קרא רנתי

קשה לי לדבר על נעמי בלשון עבר כיוון שהייתה לה נוכחות ומעורבות כל כך רבה וחשובה בחיינו, למרות שגרה בירושלים והתראינו לעיתים רחוקות. נעמי הייתה קשורה למשפחתנו בכל נימי נפשה, במיוחד לנגה שהייתה לה כבת. הייתה מתעניינת, דואגת ומעורבת בכל מה שקורה לכל אחד ואחת מאיתנו, מייעצת, מצ’פרת – העיקר שלכל אחד יהיה טוב. דודה אמיתית. השתדלנו לשמור על הקשר בשיחות טלפוניות, דבר שנעשה קל יותר עם הופעת הווטסאפ והטלפונים החכמים, וגם הודות לביקורים הדדיים. נעמי נולדה להוריה בלה וארטק לאחר שציפו וקיוו לה שנים רבות, והשמחה בבית הייתה רבה. היא הייתה בבת עיניה של בלה והקשר ביניהן היה מאד חם וחזק. נעמי הייתה ילדה ונערה אנרגטית, מלאת שמחה וחברותית, אהבה להשתולל ולהתלוצץ וספורטאית מצוינת . מוכשרת מאד בציור וכבר בהיותה במוסד גלבוע למדה ב”אורנים” ציור אצל מרסל ינקו. לאחר הצבא עבדה מספר שנים בבתי ילדים ובגיל 25 החליטה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לת”א, כדי להגשים את חלומה לצייר ולהמשיך ולהתקדם בעזרת לימודי ציור, רישום, אומנות ופיסול במכון “אבני” ועוד. צריך היה הרבה אומץ, עקשנות ותשוקה כדי להתקדם להיות ציירת, ולעזוב בשנים ההן את הקיבוץ בלי כלום – ללא כסף, מקצוע או תמיכה כלכלית. מת”א עברה נעמי לירושלים במטרה ללמוד ב”בצלאל” והפכה את ירושלים לביתה. למזלה, היא מצאה עבודה בספריית הכנסת שפירנסה אותה בכבוד, ובה התמידה עד יציאתה לפנסיה. בכל השנים האלה המשיכה נעמי לצייר בזמנה הפנוי ולהציג תערוכות, ללמוד ולהשתלם בציור, פיסול, רישום, אומנות ונושאים רבים נוספים שעניינו אותה עד יומה האחרון, כשהיא מלווה זאת בנסיעות רבות לחו”ל עם חברותיה וביקורים בכל מוזיאון ותערוכה שרק ידעה עליהם. חלומה הגדול היה לצאת לפנסיה ולצייר בכל שעה ומזג אוויר, לבלות עם חברותיה ולהמשיך לטייל בארץ ובעולם, ולכן הקדימה את יציאתה לפנסיה וחיה כפי שחלמה. לפני 8 שנים עברה נעמי אירוע של מִפְרֶצֶת, שממנה ניצלה בנס הודות לטיפולו המסור של פרופסור חוזה כהן. רצינו מאד שהיא תישאר בבית אלפא אחרי האירוע ותהייה קרובה אלינו, אבל היא בחרה לחזור לחייה הקודמים. בזכות העקשנות וכוח הרצון, חזרה לצייר, ללמוד, לבלות ולטייל עם חברותיה . מנעמי יישארו לנו זיכרונות רבים וחמים, וציוריה הרבים והמדהימים הניבטים אלינו מקירות ביתנו יבטיחו את נוכחותה בביתנו תמיד. ביקשת וחזרת לביתך – להיקבר בבית אלפא, למרגלות הגלבוע עם נוף העמק שכה אהבת והרבית לצייר. יהי זכרך ברוך. כבר מתגעגעים וזוכרים – אחיך רן וכל המשפ

