, את שקיפותה האדירה, את המסעות הקשים שעמדו לפנייך במשך חייך
המאבקים מאז היותך נערה-שגדלה בבית עם סבתא ירדנה כאם חד הורית. החיים לא פינקו אותך, לימדת את עצמך להיות נתונה לזולת, להתבונן ולהקשיב בשקט. תכונה נפלאה זו שירתה אותך במשך כל חייך, אבל לפעמים יתכן עמדה בעוכריך
גם את הסערות הפנימיות טמנת עמוק בפנים. לא רצית לבקש, להיות תלויה, תמיד אמרת לי אל תצפי שלא תתאכזבי… ואני יודעת שהיו לך אכזבות, לפעמים פרסת אותם מולי- וכאב לי לדעת שכואב לך, וביקשתי שתדברי, ושתקת. ניסיתי להגיד לך כמה אני שונה, ואמרת לי אני יודעת
אבא נכנס לחייך ועטף אותך באהבה והקרבה. אבא נתן לך את הנתינה שלא קיבלת בבית. לאחרונה אמרת לי שאנחנו לא מבינים כמה קשים היו חייך, ולפעמים שפטנו אותך באור לא נכון, צר לי על כך יקירתי, סלחי לי
כשהייתי צריכה את עזרתך בשנים קודמות, היית שם עבורי ועבור ילדי. על אף המרחק הפיזי, אהבתם אלייך והדאגה היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלהם. הם דאגו להתקשר אלייך, לשאול לספר לך על חייהם. מעורבותם בחייך היו חלק משיחות יומיות שלנו
איך ממשיכים בלי אימא,? לאן פונים כשיש קשיים, מי יהיה עכשיו החוט המקשר? ניסית בדרכך, וביקשת ממני לסלוח, לא פעם אמרת לי אילו היית בארץ – היית מאחדת אותנו. יתכן. ילדיך היו כל עולמך, אהבת אותנו בלי גבולות. היית אם גאה. ואנחנו גאים בך, במוסר והערכים שינקנו מהבית. יש לי סודות שסיפרת לי, כי רצית שאדע ואבין יותר מי את. אני נוצרת בתוכי את מהותך, וחיה אתך בתוכי לעולמים. רציתי להגן עלייך, ללטפך, לדאוג שלא יחסר לך כלום, לעזור לך, לסרק את שערך. בביקורי האחרון הרבית לומר לי שאני נותנת לך ביטחון כשאני לידך, ואת לא צריכה לדאוג. זו הייתה תחושה נפלאה, אני כאן עבורך. צר לי אימא שלא יכולתי לסעוד ולהיות לצידך בשבועיים האחרונים. המשכתי לדבר אתך ואליך- לאורך כל התקופה, אני יודעת ששמעת אותי, והרגשת את אהבתי אלייך
אני פוחדת להיות בלעדיך, הקיבוץ, הבית שלך שכל כך אהבתי, נתן בי חיים, לאן אבוא עכשיו? אימא אדמה, אימא אחת, וורד הקציר פורח ליד חלונך- ולא תוכלי לספר לי… מי יגן על גינתך שכה אהבת? איך מוצאים את השקט שאת כבר לא כאן
נוחי בשלום אימא שלי, למרגלות הגלבוע בנופים שכה אהבת, אבא וכרמית חובקים אותך באהבה , התגעגעת אליהם, מסרי את אהבתי ושמרי עלינו מלמעלה אימא שלי אהובה

בתך, סיגל

כתבה זיוה עורי

ניצה יקרה מנסה למצוא מילים לכתוב עליך, לדבר אתך, ולא יכולה, פשוט מתקשה לדבר עליך ולא אליך. מוציאה את התמונות אתך מילדותנו ולאורך השנים, תמיד ביחד הלבנה והשחורה הצוחקת והבוכה. ניצה של אימא ירדנה המורה, ושל אבא רפאל (פולפול),שבא תמיד מרמת יוחנן לבקר ולשמח את ניצה שלו ואנו כולנו בהתרגשות רבה מאבא כל כך גבוה ויפה
ירדנה ושכנא גרו בעמדה המזרחית בקצה הקיבוץ . ניצה פחדה ללכת לבד עד חדר ההורים וכך כל יום אני מלווה את ניצה עד ביתה , כי חברה טובה לא משאירה את חברתה לבדה….. ניצה מקבוצת אלומה של איטה גולני, המון בנות וכמה בנים
בצבא שירתה כפקידה פלוגתית בנחל מוצנח, שם הכירה את מוטי החתיך מרמת יוחנן, מהקיבוץ של אבא רפאל. המשפחה גדלה ונולדו כרמית סיגל אלעד ואריאל ואנו זוכים להכיר את סבתא ברכה מפתח תקווה, סבתא עם לב ענקי המכיל נשמה ואהבה לכל הילדים
ואז לפתע מאבדים את כרמית ז”ל בתם הבכורה , אסון שהכה קשה במשפחה. השמחות מעתה מהולות בעצב, והחיים ממשיכים. ושוב מגיע האור לביתם של ניצה ומוטי עם היוולדו של ליאור בן הזקונים המביא הרבה שמחה ואושר ומצטרף לאחיו הגדולים. ניצה עבדה כמטפלת בפעוטונים, כממיינת אפרוחים במדגרה, והתמחתה בטיפולי קוסמטיקה. הייתה קוסמטיקאית מעולה ורגישה, בידיה החמות והעדינות נתנה שעת אהבה וטיפוח לפנים ולגופן של כל נשות בית אלפא
חדר הקוסמטיקה היה מקום שקט וקסום עם מוזיקה נעימה ומרגיעה באווירה של אהבה ופשוט כף. שנים רבות התמידה בעבודתה וביצירת קרמים לטיפוח העור עד שהחליטה לפרוש
מחלתו ומותו של מוטי ז”ל השפיעו קשה על ניצה, שהמחלה כבר קיננה בגופה ולא נתנה לה מנוחה. הייתה מאושרת לראות את נכדיה וילדיה שבאו לבקרה ושמחה מאוד כאשר ליאור ואלונה החליטו לחזור ולגור בקיבוץ. ניצה הייתה מאושרת שליאור קבל את התפקיד כאחראי על “הבית למרגלות ההר
בשבועות האחרונים ניצה בחרה לשוב לביתה למרות הטיפול המסור שקיבלה ב”רב גיל”, הבידוד היה לה קשה מאוד. החזרה הביתה השיבה אותה לבית המשפחה , לגינה , לעתיקות של מוטי, לזיכרונות לחייה עם אהוביה וחברותיה. עצוב לי להיפרד מחברה כל כך קרובה , שיבולת ראשונה ויפה איננה באלומה שלנו
ניצה יקרה , נוחי בשלווה ליד אהובייך מוטי וכרמית . יהי זכרך ברוך! תנחומי לבני המשפחה לסיגל בתך ולאחותך חמוטל שמעבר לים. דעו לכם שביתנו תמיד פתוח בשבילכם

מחברתך זיוה

כתבה אלונה

ניצה יקרה, אשתדל לא להכביר במילים למרות שמהכירות של כמה שנים, הצלחתי להכירך מקרוב מאוד. אולי בגלל חברותייך הנפלאות. אולי בגלל קווי הדמיון המשותפים שלנו ואולי פשוט בלי סיבה מצאנו חיבור
רוצה לומר לך ששמחתי מאוד להיות לך לכלה. תמיד היית נהדרת אלי. חמלת, דאגת ומאוד אהבת. עוד לא הלכת, וכבר מתגעגעת. לימים שאספת את צור מהמעון כשיכולת. הנסיעות המשותפות שלנו בקלנועית. הביקורים שלנו אצל מוטי, והישיבות הסתמיות שלנו במרפסת, שכל כך אהבת. כל סרטון ששלחתי לך של צור, היית מאוד גאה וביקשת שאשלח לסיגל, “כי את לא מצליחה”. תמיד הצלחת הכל, אבל כנראה העדפת שאני אשלח. בכל דבר אצלך הייתה כוונה ובסוף זה התברר לטובה.
כמה התגאית בדמיון של צור אלייך (דאגת להראות לי ולהזכיר בכל פעם). הדאגה שלך ללירוי אף פעם לא הייתה מובנת. תמיד הגנת עליו וראית את החלק הטוב שלו בהכל, בהרבה אהבה והבנה (תודה. לי זה היה מאוד חשוב). למדתי הרבה בזמן הקצר שהיה לנו ואקח את זה איתי. הגענו לסוף והיה לי חשוב להיות איתך עד הסוף (תודות לקורונה) לא פספסתי אף רגע. זה המעט שיכולתי לתת מעצמי
נזכור אותך תמיד ואוהבים מקרוב