רנתי

קראה נוגה

קשה להיפרד, קשה להבין, רגע אדם נוכח ורגע כבר לא. זה לא נתפס. דודה שלי, היית כמו אמא שנייה שלי, היית חברה שלי, יכולתי לספר לך הכול. את תמיד עודדת, האמנת ואהבת ללא תנאים. הרגשתי ממך גאווה גדולה, תמיד התגאית בי ובמשפחה שלי. אהבתי אותך מאוד, אהבתי לבוא לירושלים, להיות איתך בכנסת כשעבדת שם, לטייל איתך, לאכול את האוכל שלך, שתמיד היה נורא טעים. אהבתי לראות אותך מציירת, הבית שלי מלא בציורים שלך, תמיד תהיי איתי בזכותם. אהבתי להקשיב לסיפורים שלך על סבתא בֶּלָה. אצלך המשפחה הייתה ערך עליון. לא הייתה לך משפחה משלך וציערת על כך, אבל אני מקווה שבקצת הייתי לך הבת שכה רצית. כשסיפרת לי איך עזבת את בית אלפא, בגיל 25, “רווקה זקנה”, והחלטת ללכת עם החלום וללמוד ב”בצלאל”, הערצתי אותך על כך, על האומץ – הבחורה מהקיבוץ שהולכת לבד לעיר הגדולה, ועוד ללמוד. היית פורצת דרך – זו הייתה בשבילי הוכחה שהכול אפשרי. דודה, כשאני מסתכלת על ליה, אני מאחלת לעצמי שהיחסים שלי איתה יהיו כמו שהיו איתך. זה לא מובן מאליו והקשר בינינו היה מאוד חזק. בשנים האחרונות, אחרי שקיבלת את “המחלה” (ככה קראת לזה) הפחדים התחדדו והחרדות התגברו, אבל לא נתת לזה להוביל אותך, ודבקת בחיים ובמה שאת אוהבת. דיברת הרבה על לעבור לדיור מוגן, אבל לקח לך זמן לאסוף את הכוחות ולעשות זאת. בסוף, כהרף עין, פשוט הוצאת את התכנית אל הפועל – ועברת. היה לך כוח רצון אדיר ומה שרצית – הישגת. צר לי שלא יצא לך הרבה ליהנות, אבל לפחות היה לך שקט נפשי וידעת שהכול מסודר ולא תהיי לנטל, דבר שממנו פחדת. הסוף קשה, אבל מנחם, מנחם שזה היה קצר ומהיר, כמו שרצית! אתגעגע אלייך מאוד דודה, אוהבת אותך, את בליבי