אלונה הורוביץ

הספד של רבקה שבדרון

ניצה
ההיכרות שלנו החלה לפני כארבעים שנה כשמשפחותינו גרו בשכנות באותו הבניין. צברנו זיכרונות טובים ויפים משכנות זו
הקשר בינינו התהדק בשנים האחרונות עם חזרתי לקיבוץ בשנת 2010. המקום של אכפתיות ודאגה לזולת היו גדולים ומשמעותיים אצלך. לא אשכח כמה עזרת והיית לצידי ברגעים הקשים ובימי חולי. לא יודעת אם הייתי יכולה לעבור את כל זה ללא הליווי שלך ונוכחותך שהייתה כל כך משמעותית עבורי. בשקט שלך ובצניעות נסכת בי ביטחון. ברגעים הטובים וברגעים הכי קשים תמיד היית שם עבורי, מעודדת ומחזקת, נותנת תקווה, ועל כך אין לי די מילים כדי להודות לך
בשנתיים האחרונות, מאז לכתו של מוטי רציתי להחזיר לך ולו במעט ממה שנתת לי. אהבתי את השיחות אתך. סיפרת לי תמיד על עוד ספר שקראת לאחרונה או סרט יפה שראית וריגש אותך. אהבת לטפח את הגינה עם העתיקות של מוטי וגם בתקופה שכבר נחלשת וחלית עדיין התעקשת לעבוד בגינה
בצניעותך סירבת לקבל עזרה אפילו מחברותייך הקרובות ביותר. שמרת על קשר קרוב עם כל חברותייך, בנות כיתתך מהמוסד מקבוצת “אלומה” והן הקיפו אותך ודאגו לך. גם משפחתך, בנייך ובתך תמיד היו לצידך. היית אישה טובת לב ואצילה וכך אזכור אותך תמיד