נוגה

קראה רותי גלעד

נעמי, חברתי הטובה קשה לי לדבר עלייך בלשון עבר, עוד לא מעכלת את לכתך מאתנו. אני כותבת ושולפת מזיכרונותיי רגעים ממסלול חיינו. את שם, מאז שאני זוכרת את עצמי. ביחד בגן, בבית הספר, במוסד, בצבא והלאה. תמונה באלבום מגן ריבה. את יושבת, שקועה בציור. ילדה מקסימה, חמודה, זריזה ויפה. שובבה וספורטאית מצטיינת, כדורסלנית בחמישייה הראשונה וטיילנית מעולה. זוכרת היטב שמתמטיקה תמיד שנאת והצטערת על כך. “מה זה כבר מתמטיקה?”, אמרתי לך, והזכרתי לך את כל כישרונותיך, שאולי לא כל כך ידעת להעריכם. כזאת צנועה את. כבר בגן בלט כישרון הציור שלך. זוכרת שהבטתי בקנאה בציורייך ורציתי לצייר כמוך – כולה בת 4-5. ציירת כמה דרגות מעל כולנו. נולדת עם מכחול ביד ונשמה של ציירת. אהבת במיוחד את שיעורי הציור עם תמר בינימוב, בהם היית האלופה. בשלב מסוים התחלת ללמוד ציור ב”אורנים”, אצל מרסל ינקו, הצייר והמורה המהולל. סיימת את התיכון – מוסד, בשבילנו – בהצלחה, מוקפת חברות וחברים. בהמשך מימשת את כשרונך ואהבת הציור והיית לציירת מוכרת, המציגה בגלריות ובתערוכות. זכיתי לקבל ממך כמה ציורים לפי בחירתי, שתלויים במקום-כבוד על קירות ביתי, ומהיום – כבר מזכרת של געגועים ואהבה לנעמי שלנו. מהמוסד עברנו לטירונות, כשאנחנו מיטה ליד מיטה, צוחקות יחד, מתעודדות ומתחברות עם אותן חברות שהיו בסביבתנו. היית לי שם ממש “אוצר”. כשסיימנו את הצבא, בסתר, ועכשיו כבר מותר לספר, חברנו שתינו לקבוצה עירונית וטסנו לשבוע לטיול בקפריסין. אז זה היה די נדיר, וגם אסור, אך לנו הייתה זאת חופשת שחרור נפלאה, משחררת ושמחה. ברבות הימים החלפת את נוף הגלבוע והעמק האהובים עליך כל כך לנופיה הקסומים של ירושלים. בנית לך שם חיים שלמים וטובים. היית מסורה לעבודתך בספריית הַכְּנֶסֶת ורכשת לך חברות טובות. את עולמך מילאו, מלבד ציור, ספרי קריאה, ספרי אומנות לרוב, פיסול, ריקודי-עם, שחייה, טיולים לחו”ל, שהדגש בהם ביקור במוזיאונים. הקשר בינינו היה בטלפון, ווטסאפ ובביקוריך בקיבוץ. לא היינו דבוקות, אבל הקשר היה רציף, וכשדיברנו היה זה מלב אל לב. ידעתי שמילה לא תצא ממך, אם כך ביקשתי. התרחקת מריבים ומרכילויות, היית חברה טובה ומפרגנת, תומכת וקשובה. לפעמים אירחתי אותך בביתי, וגם לנת אצלי בחלק מביקורייך בקיבוץ. בבקרים תמיד ניסיתי לשכנע אותך שתישארי לקפה נוסף ופטפוטים, ואת – תמיד מיהרת לצייר את נוף העמק, הגלבוע, הפרדסים, הכול! ציורים נהדרים שכולנו כה אוהבים. או, שמיהרת לרנתי ורחל ולילדיהם. היית מספרת לי בכל שיחה כמה הם נהדרים ופה ושם בדיחות מפיהם בהיותם קטנים. בהמשך, צצו הנכדים במשפחה ואותה התלהבות ואהבה עברו לנכדים. תמיד תמיד, איכשהו, הוזכרו ניר, נדב, נוגה וילדיהם. קשר מיוחד במינו פיתחת עם נוגה, שאהבת אותה כבת. אי אפשר שלא להיזכר בקשריך המיוחדים עם הורייך היקרים, בלה וארטק, ממייסדי הקיבוץ. זוכרת את מסירותך ואהבתך לאמך ואת הקשר הקרוב והמיוחד שהיה ביניכן, עד יומה האחרון. בפגישותינו האחרונות הזכרנו זו לזו את הקשר הזה, שלך לאמך ושלי לאמי. את אמרת שאת לא מפסיקה להתגעגע אליה וכך גם אני. נעמי, אהבתי ואוהב אותך תמיד. את נועם הליכותיך ואופייך הנעים – כשמך “נעמי”. נוחי בשלום, חברה אהובה, בצילו של הגלבוע, בין רגבי האדמה החומים, ירק הפרדסים ותחת תכול השמיים, בנוף ילדותך, ציוריך וזיכרונותינו.