רבקהל’ה שבדרון

כתבה חמוטל אחותה של ניצה

ניצהל׳ה, … ואת עונה לי חמוטלי? וכך עברו הרבה שנים של טלפונים בעיקר, וביקורים שנתיים בבית אלפא. הקיבוץ תמיד סימן את הבית, את אבא ואמא. אבל שנים רבות הקיבוץ, הבית , זה את ניצהל׳ה , וכמובן גם מוטי. השיחות בינינו בעיקר נסובו סביב הילדים, הנכדים שלך ושלי , אבל הרבה גם על המצב בארץ, פוליטיקה וההשפעה על הקיבוץ וחייכם בו. נהגת לומר לי עד כמה את שמחה שאת חייך את מעבירה בקיבוץ. על עבודתך בתור קוסמטיקאית ועד כמה טוב לך פה ב״חלקת אלוהים הקטנה״ שלך
החדר המשופץ, ה״סוכה״ שמוטי בנה, יכולת לשבת בה ולגמוע ספרים שכל כך אהבת, וחייך עם כל החיות שמוטי הביא עלייך… לא את כולם הכרתי אבל את אהבתי לכלבים רכשתי דרך נמו אדום השיער אליו כן נקשרת , וסידני החתולה המופלאה שלו , התרגלת אליהם. אבל השאר??? בשקט לחשת לי, מוטי כל כך אוהב אותם. והנה אני אומרת לך ״ אבל ניצהל׳ה, עורב, נחש, דגים, שועלים ועוד כל מיני יצורים״, ואת בשלך, כל כך מסורה ומוכנה לטפל בהם , ״כי מוטי אוהב״
אהבת את הסחנה ואת השחייה בו, לא רק שפיזית זה עשה לך טוב, אבל השקט של הבוקר , ההתחברות עם המים החמים והמלטפים הכניסו אותך לשלווה נפשית. אין לי הרבה זיכרונות ילדות ממך ניצהל׳ה כי בעצם לא גדלנו ביחד. רק התמונות מעידות שמאוד שמחת שהגעתי לעולמך. אהבת להחזיק אותי התינוקת, ולפי דברי אימא שלנו שמחת שנולדה לך אחות ולא אח…אפילו כשהיית כבר במוסד ואני עוד ״צוציקית״, לא זכורים לי מקרים רבים שהיינו ביחד
הזיכרונות מתחילים כשהלכת לצבא וכשהכרת את מוטי והתחתנתם. כל כך הייתי גאה שיש לי אחות גדולה שמתחתנת עם בחור יפה תואר, מוצלח, שירת בצנחנים, פעיל ועם ידיים טובות אבל – הוא מפאיניק, אוי ויי!!! כמה שמחתי כשנולדה כרמית ואחריה סיגל’ה. את כל נשמתך והווייתך נתת להן, את כל כולך, ואת אומרת כמה טוב ונעים לגדל ילדים בקיבוץ. זה היה המוטו שלך לאורך כל הדרך, הקיבוץ הוא בית שאין שני לו. כשנולדו הבנים אלעד, ואריאל כבר לא הייתי בקיבוץ אך בביקורי ראיתי עד כמה את גאה בביתך ומשפחתך שהקמת, זה היה מפעל חייך. והנה נפל עליכם אסון, במותה של כרמית. אין מספיק מילים שיכולות לתאר מה עובר על הורים שמאבדים ילד. אתה לא יכול להבין אם לא עברת את זה. ואת ניצהל׳ה נכנסת אל תוך עצמך ולא הצלחת, או אולי לא יכולת להתחלק בזה ולשתף אותי בצערך. קיבלתי את זה , אף כי קיוויתי שביום מן הימים בכל זאת אתקבל לעולמך החדש
מכאן ואילך התרחקנו קצת, ואולי גם מפאת נסיעתי לארצות הברית וההורים שנפטרו בינתיים. השמחה חזרה למעונה במקצת כשנולד ליאורי והוציא אותך מעצבונך העמוק. שנים אחר כך נוצר קשר נהדר בינך לבין בתי הבכורה שהיה כעוגן לספינה שהמשיכה להפליג למרות כל הסערות שעברו עליה. סיגל׳ה שלך ברבות הימים עם שלושת ילדיה, התקרבה אלי ושוב טלפונים ארוכים ושיחות רבות על הילדים, הנכדים , איחולי יום הולדת וברכות לחגים
בשנתיים האחרונות הסכמת לדבר על תחלואייך , על הדברים הפחות טובים שקרו לך בחייך, איך היית רוצה שדברים יקרו כשלא תהיי יותר איתנו, מה את מאחלת למשפחתך ואפילו על משפחתך מרמת יוחנן. עדיין , המוטו עיקרי שנשאר חקוק בליבך היה הקיבוץ בכל גדולתו והדרו!!! עד כמה אהבת את הקיבוץ עד יומך האחרון. והחשוב מכל- החברות הטובות שהיו לך וליוו אותך לאורך כל הדרך. ניצה לא הפסיקה להלל אותן ועד כמה היא אסירת תודה להן, וכך גם אני ואתן יודעות כי כתבתי לכן. ואני גם אסירת תודה לקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי , שהוא אמנם אחר לגמרי אחר היום, אבל עדיין הבית המחבק, העוזר בשעת צרה ומשתתף עם חבריו והחיים בו בשעת הצורך. זה הוא הקיבוץ שאת ניצהל׳ה אהבת בכל מאודך כל חייך. צר לי שלא יכולתי להגיע ללוות אותך בדרכך האחרונה מפאת המצב בו אנו נמצאים כרגע, אבל הייתי איתך עם כל הלב וגם בזום….אני בטוחה שהיית מאשרת את הטקס שערכו לך, לא יותר מידיי, צנוע , אבל מכובד. כל כך יפה ואמיתי כתבו כל ילדייך

שלום לך אחותי וגם להתראות…יום אחד. חמוטל

Nitzah was a very special lady and a wonderful aunt to us. She had a very sweet and gentle way to her, she was always so loving to us. We hope she is having a reunion with Moti right now, if we should be so lucky… We are glad that Greer got the chance to meet her in April 2018 when we visited Israel after being married for a time. She was very sweet and though they had a language barrier, they were able to communicate anyway. Nitzah held G’s face in her hands when we were leaving and told her she loved her in her broken English. “I love you, I love you.” It was very sweet. I’ll remember that visit and so many great visits we had to Bet Alfa as special and fond memories from our childhood. I love you. Danny