רותי גלעד

לכבוד משפחת שרייבמן משפחה יקרה, קיבלנו בצער רב את הבשורה המרה על לכתה של נעמי היקרה. נעמי הייתה עובדת חשובה בספריית הכנסת. היא עסקה במיון ושמירת הידיעות והכתבות על נושאים הקשורים לכנסת ולעבודתה. מלאכתה נעשתה במקצועיות ומתוך מוסר עבודה גבוה. רחל מלול, היום מנהלת אתר האינטרנט, זוכרת שכעובדת צעירה העושה את צעדיה הראשונים בכנסת, קיבלה אותה נעמי לעבודה בספרייה. תכונותיה של נעמי הזכורות לה הן נדיבות אין קץ, טוב לב, חמלה ויושרה בלתי מתפשרת. נעמי היקרה נהגה לחלק את מתנות ט”ו בשבט, שקיבלה מהכנסת, בין העובדות החדשות שעדיין לא היו זכאיות לקבלן. היא אף הגנה על זכויותיהם של העובדים החדשים ונאבקה למענם בנחישות חסרת פשרות, מתוך אמונה בצדקת דרכה, דרך התנועה הסוציאליסטית. יחסיהן גלשו גם אל מעבר לעבודה והן קיימו מפגשי אחר הצהריים, שהתאפיינו בשיחות נפש, שבהן הייתה נעמי מטה אוזן קשבת למצוקות ולשמחות ומציעה כתף תומכת לידידותיה. גם במפגשים אלה ניכרה נדיבותה הרבה. הקשר עם נעמי נשמר גם לאחר שפרשה לגמלאות, ולפני כמה חודשים אף נפגשנו, כמה חברות, ברמת בית הכרם, בבית הקפה שליד הדיור המוגן. לאחר מכן עלינו לדירתה, ונראה היה שהיא מאושרת שם ושמחה בחייה החדשים ובמה שהיה למקום להציע לה מבחינה חברתית ותרבותית. נעמי חיה חיים מלאים והייתה שמחה בחלקה, ואף שלא הקימה משפחה, מילאו החברים והציור את חייה ואת עולמה. ציוריה הנפלאים מתארים את הטבע, את הדומם ואת הכרך. הציורים בתערוכות שקיימה זכו להערכה רבה של ציירים ואנשי אמנות וכן של אנשי הקהל הרחב שבאו לבקר ולהתרשם. קל להתחבר לציורים, ויופיים מציף את הלב ומרחיבו. בדרכה המיוחדת הפכה נעמי לחלק מהסיפור הירושלמי. אהבתה לירושלים, שאליה באה מן הקיבוץ כנערה צעירה מאוד, באה לידי ביטוי עז רושם בציוריה, המטיבים לשקף את יופייה של העיר. נעמי לא אמצה את כללי ההתנהגות החדשים של ה”פוליטיקלי קורקט”. הייתה ג’ינג’ית ישירה – ותמימה במובן הטוב של המילה, ותמיד אמרה את אשר על ליבה. היא נאבקה למען עולם טוב יותר. הייתה אדם. יהי זכרה ברוך. נחסר אותה מאוד. אנו משתתפים בצערכם ושולחים לכם תנחומים מעומק הלב.

רחל מלול, רובין טרייסטמן, אליהוא מנזין, אטי אברהם, סיגל אלמוג, אלחנן גולדברג

דקלה משולם, רונית קדם

קראה רבקה זוהר

נעמי, שבת בבוקר, את מתקשרת לחבורה: “מי מצטרפת?”, צועדים בשביל בהר איתן או בהר הרוח, בעמק המצלבה או בסמטאות עין כרם. את מובילה ונמרצת, ובסוף הולכים לאן שאת בעצם מכוונת וכולם מסכימים כי העיקר להיפגש ולנשום אוויר. אוהבת לטייל בארץ וגם בחו”ל. חברנו פעמים רבות למסעות בארצות רחוקות. אהבת את הנופים הפראיים, בעיקר את הירוקים, “כי מדבריות יש לנו מספיק בארץ”. וכשטיילנו בערים הגדולות, לעיתים קרובות התפצלו דרכינו. אני רציתי בניינים, רחובות ושווקים, ואת נמשכת כבחבלי קסם למוזיאונים וגלריות. לא דילגת על שום רמברנדט או רנואר או סזאן. ובעצם נעמי, עיקר אהבתך ותשוקתך הייתה האמנות ולא רק של הגדולים שאותם “פקדת”, כאמור, במוזיאונים ובספסלי “אסכולות” עם מנוי קבוע, רב-שנתי, לאיבגי המרצה הידוע לאמנות, “חרשת” ורכשת ספרי אמנות בלי סוף (וגם ספרים בכלל). אך העיקר, העיקר בחייך הייתה היצירה, והאמנות שלך. נפגשנו בבצלאל בשנה א’ ומאז ועד לפני שבוע לא הפסקת לצייר. האמנות הייתה תשוקתך והציורים והרישומים העדינים היפיפיים והרגישים היו ילדייך. כשאני פוקחת את עיניי בבוקר, מקרין אלי מהקיר ממול שדה קמה צהוב על רקע כתם ירוק של חורשה ובית אריזה. האין זו בית אלפא? השארת לנו הרבה זכרונות ומזכרות. נעמי. פתחנו בזמנו קבוצת ווטסאפ בשם: “החברות של נעמי”. הקבוצה ושמה יישארו, רק בלי נעמי עצמה.

רבקה זוהר

קראה מיכל בן גל

פגשתי את נעמי לראשונה ב”אורנים” בשיעורי רישום עם מרסל ינקו. אחר כך הגענו יחד, אם זכרוני אינו מטעני, לנופש רווקים של הקיבוץ הארצי. הפעם הבאה בה נפגשנו הייתה ליד רשימת דירות להשכרה שעל לוח המודעות בבית הקיבוץ הארצי בתל אביב. נכנסנו לגור בחדר אחד בבניין ישן ברחוב קינג ג’ורג’, וגרנו שם עד שהחליטה לעבור לירושלים. בעקבותיה עברתי, לאחר כמה שנים, גם אני לירושלים עם בן-זוגי והתיישבנו בעין כרם. הקשר נשמר כל השנים התחזק יותר לאחר שהתאלמנתי. הודות לנעמי הכרתי חבורה שלמה של בנות כלבבי שהתרכזה סביבה. המון חברות התגייסו לתמוך בה גם כשעברה עליה, לפני כשמונה שנים, הטראומה ממנה יצאה כ”נס רפואי”. בכל שנות חברותנו הרבות, מעולם לא התגלו בינינו קונפליקטים.

תמיד אמרתי שנעמי היא האדם שבחברותו חשתי הכי בנוח ואם הייתי צריכה לחיות לצידו של מישהו, זו הייתה היא. היא הייתה אדם תם וישר, ובדרכה הנאיבית הייתה לפעמים אומרת ישירות את מה שעמד לה על הלשון, דבר שהצחיק אותי תמיד. אך בעיקר הפעימה אותי מסירותה לציור. גם אני ניחנתי בכישרון ציור, אך הבנתי שאין זה תחום הביטוי שלי ואיני מציירת כלל, ואילו נעמי לא יכלה לחיות בלי לצייר. הצורך זה בער בעצמותיה, בשמש, בימי סגריר, בכל מקום שולפת פנקס קטן ורושמת דמויות, נופים. היא הגיעה לרמה כזאת שאף קיר לא יכול היה להתבייש בציוריה התלויים עליו, אלא להתברך בהם. כשאני מתבוננת בציוריה התלויים בביתי, אני רואה את נוף ילדותי בעמק יזרעאל, שדות החיטה הזהובים והברושים הכהים. נעמי אהבה לצייר בעין כרם, שמככבת ברבות מתמונות שלה ועכשיו בדיוק מתחילות לפרוח לכבודה השקדיות, שפריחתן הייתה מרגשת אותה כל שנה וציוריה מלאים בהן. עכשיו נעמי איננה ופריחתן היא מזכרת עצובה לעובדה זו. נעמי תחסר לי מאוד, בספרים שהיינו קוראות ומחליפות בינינו, לארוחות המשותפות עם חבורת החברות, בהליכה לסרטים, בטיולי האביב בשבתות מוצפות שמש, בפריחת השקדיות. אך דמותה תהיה נוכחת עימנו בכל בילויינו המשותפים, כי הודות לה חבורתנו קיימת. יהי זכרה ברוך

מיכל בן גל